ליאור כלפון, שחקן בעל קריירה מרשימה בישראל, שהגיע לאחרונה לניו-יורק עם המחזמר Voca People, אותו יצר עם המלחין שי פישמן ושעולה בימים אלה בתיאטרון “ווסט סייד” במנהטן, עמד באחד מערבי השבוע בפתח מועדון בי.בי.קינג בטיימס סקוור והביט בשלטים הזוהרים על הבניין מולו. בפינה הזאת סגר כלפון מעגל עם עצמו, כשנזכר איך עמד באותו מקום עשר שנים קודם לכן, כשהתגורר כאן במשך כשנה ועבד כאיש ביטחון במועדון הג'אז-בלוז הנודע. “אני זוכר שכשעבדתי בבי.בי.קינג”, הוא מספר, "הייתי עומד ממש באותה פינה, מביט בשלט של The Lion Kingואומר לעצמי, שאני אהיה פה, שאני יודע שזה יקרה. זאת הייתה המנטרה היום-יומית שלי, ולפני שבוע כשהלכתי לבקר בבי.בי קינג, נעמדתי באותה פינה והייתה לי צמרמורת. אמרתי לניו-יורק: הנה אני פה! עשר שנים אחרי ועל גגות המוניות הצהובות מאירים השלטים שלVoca People . כמה מטרים משם, ברחוב43 , עולה המחזמר שלנו ואני חושב לעצמי, הנה עשיתי את מה שרציתי כשלקחתי מזוודה וחלום. היום יש שלוש משלחות של אנשי כוכב ווקה, שמופיעים בניו-יורק ובאירופה וזה סיפוק עצום”.

בסיומו של שבוע הצגות הפריביו, שכל הכרטיסים אליו נמכרו, הועלתה ביום שני הפרמיירה הרשמית של המחזמר ומעמודי העיתונות המקומית כבר חייכו לכל עבר פרצופיהם הלבנים של אנשי כוכב ווקה, זורחים כמו הקרחת הלבנה שלהם בחיוך גדול ואדום שפתיים. בתוכניה מספרים יוצרי המחזמר, צמד הישראלים כלפון ופישמן, איך יום אחד, כששהו בחווה באפסטייט ניו-יורק, הם שמעו רעש של התנפצות בחצר. כשיצאו החוצה, גילו להפתעתם קבוצה של שמונה חייזרים שנחתו עם החללית שלהם בחצר. השניים מספרים כי הם גילו חייזרים חמודים וידידותיים, התום בהתגלמותו, שכל מה שהם רצו היה להגיע הביתה בשלום. כמו אי. טי, החייזר שבזמנו עשה היסטוריה קולנועית ותרבותית, כך גם אנשי הכוכב ווקה נתקעו על כדור הארץ, ומכיוון שאזל להם הדלק בחללית, הם חייבים למצוא מקור אנרגיה אחר, שיאפשר להם להמריא הביתה. המקור הזה הוא אנרגיה מוזיקלית, האנרגיה החיובית שמפעילה את העולם, כך משוכנעים יוצרי המחזמר. וכך באים ועולים הלהיטים הגדולים של כל הזמנים המייצגים את ההיסטוריה של המוזיקה האנושית ובהם7 2 שירים שמכיר כמעט כל תושב כדור הארץ, אותם לומדים אנשי ווקה לבצע בעצמם.

כל שמונת השחקנים שלוהקו להצגה מפגינים כישרון שירה ומשחק מרשימים, כשהם מתקשרים באנגלית עילגת של אנשים מהחלל החיצון. מה שיותר מדהים הוא העובדה, ששמונת הזמרים והשחקנים המקומיים מצליחים להפיק קשת מגוונת של קולות, הנשמעים בדיוק כמו כלי הנגינה אותם הם מנסים לחקות, והאורחים מהחלל החיצון הופכים לתזמורת קטנה. קשה שלא להתאהב ב"אנשי ווקה", לא רק הילדים שיוצאים מגדרם, אלא גם המבוגרים, שנהנים לא פחות מהקטעים האינטראקטיבים של המחזמר. השחקנים יורדים למעברים, רוקדים ושרים עם הקהל ואף מעלים מספר צופים לבמה לקטעי משחק משותפים. בסיומה של ההצגה הקהל עומד על הרגלים, מריע בהתלהבות, שורק וקורא בראבו ונשאר לברך את משתתפי ההפקה, שממהרים להתלבש לקראת ארוחת ערב משותפת באחת ממסעדות ברודוויי.

במציאות פגשו ליאור ושי את אנשי הכוכב בחצר אולפן הקלטות תל-אביבי, בו החלו לעבוד על פרויקט מוזיקלי חדש, שהיה אמור להיות שילוב של אקפלה וביט בוקס. זמן קצר לאחר אותו "מפגש", שהתרחש לפני שנתיים, הפיקו השניים סצינה מצולמת אותה העלו ליו-טיוב, בו צפו 30,000 גולשים ביום. חודשיים אחרי שהקליפ הועלה לרשת, כבר צפו בו כחמישה מיליון איש והיום מדווחים שי וליאור על למעלה מ-20 מיליון צפיות. על תהליך ההפקה והליהוק ממעטים השניים להרחיב ומתעקשים לדבוק בגירסת הפנטזיה, שמדובר ב"אנשי ווקה” ולא בשחקנים, אבל רומזים שבמידה והם היו אנושיים, הם היו מעבירים את שלושת החודשים האחרונים בישראל, בחזרות אינטנסיביות ומתמשכות. למרות זאת, בקאסט הניו-יורקי, הם מודים, אין אף ישראלי אחד, גם לא השחקן הפורטוגזי, שהמבטא שלו ותנועות הגוף משדרים נוכחות ישראלית משהו.

הקליפ ביו-טיוב הביא אחריו פניות המפיקים, והמופע הראשון שהועלה בחו"ל נחת בברזיל, שהייתה הראשונה שהזמינה את אנשי ווקה לסיבוב הופעות. אחרי ברזיל הגיעו ההזמנות למכסיקו סיטי, איטליה, ספרד ופורטוגל. ההזמנה להופיע בתיאטרון אוף-ברודוויי הגיעה בסיומו של מסע ארוך שבמהלכו התייצב דורון לידה, המפיק-שותף ואיש השיווק של ההפקה ביחד עם לי אורנה סולומון, בפני אנשי תיאטרון “ווסט סייד” הניו-יורקי עם פרזנטציה משכנעת. בסיומו של המפגש החליטו מנהלי התיאטרון להזמין את אנשי ווקה להעלות את המופע על בימתם, והוא ירוץ כאן כל עוד האולם יהיה מלא בקהל.

כל החיים מחזמר

את הפרויקט המשותף התחילו השניים לאחר שליאור חיפש מנהל מוזיקלי לפרויקט אקפלה שרצה להפיק וחברים הפנו אותו לשי, שבדיוק שהה בביקור בארץ. פישמן הוא בוגר בית הספר לאמנויות בת"א והקונסרבטוריון למוזיקה. כשכל החברים שלו שיחקו כדורגל, הוא ניגן על קרן יער, כלי הקשה, קלידים, חצוצרה, סקסופון ועוד. את האהבה למוזיקה ספג מאבא שלו, שהחזיק בבית אוסף של כ-7,000 תקליטים ונהג לתת לו הרצאות על היצירות שהשמיע לו. מבין כל אלה אהב שי את סטיבי וונדרס. בצבא הוא שירת בלהקת חיל חינוך וכשהשתחרר התקבל בשנת 1996 להיות המנהל המוזיקלי של להקת הנוער המצליחה, “השכנים של ציץ'”, לאחר שמקים הלהקה, ירון כפכפי, עזב את התפקיד. שי היה אז בן 20, ואת עשר השנים הבאות בילה עם להקת הנוער, שפעילותה ממומנת ע"י עיריית ת"א ובין בוגריה נמנים נועה תשבי.

בשנת1999 התוודע פישמן למאיר ורד, מוזיקאי שחזר מאנגליה וחשף בפניו את עולם מחזות הזמר. “הייתי נוסע אליו לקיבוץ גבולות והוא היה מלמד אותי כל מה שאני יודע על מחזות זמר”, מספר שי. ההיכרות עם ורד הובילה את פישמן לכתיבת מוזיקה למחזות זמר, כשבכל שנה יצא לו להלחין מחזמר מקורי ושלושה מחזות זמר מבוססים. בשנת 2001 הוא התקבל ללימודים בג'וליארד, אבל שכר הלימוד הגבוה הרתיע אותו והוא החליט להשאר בארץ.

תלונות על החיים לא היו לו. הוא חי יפה, כתב מוזיקה לסרטים ותיאטראות שהעלו מחזות זמר, לימד בבית הספר למשחק "בית צבי" ושיגשג מקצועית וכלכלית. אבל אז הגיע הרגע שבו החליט לעזוב הכל. שי: "בגיל 28 העיר אותי יום אחד מנהל הבנק כדי לשאול מה אני רוצה לעשות ב-300,000 השקלים שהשתחררו מהפק”ם. אני זוכר שהכנתי ארוחת בוקר לחברה שלי, סחטתי מיץ תפוזים וחשבתי מה כדאי לעשות בכסף. חשבתי לקנות דירה, שאולי בעוד כמה שנים תהייה שווה 500,000 שקל, אבל ידעתי שאז אני לעולם לא אקבל אוסקר או טוני. זה היה הרגע שבו קיבלתי החלטה לעזוב. באוגוסט 2004 פירקתי את הדירה ועברתי לגור אצל ההורים עד לנסיעה” .

לאן נסעת?

“בסופו של דבר נסעתי ללוס אנג'לס רק במאי 2005, כי נירית הראל, קולגה וזמרת שאבא שלה עבד לפני שנים בסוכנות נאסא, חיברה אותי לסוכנות, אחרי שעבדנו על שיר משותף, וככה זכיתי לכתוב מוזיקה לסרטים שהם הפיקו ולהפוך למלחין הבית שלהם. כשהגעתי ללוס אנג'לס התארחתי אצל בן דוד שלי, ובתוך שבעה חודשים קיבלתי גרין קארד בעקבות ויזת אמן על הישגים יוצאי דופן, שהעניקו לי השלטונות אחרי שראו את הרזומה שלי. בחצי השנה הראשונה ישבתי בבית ואספתי חומרים לניירת הוויזה. זאת הייתה תקופה שהחסכונות החלו להיאכל, אבל בתוך שנה-שנתיים התחלתי למצוא את הדרך בלוס אנג'לס. אחרי שבעה חודשים אצל בן הדוד בוואלי, שכרתי דירת סטודיו במרחק שנימייל מהוליווד”.

איך התפתחה הקריירה?

 “עשיתי שלושה סרטים של נאסא בשנה, אלה היו סרטי תלת-ממד עם אנימציה ממוחשבת שכתבתי להם את המוזיקה. עם השנים פתחתי חברה משלי וקיבלתי פרויקטים שונים, אבל מחזות זמר נשארו האהבה הראשונה שלי. בשנת 2009 עשיתי מחזמר בעברית שהועלה בהרצליה” .

“הייתי בארץ לחזרות על 'האיר ספריי' ואז אומרים לי, שלליאור כלפון יש רעיון לעשות איזה פרויקט ואני חייב לדבר אתו. ישבנו בבית קפה בבוגרשוב ודיברנו. גילינו ששנינו חולים על אקפלה וביט בוקס. היה לי כרטיס חזרה לארה"ב ליומיים אחרי זה, אבל הרעיון שלו נשמע לי נהדר כך שדחיתי את הטיסה. ואז הגיע הלילה שישבנו באולפן ולפתע שמענו רעש של חללית שמתרסקת לנו בחצר האחורית. ראינו את החבר'ה האלה יוצאים מהחללית, שמונה חייזרים לבנים שמחייכים אלינו ועושים קולות כמו מוזיקה. התחלנו לפתח איתם קומוניקציה וככה מצאנו את עצמנו עובדים עם שמונה אנשים שבאו מווקה, שני ביטבוקסרים וששה זמרים, שלוש בנות ושלושה בנים. הרעיון היה לעשות משהו מיוחד שלא שמעו עוד קודם, לעשות את ההיסטוריה של המוזיקה. בהתחלה אמרתי, בוא נשתגע ונכניס 400שירים, אבל בסופו של דבר הלכנו על35 שירים, מהם נשארו 27 במחזמר. המחזמר כיסה את ההיסטוריה של המוזיקה מבאך ומוצארט ועד ג'ניס ג'ופלין ומייקל ג'קסון. ניסיתי שהקאסט ישמע כמו תזמורת יותר גדולה משמונה אנשים. יש במחזמר מעל שישים כלים, כל כלי נגינה נמצא שם”.

זה לא יותר מידי עמוס?

“ההוכחה שזה עובד היא חברת הטלפונים הסלולרים טי מובייל. לפני שנה, כשעבדתי על ווקה, התקשרו אלי מהחברה אחרי שראו את הקליפ ביו-טיוב ושאלו אותי אם אני יכול ליצור עיבוד של אקפלה ליותר משמונה אנשים. זאת הייתה פרסומת שזכתה בפרס הפרסומת הטובה ביותר של השנה מאיגוד המפרסמים בבריטניה. הפרסומת צולמה בנמל התעופה היתרו, בטרמינל הכי עסוק וחי. אנשי הפרסום ביקשו לשבור שיא עולם באקפלה ל-300 איש. כשהם שאלו אותי אם אוכל ליצור אקפלה למאתיים איש, בלעתי רוק. אמרתי כן, אבל חשבתי לא. אני ידוע כאדם שקשה לו להגיד לא, במיוחד כשמדובר באתגרים. הפקת הפרסומת הזאת עלתה 15 מיליון פאונד, שזה 90 מיליון שקל, והיה צריך לבחור עשרה שירים שיבוצעו מתוך האלף שנרשמו. הגעתי להיתרו בטיסה מספרד. במשך שבועיים עשינו אודישנים לאנשים שהיו צריכים לבצע כלי נגינה: אנשים ששרקו, שניגנו על המצח, על בית השחי, הוציאו צלילים מכל הסוגים. הרכבתי צוות שעבד באופן אינטנסיבי במשך חודש שלם, כששלוש מאות איש התפזרו ברחבי הטרמינל ויצרו מוזיקה. הראשון שפתח בשירה היה עובד הנקיון ושם הקמפיין היה .Life is for Sharing המטרה הייתה לתפוס את התגובה האמיתית של האנשים, שהדבר הראשון שהם עושים כשהם רואים מחזה כזה, הוא להוציא את הפלאפון ולצלם. שמונה-עשרה מצלמות תיעדו את הסצינה. זה לקח שלושה חודשי עבודה אינטנסיבית, עם עשרים שעות עבודה ביום” .

מה אתה יכול לספר על הופעות אחרות של 'ווקה-פיפל'?

“המופע עלה באירופה, בהונג קונג ובצרפת יש הפקה שמעלה 180 הופעות. בחצר התיאטרון עומדת חללית והווקה פיפל שמופיעים שם גרים בצרפת. גם בישראל עלה המופע וזכה לתגובות נלהבות” .

אז לוס אנג'לס זה הבית?

“בשלב הבא אני רוצה לעבור לניו-יורק, העיר האהובה עלי בעולם. אני מוצא את עצמי הולך ברחובות שלה ולא רוצה שזה יגמר .בלוס אנג'לס לא רואים אנשים. רואים בתים יפים מהמכונית. ברגע הראשון שיתאפשר לי אני עובר לניו-יורק” .

"הרעיון היה לעשות משהו מיוחד שלא שמעו עוד קודם, לעשות את ההיסטוריה של המוזיקה". פישמן (צילום: יח"צ)

מזוודה וחלום

כמו פישמן, גם ליאור כלפון נזרק לתעשיה בגיל 20. ליאור משך תשומת לב כבר בתקופה בה שירת בלהקת חיל חינוך, שם העלה מופע יחיד. הוא היה מקבל אז דרישות שלום ממפיקים, שהתעניינו מה הוא עושה אחרי השחרור. הדבר הראשון שעשה כשהשתחרר היה להחליף את צביקה הדר ב"קומדי סטור", מה שהפך אותו למפורסם בין לילה. כלפון, שהתפרסם עוד יותר לאחרונה, בעקבות התפקיד של איציק הקמצן בסידרת הטלוויזיה המצליחה "רמזור", הופיע אז גם בפסטיגלים, ובסוף שנת 1999 מימש את המוטו שלו בחיים, לו קרא "מזוודה וחלום”, ועזב ללוס אנג'לס. “המוטו הוא פשוט לקחת את הדברים ולנסוע ולא לחלום ובגיל 90 להצטער שהחמצתי”, אומר ליאור. אחרי כמה חודשים התמזל מזלו, כמו חברו שי, להוציא ויזת אמן באמריה על הישגים יוצאי דופן, שהובילה לקבלת גרין קארד. אבל תזמון הגעתו לכאן, דקה לפני פיגועי התאומים, כמו שהוא אומר, הקשה עליו לשרוד כלכלית. את הזמן שבו חיכה לקבל תפקידים העביר ליאור בכתיבת מופע בשם "התיאטרון השחור", על פי טכניקה שמגיעה מפראג. כאן מתרחשות הסצינות תחת מעטה שחור, כשמפץ זרחני משגר אורות אולטרה-סגול זוהרים לחלל האולם. כלפון מצא עצמו יוצא למסע אחר של מזוודה וחלום ונסע לחיות בפראג במשך שנה וחצי.

בשנת 2002 הגיח לניו-יורק למספר חודשים, אבל עדיין לא הצליח למצוא את עצמו. הוא לא הכיר אף אחד כאן ולא ידע מי נגד מי. לישראל חזר בעקבות הזמנה מציפי שביט להופיע במופע חנוכה. באותה תקופה הכיר את מי שהפכה להיות אשתו, רויטל, ונשאר בארץ. כלפון יסד "תיאטרון שחור", במסורת הצ'כית אותה למד בפראג, ויצא עם המופע המצליח Glue, שהפיק בסיועה של המפיקה של המופע שרץ שנים ארוכות באוף-ברודוויי, ,I Love You, You’re Perfect, Now Change אותה נסע לפגוש בניו-יורק. המופע, עליו עמל במשך שלוש שנים, זכה להצלחה בארץ והועלה גם בבית האופרה של סידני בשנה שעברה.

ליאור: "מה שיפה בווקה פיפל זה שהקהל מגיב באותה צורה בכל מקום, כאילו שהכל מתוזמן בכל העולם. אנשים צוחקים באותם מקומות. אנחנו מכניסים סלנג מקומי בחריזת השירים, כדי לקרב את האנשים למופע. התקשורת של החייזרים עם הקהל היא סוג של גשר תרבותי בין המון עמים, שפות ותרבויות. אין כמו מוזיקה כשפה בינלאומית. ככה הם מצליחים לדבר לכל אחד, לסבא ולנכד שמגיעים ביחד. זה הסיפוק האישי שלי”.

אתה שואף להגיע עם ווקה פיפל לברודוויי?

“אנחנו לא רוצים להגיע לברווודיי, מספיק לנו האולם הזה. אנחנו מעדיפים את הצניעות, אולמות של 200-300 איש. כל כך קשה לשרוד בברודוויי, זמן ההישרדות שם הוא בדרך כלל חודשיים-שלושה” .

איך לוהקת לסידרה "רמזור”?

“לפני שלוש-ארבע שנים פנה אלי אדיר מילר, אותו אני מכיר מלהקת הנוער בחולון, והציע לי לעשות אודישן לתפקיד של איציק הקמצן בסידרה. היה לי מזל שקיבלתי את התפקיד, כי פתאום נהייתה היסטריה מטורפת בארץ סביב הסידרה. זה נהיה קאלט. השיא היה בשנה שעברה, כשהיא זכתה בפרס אמי בינלאומי. אולפני פוקס, שקנו את הגירסה האמריקאית, שינו אותה ולא תרגמו אותה קרוב למקור. היא נפלה כאן, וחבל” .

אחרי ווקה פיפל, מה התוכניות שלך לעתיד?

“העתיד שלי בסרטים ולא ירדתי מהחלום שהתחלתי בלוס אנג'לס. העשור הבא שלי יהיה בסרטים, מן הסתם בארה"ב”.

ובעוד ליאור כלפון ושי פישמן ממשיכים לעבוד על החלומות הבאים שלהם, עם מזוודה או בלי מזוודה, ימשיכו יצירי דמיונם, אנשי ווקה והמוזיקה שלהם, להלהיב את הצופים בתיאטרון "ווסט סייד", אוף-ברודוויי, איפה שהחלומות מתגשמים.