שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מעשה באייפון: הטכנולוגיה בספרי הילדים

    בספרים כמו "זה ספר", "משחק המחשב של יובל" או "נשאבים לאייפון", ניתן לזהות שפה טכנולוגית חדשה שמלווה את דור הקוראים הצעיר. אך האם הספרים הללו בודקים את השפעת המונחים החדשים על הלשון הספרותית עצמה?

    לאחרונה ראה אור בעברית בהוצאת "עם עובד" ובתרגומו של משה רון, ספר הילדים "זה ספר" שכתב ואייר ליין סמית. הספר זכה להצלחה אדירה ברחבי העולם, ועל עבודתו הוענקו לסמית בין היתר מדליית קלדקוט היוקרתית לאיור, ותואר הספר המאויר הטוב של השנה מה"ניו יורק טיימס". סיפור המעשה הינו דיאלוג בין חמור לקוף גדול, כאשר הראשון מנסה להבין מהו החפץ המשונה שחברו מחזיק, הלוא הוא ספר.


    הלוא זה ספר. עדיין קיים בעולם (עטיפת ספרו של סמית)

     

    הדיאלוג התמציתי, אך השנון, מתפתח סביב קונפליקט הנובע מתפיסה מושרשת של החמור. הוא, כנציג של הדור העכשווי, כבן טיפוחיה של המהפכה הדיגיטלית, לא מצליח להבין את הקונספט של ספר מודפס וכרוך, שאינו מצפצף כמו טוויטר או טכנולוגי כמו אייפד. מדובר בשתי אסכולות מנוגדות, ובחוויה המשעשעת הנרקמת מהמפגש הבלתי-נמנע בין התפיסות התרבותיות. כמובן שהספר הישן והטוב מנצח את הטכנולוגיה החדישה, וגם החמור, כאשר הוא לוקח לידיו סוף-סוף את הספר, נשבה בקסמיו.

     

    החמור הטכנולוגי הוא תזזיתי, חסר-מנוחה ויורה את אמירותיו ושאלותיו בקצב מסחרר. לעומתו, הקוף הגדול נינוח, יבשושי משהו, בטוח בעצמו ודומה כי דבר לא יזיז אותו ממקומו (ומדעתו, כמובן). היחס האנלוגי בין האפיון הוויזואלי לתוכני, מדגיש את הפער בין שתי הדמויות ומעשיר את החוויה של הנמענים הקטנטנים, אשר גדלים בעצמם לעולם דיגיטלי שאין להימלט ממנו.

     

    כספר שאין לו הופכין

    "זה ספר" הוא סיפור מצוין לא רק מתוקף היותו וריאציה מחוכמת ומבריקה על המאבק בין הספרות לטכנולוגיה. הסיבה העיקרית, לטעמי, היא הדרך בה סמית שוזר את השיח הטכנולוגי במארג ספרותי המיועד לילדים. האובייקטים הטכנולוגים הופכים בספר זה לדמויות של ממש. הם אינם רק חפצים, שכן הם מייצגים הלך רוח, תפיסה תרבותית וחברתית וסממן תקופתי. יתרה מכך, סמית משתמש באובייקטים הטכנולוגיים כחלק משיח דרמטי ולגיטימי. אל מול כל אובייקט טכנולוגי עומד הספר כאבן שאין לה הופכין, והוא מנצח אותם ביד רמה.


    יצירה הנשענת על לשון דיגיטלית (עטיפת הספר)

     

    מעניין לראות כיצד מילים שנדמות לנו זרות למבע לשוני ספרותי, משתלבות להפליא בטקסט המדוד של "זה ספר". יש בכך מידת חדשנות לא מבוטלת: היכולת לעצב מבע לשוני המושתת באופן מוחלט כמעט לגמרי, על לשון שאינה ספרותית. ולאמתו של דבר, אין זה מפתיע שמונחים ואפיונים מהעולם הדיגיטלי משתלבים גם בעולם ספרות הילדים, כלשון שאינה זרה לספרות ואף ככזו שמעשירה אותה. זהו מהלך טבעי והגיוני, אך יחד עם זאת, "זהו ספר" הוא אחת הדוגמאות הבודדות ליצירה ספרותית הנשענת על לשון דיגיטלית, אשר מצליחה להיות משכנעת והרמונית.

     

    בספרות הנכתבת כיום לבני נוער ברחבי העולם, ניתן לזהות ייצוגים רבים של העולם הטכנולוגי העכשווי. לצד הספר (או בלעדיו) יופיע "אייפון", "לפטופ", וכמובן - מכשיר סלולרי. המחברים אינם מנקים עצמם מהתייחסויות עדכניות לעולם בו חיים בני הנוער, ומתוך כוונה ליצור זיקה בין הקוראים לבין הדמויות, לצד רצון ליצוק אמינות ריאליסטית (לרוב) לסיפור המעשה, שותלים בו אפיונים טכנולוגיים.

     

    אולם, במרבית המקרים השיח אינו נע סביב הדיגיטליזציה, סביב האינטרנט, או כל מוצר שאפשר לבדוק באמצעותו את האימייל. הטכנולוגיה עודנה זרה וקשה מדי בכדי שתשתלב כראוי בשיח הספרותי. מהלך כמו זה שעשה שמית ב"זה ספר", עוד לא הגיע ממש לספרות הנוער.

     

    דווקא בישראל, ישנם מספר דוגמאות לעיסוק בטכנולוגיה בספרות ילדים. אך כבר ברור כי יש להפריד בין ספרות בה האלמנטים הטכנולוגיים הם חלק אינטגרלי מהסיפור ומופיעים בו במשמעותם הקונקרטית, לבין יצירות אשר משתמשות בתוספות לשפה העכשווית על מנת ליצור תמהיל ספרותי-טכנולוגי חדשני.


    חברות בשר ודם, וגם אייפון (עטיפת ספרה של זוהר אביב)

     

    בספר "משחק המחשב של יובל" שכתבה דינה וולוך (הוצאת רימונים), המחברת רתמה את הכוח הממגנט שיש למחשב על הקוראים הצעירים, על מנת להעביר אותם (ואת הדמות הראשית בספרה) חוויה רגשית מסובכת ומורכבת. התמודדות עם פחד הוא "הנושא" של הספר, אך הוא מתווך באמצעות משחק מחשב, אשר משפיע לא רק על ההתרחשות העלילתית, אלא גם על המבע הספרותי, שמתרחק מהתיאור הפואטי ומתקרב לתחום ביניים שבין ריאליה לבדיון. וולוך כתבה סיפור שהרלוונטיות שלו נובעת מהאופן בו דווקא השיח העכשווי-קונקרטי-טכנולוגי יוצר שפה ספרותית עשירה ומשכנעת.

     

    דוגמא הרבה פחות טובה ניתן למצוא בספר "נשאבים לאייפון" (מודן), הספר השישי בסדרה נוספת לקוראים צעירים מאת זוהר אביב, ששמה "מסע מצמרר". בספר זה, המוח של כפיר נשאב לתוך האייפון וחבריו נכנסים פנימה אף הם כדי להצילו. במהלך המסע שהם עוברים יגלו החברים את כל מה שצריך לדעת על המכשיר, אבל גם על חברות והקרבה, כאשר מעליהם מרחפת סכנת אל-חזור לעולם האמיתי.

     

    מדובר במקרה מעניין משום שהלשון היא טכנולוגית, עכשווית והמיקוד הוא כמובן

    על אפיונים וייצוגים טכנולוגיים. זהו ספר דל למדי, בנלי ושטחי, אולם העובדה שהמחברת בחרה להציב את האייפון אל מול חברות בשר ודם, כמו מסמנת לנו על כוחה של הטכנולוגיה על החברות הישנה והטובה, הבסיסית, בין אדם לחברו. נכון, זה שמאלץ - ותיאור המאבק הזה נעשה בצורה בינונית למדי, אך בדומה ל"זה ספר", נדמה כי לרוב, העולם הטכנולוגי לא יחיה בהרמוניה עם הסדרים הקודמים, ותמיד יהיה צורך בהכרעה כלשהי.

     

    בנוסף, למרות שהמבע הלשוני אינו חוסך בתיאורים טכנולוגיים, ישנה צרימה מבחינת השפה. האפיונים הטכנולוגיים נשתלים בטקסט, אך אינם מעשירים אותו. לא נעשה שימוש מקורי או מעניין בשפת האייפון ובכך נמנע מאיתנו טקסט עכשווי לילדים שסיפור ההרפתקה שהוא מציג לא רק יתבסס על הטכנולוגיה, אלא גם ידבר את שפתה. אך האם יש צורך להיות על סף מהפכה ולא אחריה כדי לכתוב בצורה מעניינת את השיח המשתמע ממנה?

     

    ספרות הילדים העכשווית אינה נותנת מענה של ממש לשאלה זו. יותר ויותר מונחים נכנסים לשפה הספרותית, אך יש צורך בסופרים מוצלחים, אשר ידעו לרתום את התנופה הלשונית הזו לכדי טקסט עשיר ומגוון, השואב מהטכנולוגיה ובה בעת, אינו נכנע לה. לא די לכתוב "פייסבוק" או "לפטופ" כדי שהקוראים הצעירים יחושו שמדברים בשפתם. החוכמה היא לבדוק מהי ההשפעה של מונחים אלו על הלשון הספרותית, וכיצד הם משתלבים בטקסט באופן המדויק ביותר.

     

    • רוצים לקרוא עוד על ספרים ? היכנסו לכאן!


     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "משחק המחשב של יובל". המחשב הממגנט כסוכן חברות
    עטיפת ספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים