שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    להוציא את השירים מהארון
    למה בכל ראיון נדרשים מוזיקאים לצאת מהארון או לפחות לספק שפע וידויים חושפניים על מחלות, הורים וחיפושים עצמיים, ולא פשוט לדבר על המוזיקה עצמה? הטור השבועי של יהורם גאון

    מעניין איך שמילים מסוימות משנות את מובנן לפי רוח הזמן והמקום. למשל "מתנחלים" או "התנחלות" - אלו היו פעם חזות הכל, מימושו של חלום בן דורות וזיקה למולדת. פעם חפרנו שוחות להגן עלינו מפני אויב וצר, היום "חופר" הוא סתם נודניק.

     

    וככה גם המילה "ארון" שפעם, בימי טרום התקשורת ה"קרצייתית", היה מין רהיט בחדר שינה שהיו שמים בו בגדים למשמרת. היום "ארון" הוא הודעה לאומה, שתקליט חדש עומד לצאת, או שתוכנית יחיד של מישהו בדרך למסך או לבמה.

     

    אופנסיבת ה"ארון", היציאה ממנו או הכניסה אליו, מתחילה בדרך כלל ביום רביעי בבוקר, שמאז ואילך תונחת עלינו עד יום שישי, יום המוספים השבועיים. בכל כלי תקשורת אפשרי עובדת יציאתו של הזמר מן הארון. למה? איך? מתי? הסיבות? הנסיבות? מה שגורם לאזרח הפשוט (בעוד האמן יוצא מארון) לנוס במרוצה ולהיכנס אל תוך איזה ארון, עד יעבור זעמו של הארון המשתולל.


    ארון. פעם הוא היה רהיט (צילום: Shutterstock)

     

    לבי לבי לקולגים שלי, שיוצאים בתקליט, או הצגה, או כל דבר אחר הראוי לחשיפה, ולרוע מזלם אין להם ארון לצאת ממנו. אז מה יעשו? איך יידעו על התקליט הזה שעבדו עליו כמעט שנה, כשאת הכתב מעניינים השירים כמו השלג דאשתקד?

     

    כאן ברוך השם באים לנו לעזר הבית הנורא בו גדלנו, האבא השיכור, האמא המסוממת שלא חזרה בלילות, והדוד המתעלל, עם העיניים היוצאות, שתמיד היה מציע סוכריות צבעוניות, וביד השניה עושה מעשים לא יפים. ואם אין גם כאלה בנמצא? לא אלמן ישראל, תמיד אפשר להביא את המחלה שהיתה עד לתקליט שמורה בסוד, את הטיפולים הקשים, המחשבות אל תוך הלילה, ההבראה, היציאה מן החושך אל האור.

     

    אפשר גם, אם אין מחלה בנמצא או באופק, לספר על החיפוש האישי, העצמי, על זה ש"אבדתי לעצמי תוך כדי חיפושים" ומצאתי את נשמתי התועה באיזה מנזר מרוחק בגואה... או בין אחים מרחפים, בעולמות עליונים, אפופי קטורת של שלום ואחווה, והם שהכירו לי את עצמי.

     

    לא חסרות אפשרויות לעניין את הציבור, כי כל הנסיונות הנואשים בעת הראיון להשחיל מילה על השירים היפים, המילים המיוחדות שנבחרו בקפידה, המנגינות הקסומות  שנכתבו על ידי המיטב, העיבודים שנבנו אט אט ביחד עם הנגנים, שנשמו את הזמר בעת שירתו וניגנו כמעט לפעימות ליבו, העטיפה היפה המנסה

    להיות אילוסטרציה לרוח השירים שבתקליט - כל השטויות התמימות האלה לא מעניינות את הכתב, שבא "לחפור", לא לחוות עם האמן חווית יוצר. אם הוא יביא לעורך כתבה על השירים ומצוקות היצירה, הוא ימצא את עצמו במצוקה מחוץ לעיתון.

     

    וכך יוצא שחצי עיתון במוסף השבת סיפר לנו את סיפור חייו העצוב (חייב להיות עצוב) של האמן, ושתי מילים דחוקות על השירים, אם בכלל, עד שאתה שוכח בים המצוקה שקראת, למה בעצם התכנסנו.

     

    יאשה חפץ היה גדול הכנרים בתבל בתקופתו, והוא התגורר במלון בניו יורק, שם הופיע בקרנגי הול. ומספרים לו שמאיזו עיירה רחוקה בפולין, הגיע יהודי, שעשה במשך שבועות את כל הדרך רק לראות את יאשה חפץ המפורסם. חפץ נעתר לבקשה, והמפגש עם היהודי מרגש אותו עד דמעות, ואומר לו היהודי: "באתי מפולין רק כדי לעמוד בדלת אמותיך, אתה נערץ עלי מילדותי, והיום משראיתיך אני יכול למות לי בשקט".

     

    יאשה חפץ הנפעם אומר לו: "מאחר וריגשת אותי כל כך, אני אנגן לך בסטרדיווריוס שלי קטע נגינה, במיוחד בשבילך", והוא מנגן לו.

     

    ובתום הנגינה אומר היהודי: "אלוהים אדירים, לא להאמין, הוא גם מנגן!".

     

    אתם הבנתם את זה ברוך?

     

    התוכנית "גאון ברדיו" משודרת מדי שישי בין 13:00 ל-15:00 ברשת ב'

    מפיקת המאמר: טל וינגרטן


     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יהורם גאון. עד יעבור זעמו של הארון
    צילום: דלית שחם
    7 לילות
    מומלצים