גג העולם

8 במאי 2011, גמר הפיינל פור של היורוליג בברצלונה. מכבי תל אביב מפסידה לפנתינייקוס 78:70, והתחושה היא שמשהו רופף. אולי החיסרון של דורון פרקינס שטושטש קודם לכן, ובבת אחת צף בחזרה מעל פני השטח. אולי היעדר ניסיון אצל כמה מהזרים הצעירים. ואולי זה ז'לימיר אוברדוביץ' והחבורה המנוסה שלו, שמאוד אוהבים לשבש שאיפות של אחרים. בתוך כל אלה בולט פרט קטן שממעטים לדבר עליו: היוונים נהנו מיתרון מוחץ בחסימות, 1:6.

לאורך העונה האירופית חסמו השחקנים של מכבי 64 פעמים, ונחסמו פעם אחת יותר. היוונים לעומתם סגרו עונה עם 46:68 חיובי. המסקנה המתבקשת הגיעה פחות מחודש לאחר מכן, ב־30 במאי, כשהקבוצה הוציאה הודעה לעיתונות על החתמתו של שון ג'יימס.

מלך החסימות של הליגה בשלוש העונות האחרונות העלה בהדרגה את הממוצעים האישיים שלו בכל אחת משנותיו בבני השרון. ב־2009 היו לו 2.2 חסימות, ב־2010 הוא הגיע ל־3.1, ובשנה האחרונה הוא טיפס עוד קצת ונעצר על 3.2. ואם נדמה לכם שזה כי הוא משחק בליגה של גמדים, אז זה באמת נדמה לכם. האיש הוא חוסם ברמות הכי גבוהות שיש על פני הכדור הזה. הטבלה שתמצאו כאן בהמשך, שמציגה את החוסמים הטובים ביותר ברחבי העולם, אומרת ככה: נכון ל־2011, האיש הוא אשכרה החוסם הטוב בתבל בליגות מקצועניות. מוכח מספרית, לא עבודה בעיניים. אין יותר מדויק מזה.

להתראות בימי חמישי (צילום: דרור עינב) 

ג'יימס מוכיח שאפשר להיות יצרן גגות בלתי נלאה גם בגובה 2.08 מ' עם מסגרת כחושה, והוא ודאי יסחט שאגות מיושבי היכל נוקיה על כל התעופפות בעונה הבאה. עוד נחזור אליו, אבל ההחתמה שלו במכבי היא בעיקר הזדמנות לעסוק בסיפור רחב יותר: מדע החסימה.

ברקים ורעפים

במבט ראשון, חסימה מתחילה ונגמרת באותן שנייה או שתיים שבהן מגן מונע מתוקף לזרוק כדור בנוחות. אבל יש בה כל כך הרבה יותר מזה: היא נשענת על ניתור ועל עיתוי, על מוכנות ועל ערנות, על ניסיון ועל משחק מוחות, על אתלטיות ועל מוטת ידיים, על אינסטינקט ועל נחישות - וגם על ניגודים כמו ביטחון עצמי מול רתיעה וחשש. חסימה היא נשק של גבוהים, אבל לא רק שלהם. ישנם גארדים שעשו להם שם בתחום כמו הדורונים פרקינס ושפר, אם להזכיר שניים שאנחנו מכירים מכאן; וכמו דוויין ווייד (1.93), השחקן נמוך ביותר בהיסטוריה של האן.בי.איי שהגיע ל־100 חסימות בעונה אחת, אם להדגים משם. ולא פחות מכל אלה, חסימות הן עניין של אגו.

דיקמבה מטומבו - 2.18 מ', מקום שני ברשימת החוסמים הגדולים באן.בי.איי בכל הזמנים - נהג לבצע תנועת סירוב עם האצבע לאחר כל חסימה מוצלחת. האצבע הנעה מצד לצד הפכה לחלק בלתי נפרד מהפרופיל שלו, ממש סמל מסחרי, וטובי השחקנים ראו באפשרות להטביע מעליו אתגר אישי. כשהצליחו לפרוץ את החומה האנושית מזאיר, הם הקפידו להחזיר לו אצבע סרבנית אירונית מול כל הקהל ביציעים. שאקיל אוניל ומייקל ג'ורדן עשו את זה, וגם קניון מרטין ואחרים. ופעם, למרות שהסנטר האפריקני עשה את הקונץ עם האצבע במשך שנים, לפתע שרק נגדו שופט לעבירה טכנית.

את זה צריך לדעת: השופטים מודעים מאוד לאספקטים של כבוד למשחק ולשחקנים, ועל פי התקנון, למוטומבו אסור לבצע את ה־No-No בפניו של הנחסם. כל עוד הוא נופף לקהל ביציעים והעביר את המסר, זה היה בסדר. אבל מרגע שביצע את מה שמכונה Finger Wag מול פני שחקן, הרי הוא מזלזל במשחק ורומס את כבוד היריב בפומבי (החלטה של דייויד סטרן, אגב, אם אתם שואלים). זאת גם הסיבה לשריקה הפוכה: שאק הטביע על מטומבו, והחזיר לו בהנפת אצבע מחויכת לעיני הקהל הביתי במיאמי ב־2006, ומיד נענש בטכנית.

חסימה טובה, מדויקת או כוחנית - נו, גג מהסרטים - מלהיטה רוחות בין שחקנים. היא מעוררת תחושת כיבוש אצל החוסם, ומבוכה אצל הנחסם. וכשמדובר ב"צ'ייס־דאון בלוק", גירסת הצייד והטרף של הגג, נרשמת מיד עלייה בדרגה. בטח יצא לכם לראות את זה פעם: שחקן רץ למתפרצת לבד מול הסל, ושחקן הגנה רודף אחריו ומנסה לסגור במהירות את הפער כשכל האחרים נמצאים רחוק משם. מרדף של אחד על אחד, שריף שומר חוק מול מסתנן שעבר את הגבול. הליך קצר שתכף יסתיים בליי־אפ קל או בדאנק רועש מצד אחד, או אולי במהלך הגנה הירואי שקורה רק כמה פעמים בעונה.

הצ'ייס־דאון בלוק שמורה בעיקר לגארדים בעלי כוח מתפרץ ואתלטיות עצומה, ולכן היא לא חלק מהרפרטואר של שון ג'יימס. הוא גבוה ואיטי מכדי לרדוף, ואין לו סיכוי ממשי להשיג גארד שחוטף כדור ורץ לבדו. החסימות שלו מבוססות על נתונים כמו גובה, עיתוי ומיקום בהתקפות עומדות בדרך כלל; אם היה לו גם את הקטע של יכולות מרדף, הוא בכלל היה מפלצת גגות מיקום מקביל. אבל זה באמת קצת מוגזם לבקש.

יש שחקנים שהרדיפה מתלבשת עליהם הרבה יותר בטבעיות. מי שראה למשל את משחק מספר 3 בגמר הפלייאוף היווני ב־2007, עם פיני גרשון בצד המפסיד ו־20 אלף פסיכים ביציעים, לא ישכח את החסימה ההיא: אלכס אקר מאולימפיאקוס חוטף כדור ביתרון נקודה לפנתינייקוס, 22 שניות לסיום, ורץ לבד לסל. דימיטריס "התמנון" דיאמנטידיס מצליח להשיג אותו בצעדים אדירים, ודופק לו גג בעיתוי מושלם מארץ האגדות. גרשון לא התאושש מזה עד היום. גם לא אקר, אגב, שמאז רק הולך אחורה. והנה שאלה לאנשי האן.בי.איי: טיישון פרינס עוטף את רג'י מילר, משחק מספר 2 בגמר המזרח ב־2004, זוכרים?

המייצג העכשווי של חסימות המרדף הוא לברון ג'יימס, שהפך אותן לאחד מסימני ההיכר שלו. האמריקאים כל כך מתלהבים מזה, שלהערכתי מדובר ברכיב העיקרי שדחף אותם לבחור בג'יימס לחמישיית ההגנה של הליגה בשלוש העונות האחרונות. היו לו 23 כאלה בעונת 9־2008, והוא לא שכח להדגים אותן גם על שחקנים מחוץ לליגה במהלך אולימפיאדת בייג'ין לפני שלוש שנים. להבדיל מאחרים, ג'יימס מצטיין גם בהדבקת הכדור ללוח הסל ממש ברגע האחרון - והאמת, קשה להישאר אדיש לזה. ההיי־לייטס של האן.בי.איי מלאים בצ'ייס־דאון בלוקס, והכוחניות חוגגת. כדורסל אן.בי.איי, כידוע, הוא לא משחק עדין.

בליגה שלנו, לעומת זאת, אין זכר לעניינים האלה. לפחות לא אצל ג'יימס: יחסית לתכונה הכל כך נדירה שהוא מחזיק, האגו שלו כנראה מושקע במקום אחר. יש לו כל הסיבות לשואו־אוף, והוא יכול להמציא מחוות כמו אצבע מונפת או כל אלמנט אחר לו רק רצה - אבל לא ראיתי פעם אחת לאורך כל העונה האחרונה שהוא שאג לעבר מישהו, התנשא על יריב או פעל איכשהו כדי להבליט עליונות. יש לו את הדרכים השקטות שלו, וזה יופי.

ולהיטיב בהרתעה

חאכים אולאג'וואן, עוד אפריקני מגודל - גם אתם מזהים פה תבנית מסוימת? - הוא מלך החסימות של האן.בי.איי בכל הזמנים. רק מה, אף אחד לא יכול להתחייב שהוא אכן כזה, כי חסימות החלו להיספר באופן רשמי רק ב־1973. כל מה שקרה לפני כן לא נלקח בחשבון (ר' טבלה). מכאן שביל ראסל, בוודאות אחד החוסמים הגדולים בהיסטוריה ואולי אפילו הגדול שבהם, לא נכלל ברשימה.

ראסל זכה ב־11 אליפויות, יותר מכל אחד אחר. היום הוא בן 77, ואת הטבעות עדיין סופרים לו, אבל קרדיט רשמי על הגגות אין. מה שכן, עדויות האופי לגביו מבהירות מה עשה ממנו חוסם ענק: "אני חושב שביל היה הכדורסלן הערמומי והחכם ביותר אי פעם", העיד פעם טום היינסון, דייר בהיכל התהילה ושותפו של ראסל בבוסטון סלטיקס של שנות ה־50 וה־60. "זה כאילו היה לו ספר על כל

 יריב. הוא ידע מאיפה כל שחקן אוהב לקחת את הזריקות שלו, ולקח את הכדורסל ההגנתי כמה צעדים קדימה". רד אאורבך ז"ל, המאמן של ראסל באותם ימים, המשיך את הקו ואמר: "הוא היה שחקן כל כך פיקח, שלאורך עונה לא יכולת לשטות בו פעמיים בעזרת אותה תנועה".

בניגוד לשחקנים שהראש שלהם נכנע לעסיסיות של הקפיצים ברגליים, ראסל לא התיימר לחסום כל זריקה. הוא היה יכול לחסום הרבה יותר לו ניסה, אבל העדיף אחוזי הצלחה טובים יותר ובחר שלא לשגות לחינם ולפגוע בקבוצה שלו (הנחת העבודה שלו היתה די נכונה, ובעניין הזה ר' עוד מסגרת). אחרי הכל, חרגולים שקופצים ואוכלים כל הטעיה לא חסרים, אבל לא פחות משהם מועילים הם גורמים לנזק. ראסל היה אחר. עד כדי כך מדוקדק ששחקנים שהגיעו להתמודד נגדו היו צריכים להמציא את עצמם מחדש לא רק כשנפגשו פעמיים בעונה, אלא אפילו בתוך אותה מחצית משחק.

הכיף של ראסל היה לנהל משחקי מוחות עם יריבים. לא שהיו לו בעיות אתלטיות, אבל ההנאה הגדולה שלו היתה להוכיח שחסימות הן עניין של ראש, קריאת מהלכים והצהרת כוונות, לא פחות מאשר מי קופץ יותר גבוה ועד לאן יכולות להגיע הזרועות בניתור. "המטרה שלי", סיפר פעם, "היתה לנטוע חששות וספקות אצל היריב, שישאל את עצמו שאלות כמו 'האם אני יכול לקלוע את הזריקה הזאת מולו? האם הוא יחסום אותי? אני לא מאמין שהוא יכול להגיע אלי מהמקום שבו הוא עומד, אבל אולי אני טועה?'. וכשזה קרה הם שאלו את עצמם, 'איך הוא עשה את זה?'. גרמתי להם להבין שהם צריכים לשנות הרגלים תוך כדי תנועה, כי הרעיונות המקוריים שלהם לא עובדים. גרמתי להם להיות אובדי עצות ומוטרדים, וככה לאבד ריכוז בזמן אמת".

דברים הגיעו לידי כך ששחקנים שחדרו לצבע של הסלטיקס ולא ראו את ראסל מולם הביטו לצדדים, כדי לוודא שלא פיספסו משהו בשדה הראייה, ולבדוק אם יש סיכוי שיגיח פתאום. מהבחינה הזאת, אפשר לומר שראסל חסם זריקות אפילו בלי לחסום. הוא גרם לשחקנים מסוימים, כאלה שכבר ספגו את הטראומה, לא לזרוק אפילו כשלא עמד מולם. הם פשוט פחדו. ולפעמים, כשהעזו ללכת עד לחישוק הם החטיאו, כי היו עסוקים מדי בלחפש אותו סביבם.

"אתה מגיע למשחק ויש שם עשרה שחקנים, שלושה שופטים, שני חישוקים, 20 אלף צופים וכדור אחד. מה שיקרה בדקות הבאות עם הכדור האחד הזה הוא הדבר המעניין ביותר". ככה התפייט ראסל בעבר, כשניסה להסביר מאיפה הכל מתחיל. אבל אפילו לו היה קיר, מחסום אנושי ופסיכולוגי שגם פיוטים לא עבדו מולו. קראו לו ווילט צ'מברליין, והוא היה היחיד שראסל לא הצליח לעצור. הגובה, הכוח והכישרון ההתקפי שלו היו כל כך משמעותיים, שבמץ'־אפ הזה

 נאלץ דווקא ראסל לבצע התאמות כדי למצוא פיתרונות, והוא זה שהרגיש שאם לא יתחדש כל הזמן הוא יהיה תמיד בפיגור. הוא ידע שיוכל לשבש לו את הדרך ולעכב אותו, אבל זה הכל. "עברו שנים עד שהצלחתי לפתח אסטרטגיות חסימה והגנה לגבי ווילט", הודה ראסל. כן, אפילו הוא - אמן החסימה וההגנה - רק בן אנוש.

כאן אני חייב להודות: אין לי מושג מהי אסטרטגיית החסימה של ג'יימס, והאם הוא מפעיל משחקי מוחות. לבושתי הרבה, התקשורת הישראלית ואני בתוכה לא זיהינו עד היום שמדובר בחוסם של פעם בדור; בשלוש העונות שלו בבני השרון לא קראתי או ראיתי אותו מדבר על זה. לפחות עכשיו, כשהוא במכבי תל אביב, סביר שגם זה יגיע בקרוב. אגב, אין לו פה צ'מברליין כזה שמאכיל אותו קש: לכולם הוא עושה בית ספר באותה מידה. בין הקורבנות נכלל גם סופוקליס שחורציאניטיס - שעל פניו אמור להתנער ממנו בעזרת המאסה והכוח, אבל ראה כוכבים בכמה מקרים.

ראש לאריות

טוב. עכשיו בואו נסגור את הפינה עם שון ג'יימס, ונעיף מבט על הסטטיסטיקה שלו. אם תסתכלו כאן בטבלת החוסמים הכי גדולים בעונת 11־2010 תוכלו להתרשם מהדומיננטיות המרהיבה שלו על סמך נתונים מ־25 ליגות, אלה שנחשבות למובילות בעולם. כדי להיות הכי מדויק שאפשר, ולהימנע מניג'וסים של כל מיני פריקים, צריך לומר גם את זה: ליגות הכדורסל המובילות בעולם לא מתנהלות באסיה.

בליגה הסינית שיחק באחרונה הרב למיזאנה, אפריקני (מפתיע, אני יודע) שהופיע בעבר גם בהפועל תל אביב. על פי הרישומים עומד המאזן שלו על 3.6 חסימות בממוצע, נתון שמקנה לו את המקום הראשון מבין הליגות המקצועניות ומפיל את ג'יימס למקום השני ברשימה. אלא שהליגה הסינית היא עד כדי כך מחורטטת, שיש בה עשרה שחקנים זרים עם ממוצעים שנעים בין 25 ל־33 נקודות במשחק. ברור לכולם שבליגה רצינית לא יכולים להיות נתונים כאלה. הנתונים של צ'ארלס גיינס, למשל, ששיחק במכבי תל אביב לפני שנתיים, הם 33.7 נקודות ו־13.5 ריבאונדים. אז אוקיי, בליגה כזאת יכול למיזאנה לחסום 3.6 פעמים. אני מרשה לעצמי להסיר אותו מהרשימה גם מהסיבות האלה, וגם כדי לעגל פינות ולהותיר את ג'יימס ראשון בדירוג.

ומה מקומן של המכללות בארצות הברית בעניין הזה? ובכן, בעונה שעברה היו שם חמישה שחקנים עם ממוצעי חסימות טובים משל ג'יימס, ו־12 שחקנים בסך הכל עם 3 חסימות ומעלה בממוצע. אבל בואו לא נשכח שמדובר בליגה בת 345 קבוצות; שם באמת יש המון גמדים, שלא לדבר על כך שחלק גדול מהחוסמים הטובים יעברו לעבוד במוסך של המשפחה ברגע שיסיימו את הלימודים, כי הם חסרי כישורים לכדורסל מקצועני. לכדורסל מכללות הם מספיק טובים ל־6 נקודות, 9 ריבאונדים ו־3.5 חסימות בממוצע.

ג'יימס כבר אינו טעון הוכחה כמו שחקני הקולג', ואם באמת רוצים להתעקש, כדאי להזכיר שהוא מחזיק עד היום בשיא כל הזמנים בכדורסל המכללות עם 6.53 חסימות בממוצע ב־2006, כששיחק באוניברסיטת נורתאיסטרן. באותו זמן היו בליגה העצומה הזאת רק עשר קבוצות שהגיעו לנתון חסימות קבוצתי גבוה יותר מהנתון האישי שלו. זה, בהיעדר מילה אחרת, מדהים.

אז נכון: לשון ג'יימס אין תקופת אן.בי.איי ברזומה, והוא לעולם לא ייכנס לטבלת החוסמים הגדולים ביותר בהיסטוריה שלה. גם אם היה מגיע לשם, אגב, ספק אם הגובה והכוח שלו היו מספיקים כדי להתמודד באותו אופן מרשים שהוא מטפל ביריבים שלו במזרח התיכון. אבל בהנחה שעולם הכדורסל חורג מגבולות בוסטון במזרח ופורטלנד במערב, הוא ראוי להיקרא קינג ג'יימס. מספר אחת אמיתי.