לא הפעם: שיטת המצליח של שירביט נכשלה
לאחר חמש שנים תמימות, נזכרה חברת הביטוח שירביט לתבוע השתתפות עצמית ממבוטח. בבית המשפט התברר כי לא הייתה לה שום זכות לדרוש זאת. ובכל זאת, כמו חברות אחרות, היא ניסתה
קשה להבין מה עבר במוחם הקודח של אנשי חברת הביטוח שירביט, כאשר התעוררו בוקר אחד והחליטו לפתע - אחרי חמש שנים - לדרוש ממבוטח שלהם, בעל מונית שהיה מעורב בתאונה עם אופנוע, לשלם לחברה השתתפות עצמית. זאת בנימוק שחברת הביטוח שילמה לצד ג' (בעל האופנוע), עבור הנזק שנגרם לו ועבור תיקון המונית.
תביעה כזו מעוגנת אמנם בפוליסת הביטוח. היא הרי נגבית ממבוטח כאשר הוא תובע את חברת הביטוח שלו במסגרת הביטוח המקיף, או כאשר צד ג' (הרכב האחר שהיה מעורב) תובע את המבוטח, וזה מודה באשמתו.
אלא שמדובר בתביעה שהגיעה לא רק לאחר חמש שנים תמימות. יש עוד עניין קטן אחד וחשוב - המבוטח של שירביט מעולם לא ביקש מהחברה לטפל בנזקי התאונה. הוא גם לא הודה מעולם באשמה. וחשוב עוד יותר, החברה בעלת הקטנוע נטלה על עצמה את האחריות ושילמה גם למוסך שתיקן את המונית של מבוטח שירביט, עבור תיקון הנזקים שנגרמו לו.
השופטת יעל קלוגמן מבית משפט השלום בנתניה, לא ממש אהבה את דרך ההתנהלות הזו של שירביט. ולכן דחתה את תביעתה תוך שהיא מותחת עליה ביקורת, ומחייבת אותה בתשלום הוצאות משפט בסכום של 4,000 שקל למבוטח, אותו טרטרה לשווא.
ואם אתם מעוניינים בסיפור המעשה כולו, הנה הוא לפניכם. מדובר בתאונה שאירעה עוד ב-2003, ובה היה מעורב המבוטח של שירביט - נהג מונית בשם אליהו אליהו. הקטנוע בתאונה היה שייך לחברת אלונוע, השכרת רכב.
לפי הגרסה שמסר בזמנו נהג המונית לסוכנת הביטוח, האשם בתאונה היה רוכב הקטנוע שפגע במונית, בעת שזו עצרה לאסוף נוסע. גם חברת אלונוע הכירה ככל הנראה באחריותה, והסכימה לכן לשלם לנהג המונית עבור תיקון רכבו במוסך הפחחות, לפי הנחיית סוכנת הביטוח שלו, ותוך תיאום עם אלונוע. התמורה עבור התיקון שולמה על-ידי אלונוע, והמוסך הוציא חשבונית על שמה. אליהו אליהו הוחתם במוסך על-כך שלאחר התיקון, אין לו טענה בקשר לתאונה המדוברת.
ובכל זאת, לאחר יותר מחמש שנים התעוררה לפתע שירביט, ודרשה ממנו לשלם השתתפות עצמית בגין אותה תאונה. את זאת נימקה בכך שאליהו, הוא האשם בתאונה. לגרסתה של שירביט, כך עולה מהתצהיר שמסר בזמנו לסוכנת הביטוח. שירביט טענה כי בשל כך היתה היא זו ששילמה בסופו של דבר תמורת תיקון הרכב, ולכן על המבוטח לשאת בהשתתפות העצמית.
אליהו די נדהם, וביקש לדחות את התביעה. לטענתו מעולם לא הפעיל את פוליסת הביטוח בשירביט, ולא קיבל גם כל הודעה מחברת הביטוח או מסוכנת הביטוח שלו, לתשלום השתתפות עצמית. לטענתו החליטה שירביט לשלם לצד השלישי מבלי ליידע אותו, ומבלי לשאול להסבריו ולעמדתו כפי שמחייב החוק (סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח).
שירביט טענה לעומת זאת כי מהודעתו לסוכנת הביטוח, עולה כי הודה באשמתו בתאונה. אלא שהחברה לא טרחה לצרף הודעה זו לתיק התביעה, וגם לא הביאה את סוכנת הביטוח כדי להיחקר על כך. רק בשלב ההוכחות הוגש המסמך, וממנו התברר כי נהג המונית דבק כל העת - וגם בתצהירו לסוכנת - בגרסתו כי הוא אינו אשם בתאונה, וכי היא נגרמה בגלל רוכב הקטנוע.
אשר להצתה המאוחרת בהגשת התביעה, שירביט טענה כי פנתה למבוטח וביקשה ממנו ליצור עמה קשר, בעקבות פניית חברת השכרת הקטנועים לפצותה בגין הנזק. לטענתה, הוא לא ענה לה כלל. אלא שכאמור, אליהו אליהו טען כי מעולם לא קיבל פניה כזו, לא מהסוכנת שלו ולא מחברה. אגב, שירביט התקשתה להוכיח שהמכתבים אליו אכן נשלחו, שכן אם נשלחו, לא נעשה הדבר בדואר רשום.
וזה עורר את זעמה של השופטת. ראשית, אילו היה המסמך מוגש יחד עם התביעה, לא היה צורך בהמשך הדיונים המשפטיים, שכן הוא תומך בגרסת הנהג. שנית, החברה יכולה הייתה לנסות לאתרו באמצעות סוכנת הביטוח שלו, אבל מאחר שהיא לא הובאה לעדות, לא ניתן היה לחקרה בעניין.
לדברי השופטת, לא היתה כל הצדקה להטריח את המבוטח אחרי תקופה כה ארוכה לאתר מסמכים ואנשים שהיו מעורבים בתאונה לפני חמש שנים, כדי להוכיח את עמדתו. במיוחד כשהיה ידוע לחברה כי הוא טען מלכתחילה שאינו אשם בתאונה.
כאמור, תביעת שירביט נדחתה והיא נאלצה לשלם את סכום הפיצוי.
לפנייה לכתב/ת 
