קצרצרים של שירה: "אבנים" מאת שלומי חסקי

אבנים

סְוֶדֶר אַהֲבָה

מְכַסֶּה אֶת הַיְקוּם

עֶרֶב בָּעוֹלָם

אֲבָנִים נוֹשְׁקוֹת לָאֲנָשִׁים

הַשּׁוֹכְבִים תַּחְתָּן".

יש קינות ארוכות המפליגות בשבח המת: חוכמתו, יופיו, אומץ לבו. אלה מבליטות את הקווים שייחדו אותו משלל בחינות תוך פיאור מידותיו התרומיות. יש קינות המתעכבות על פרקים מחיי האהוב, החבר, ההורה או הילד, המצויים זה כבר בעולמות שמעבר. אחרות מתארות את העולם שהתרוקן מנוכחות חשובה והוא כעת חשוך וקר, נעדר קִרבה או אהבה. שילובים בין הרכיבים שלעיל נצאים, בשירים קצרים או ארוכים, בתקבולת מקראית או בחרוז מבריח של שירת ימי הביניים - וכמובן בכל גוני השירה המודרנית - ומוכרים לכל אוהב שירה.

"ערב בעולם" (עטיפת ספרו של חסקי, "האקדמיה ללשון מגומגמת")

הקינה הקצרצרה שלפנינו, אותה כתב שלומי חסקי, מתאפיינת בצער שקט, חנוק. שש שורות רזות, מסוגפות, שתיים או שלוש מילים בשורה. בסך הכול ארבעה משפטים, מהם שניים זהים. שיר אווירה, שיר קינה, שיר אהבה.

תחילה נחה העין על הכותרת המשדרת קשיוּת אך מאפשרת לדמיון תמונות שונות. רק ההקדשה קושרת את האבנים למוות, לבית עלמין, למצבות, לאבנים שמניחים על הקבר זוכרים שפוקדים את המקום. המשורר איננו ממקד את תשומת הלב ביפית, אחותו הצעירה, מעבר לציון שמה. ההקדשה נעדרת תארים. מי שלא יודע מה היחסים בין הכותב למושא ההקדשה יכול לשער את האינטימיות מתוך השם הפרטי ומשורות השיר החרישיות. לא "לזכר יפית, אחותי הצעירה", או "לזכר יפית האהובה". לא פירוט נסיבות המוות, תאריכי לידה ופטירה, גם לא תיאור דמותה או אירועים מחייה שעולים בזיכרון. רק השם. השם שחקוק מעתה ועד עולם באבן ובלב.

השורה הראשונה יוצרת את אווירת התוגה האוניברסלית. הערב איננו מקומי

אלא מכסה את העולם כולו, אט אט, בעלטה. דימוי הערב לסודר אהבה מעניק לקינה נימה ייחודית - שהרי היינו מצפים לצירוף כמו "סוודר צער" או "סוודר בדידות" או "סוודר היעדר". אבל המשורר המקונן אינו מניח לצער למחות את האהבה לחיים, לאחות המנוחה, לעולם.

להיפך: בחלקו הראשון של השיר הוא מצייר תמונה של כיסוי אוהב שיורד על העולם. בחלקו השני, הסימטרי, הוא מכיל את האהבה הזאת לא רק על מי שחי ומרגיש אלא גם על עולם המתים. כל כך הרבה אהבה יש בעולם עד שאפילו אבני המצבה נושקות למתים הנחים מנוחת עולמים מתחתן. ואולי לא יטעה גם מי שירצה לקרוא כאן אירוניה מרה על נוכחותו של המוות, בעולם שחולק נשיקות שוות לכולם: חיים כמתים.

בעוד שהחלק הראשון התאפיין בלשון יחיד (ערב, סוודר, אהבה) החלק השני עובר ללשון רבים (אבנים, אנשים, שוכבים). לכאורה לשון הריבוי מפקיעה את הקינה מן הפרטיות. לא האבנים שעל קברה של יפית נושקות לה אלא כל האבנים על כל הקברים נושקות לכל המתים. המשורר הולך כאן נגד הצורך לייחד את המתה שלו. הוא מקבל בהשלמה כאובה את חוקיות העולם שבו מי שנוּשק פעם בידי החיים יכול לזכות מעתה רק בנשיקתן של האבנים שמעליו.

דווקא על רקע התיאור המקמץ במילים ובתארים בולטות שתי מילות הרגש: "אהבה" ו"נושקים". זוהי פרידת האח שצערו ואהבתו ממלאים את חלל העולם. הוא לא זועם, הוא לא צועק, הוא לא תולש בשערו או זורה אפר על ראשו. הוא עושה מן השמים סודר של אהבה לכסות את האחות בקברה, ושולח לה נשיקה אחרונה.

השיר לקוח מתוך ספרו של שלומי חסקי, "האקדמיה ללשון מגומגמת", הוצאת כרמל-עמדה.