מי צריך מעבורות חלל?

אומרים לנו שעידן מעבורות החלל מסתיים תיכף ומייד, אך למדעני מרכז החלל ביוסטון לא תחסר חלילה עבודה. הם עסוקים בתכנון ובבניה של רכבי החלל העתידיים.

חמישים שנה חלפו מאז החליט ג'ון קנדי, נשיא ארה"ב דאז, שהוא ועמו "לא יכולים לשאת עוד את החרפה", ההפסדים לסובייטים השנואים במרוץ לחלל, ויש להירתם למאמץ לאומי כביר אשר בסופו אמריקה הגדולה תנחת על הירח. אמר, הכריז, הבטיח וגם קיים.

מירוץ לאן?

מעבורת החלל "אטלנטיס". בשישי שוגרה לחלל בפעם האחרונה (צילום: AP)

רבים ממדעני מרכז החלל עזבו את כור מחצבתם, ולאחר שאלות אתיות בדבר הנחיצות של כל הפרויקט הזה, הסבו את מקצועם ונדדו אל מחוזות הרפואה וחקר התרופות. שם, הם אמרו לעצמם, אולי נתרום הרבה יותר לאנושות מאשר צעד מאובק של ניל ארמסטרונג.

ואז החל המסע לחלל בכיוון אחר, אכן מועיל לאנושות (אף אם הוא נגזרת של שימושים צבאיים), אל השימוש בלוויינים לתקשורת, מיפוי וכדומה.

אלא שיש לשאול מדוע היה צורך במעבורות חלל כה יקרות? מה תועלתם להתקדמות המדע החללי בכלל על נגזרותיו השימושיים לאנושות? האם המאמץ הכספי האדיר היה כדאי?

האם אותם ריבוא רבבות של מיליוני דולרים שהיו מופנים אל חקר המחלות והתרופות לא זרמו ללא בקרה על-מנת להגיע אל 'חקר האמת' הקוסמי? במילים אחרות, האם מוצדק היה לתכנן שיבה אל הירח או טיסה אל המאדים רק על מנת להוכיח שיש או אין סימני חיים שם?

מסונוורים מהמדע

אומרים שמשלם המיסים האמריקאי מסבסד את המחקר המדעי בארה"ב בתשעים מיליארד דולר לשנה (תקציב נאס"א בלבד עומד על 20 מיליארד). האם זה מוצדק? שמא האמון המוחלט כמעט במדע לא מסנוור את האזרח ואת המדען כאחד?

הנה דברים שאמר פרופ' היגנס בשנת 1992: "סבסוד המחקר המדעי בארה"ב קשור בחינוך הציבור. ציבור שיבין מדע טוב יותר, לא יהיה כל-כך נדיב וידרוש יותר אחריות, במילים אחרות, בורות הציבור היא לטובת המדע".

עוד הוא מוסיף: "הציבור אינו אדיש למדע, הציבור מוכן לתת למדע תמיכה ממשלתית ברמה שאי אפשר לתאר בכל נסיבות אחרות. עדיין איננו מוכנים להסביר את גבולות המדע, פן נאבד את כוח המשיכה שלו כלפי משלם המיסים, אבל אנחנו תומכים בדימוי לא מציאותי כשאנחנו טוענים, לצורך תעמולה, להיות כל-יכולים".

הדוגמה המדעית

האם החברה האזרחית הנאורה הפכה להיות חברה קופרניקית, כלומר זו המקבלת את את דבר המדע כמובן מאליו? מדוע הפכה החברה האזרחית הנאורה כזו המקבלת את שיפוטם של המדענים באותה דרך שהתקבל שיפוטם של בישופים וקרדינלים עד לפני שלוש או ארבע מאות של שנים?

שיטות לסחיטת כספים אינם רק נחלתם של המדענים, ממש לא. הנה דוגמא משנת 1997. ביל קלינטון ניסה לקצץ בתקציב נאס"א שגם כך מצבה לא היה מזהיר. ולפתע, כותרות העיתונים מלאו בתקווה החדשה: מצאנו סימנים מסוימים לכך שייתכנו חיים על המאדים. נאס"א ניצלה באופן 'מפתיע' ביותר.

חקר החלל הוא מקור פרנסה מאוד מכובד. הרבה כסף זורם בנאס"א. האם יימצא הכסף למימון חוקרים נטולי פניות אשר יבדקו את מידת התועלת של מעבורות החלל המאוישות להתקדמות המדע? את שאלת השאלות, כמה דולר קיבלת עבור דולר השקעה, קרוב לוודאי שלא יישאלו.

חודשים אחדים לפני מותו בשנת 1993, כתב האסטרופיזיקאי פרופ' דרור שדה מאמר בעקבות צילומיו של הלווין 'קובי'. הלווין זיהה פעם נוספת את קרינת הרקע הקוסמית המאששת את תיאוריית המפץ הגדול. פרופ' שדה רשם במאמרו: "לא צריך את קרינת הרקע על מנת להגיע להבנת היקום, ישנו פסוק בספר בראשית על האור".

הנה-כי-כן, אנחנו שבים לא רק לגבולות המדע שאינם מוגדרים, לא רק לשאלת המגבלות המוסריות שטרם נקבעו בעבור טיסה אל המאדים, אלא לשאלת היסוד: ואם יימצאו חיים על המאדים, אז מה?

עד שבא ברק אובמה ובהחלטה אמיצה אחת ביטל את טיסת התענוגות לירח וגם למאדים. נשיא ארה"ב גם כעס מאוד לאחרונה על שיגעון האתנול, חובת השימוש בדלק-תירס במכוניות. הוא מתחיל להבין, כפי שכתבתי בעבר, שהאמון המוחלט שנתנו במדעני האקלים לא מצדיק את התוצאה הברורה: אין כסף לתענוגות חלל או לשיגיונות ירוקים.