שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בנימין שבילי: "סופרים ישראלים לא קופצים לים"
    ספרי הפרוזה של בנימין שבילי נשענים על מסעות ועל חיבור לפעימה הגדולה שמניעה את העולם. ב"ספריית הלב" הוא מספר על הספרים שכוננו אותו ועל ילדות פצועה, בנרטיב בלתי-שגרתי. "הספרות העברית העכשווית מאוד זהירה", הוא אומר

    "פתאום לעולם יש סיפור שהוא מספר לי", אומר המשורר והסופר בנימין שבילי, "העצים מספרים סיפור, השמיים, אנשים שאני עומד לידם. אז אני מקשיב לסיפור ואני מספר אותו, קודם לעצמי ואחר כך לאחרים. זה מוציא אותך ממקום של חוסר משמעות. הרי בלי סיפור אין טעם לחיות".


    שבילי. "באנו מן הספר הרבה לפני שבאנו מן הים" (צילום: מוטי קיקיון)

     

    החיים הם ספר והספר הוא החיים, מכאן שהספר נמצא בכל מקום; השמיים הכחולים הם הכריכה, העץ הוא דמות, האנשים בוודאי. העולם מספר את סיפורו, ובנימין שבילי מקשיב. אחר כך הוא כותב שורות במחברת. כך נכתב גם ספרו החדש, "ספריית הלב", שראה אור לאחרונה בהוצאת כנרת-זמורה ביתן, בסדרה שעורך יגאל שוורץ.

     

    ב"ספריית הלב" - ספר כיס קטן שאפשר לקחת לכל מקום, לקרוא כמה עמודים, להחזיר לתיק - מספר שבילי על הספרים שהולידו אותו, שהפכו אותו למי שהוא, מספר האגדות הסיניות לילדים שלקח הביתה ביום שישי אחד בכיתה א', ועד "מדאם בובארי" ו"החטא ועונשו".

     

    ספרי הפרוזה של שבילי נשענים על מסעות, על תנועה, על התבוננות, על חיבור לפעימה הגדולה שמניעה את העולם. הם כתובים בדרך כלל בפרגמנטים, שיש בהם מן השירה. הפעם נסע שבילי לבודפשט ולווינה, ושזר בתוך המסע הספרותי גם את סיפור חייו: סיפור על ילדות פצועה.

     

    סביבה של מצוקה והישרדות

    הוא נולד בירושלים ב-1956, הוריו נפרדו כשהיה ילד, אמו חלתה במחלת נפש וכעבור כמה שנים מתה. שבילי גדל אצל סבתו מצד אביו בשכונת ימין משה בירושלים, והקשר עם משפחת אמו נותק. הוא מתאר ילד בודד שגדל בסביבה

    של מצוקה והישרדות, וכשצר לו המקום הוא הולך לקרוא בספרייה של בית העם. סבתו אמנם לא רצתה שיהיה משורר כשיגדל, אבל ביקשה ממנו להקריא לה מדי שבת את ספר השירים הגדול של העם היהודי - ספר תהילים.

     

    שבילי כותב: "במבחני הספרות בתיכון המקצועי בו למדתי חשמלאות ומסגרות, נחלתי הצלחה גדולה, לאחר כל מבחן היתה המורה לספרות מבקשת ממני שאעבור לבית ספר אקסטרני, כדי שתהיה לי תעודת בגרות לפני שאלך לצבא...מנהל בית הספר ששמו היה כשמו של אבי שילם מכיסו חצי משכר הלימוד כדי שאוכל ללמוד בבית הספר האקסטרני, את החצי השני שילמתי מעבודתי כנער שליח בחברת בניין גדולה.

     

    "לעולם לא אשכח את שניהם, לה קראו יונה, היא היתה גבוהה ורזה עם צוואר ארוך ודק כמו שהיה לקודמתה, למורה צילה, מכיתה א', שבזכותה קראתי ספר אגדות סיניות ביום שישי בדרכי הביתה מבית הספר הממלכתי 'מצדה'".

     

    שבילי גדל מאז, ולמד ספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא עוסק ביהדות, בנצרות, באסלאם, בתורות סופיות ובודהיסטיות. הוא מלמד במכללת "עלמא". פירסם כמה ספרי שירה, עליהם זכה בפרסים, וכמה ספרי פרוזה: "קסטוריה", "הירידה מן הצלב" ו"פה לין הלילה" שהם טרילוגיה, והספר "שביל החלב".

     

    כמו אליק שבא מן הים, אתה באת מן הספר?

     

    "באנו מן הספר עוד הרבה לפני שבאנו מן הים. זה שבאנו מהים זה גם כן רגע חשוב בספרות העברית. אבל הרבה שנים הרגשתי שאני יכול לחיות עם הספרים בצורה אותנטית יותר מאשר עם חלק גדול מבני האדם סביבי. לכן לקחתי את אמה בובארי אתי ברכבת לבודפשט, והלכתי איתה לטייל בגיור, אתה ולא עם מישהו שפגשתי ברכבת.

     

    "אמה בובארי בשבילי היא אשה הרבה יותר חיה וממשית ומשפיעה ונוגעת מאשר 500 אלף נשים שמסתובבות בעיר. ככה היה בשבילי תום סויר בילדות. במקום שגדלתי הרגשתי שלא מבינים אותי, וגם אני לא הבנתי את אלה שלא מבינים אותי, ופיתחתי את הכוח הזה של אדם שיש לו ספר. לא טנק ולא בקבוק מולוטוב. אם מישהו יעשה לו משהו, הוא ישר יילך לספרייה של בית העם ויפתח את ברנר או את דוסטויבסקי - מי יכול לנצח אדם כזה? אף אחד לא יכול עליו. אתה נוסע לבודפשט, מסתכל על השמיים, רואה כריכה של ספר. כל העולם הופך להיות ספר, סיפור, דבר שמתרחש".

     

    הוא כותב: "על כן יעזוב איש את אשתו ובנותיו ודבק בעטו והיו לבשורה אחת". האם בהכרח צריך להתבודד כדי לכתוב?

     

    "ההתמסרות לכתיבה היא השבת של המשורר. אתה משתחרר רק כדי להביט בסיפור - הסיפור שיוצא ממך, מהטבע, מהבתים, מאנשים. אני עומד ליד אשה ופתאום אני מרגיש עצב לא ברור. למה? הייתי אתה בגן עדן? בגיהנום? ראיתי בווילה בורגזיה אשה מזדקנת מטופחת הולכת ברחוב ומדברת עם הכלב שלה. כאילו בנאלי, אבל אתה מרגיש את הכאב, ואם אתה מרגיש כאב של אחרים אתה גם מרגיש את הכאב שלך. וזה הולך אחורה להיסטוריה שלך, לרגעים של כאב, געגועים, אושר. אסור לך לוותר עליהם, חבל, זה פירות נצחיים, לא נרקבים אף פעם.

     

    "כדי לכתוב פרוזה אני חייב להתנתק. שירה נכתבת בכל מקום, בחדר בבית, באוטובוס לתל אביב, אפילו בהליכה ברגל. אבל כדי לכתוב פרוזה אני חייב להיות כמו נזיר במנזר: כל היום תפילות, מסירות טוטלית. ויכול להיות שבהתחלה לא קורה כלום, אבל עוברים משברים גדולים והלב נפתח. מסעות יכולים להימשך חודש, חודש וחצי.

     

    "תחשבי על אדם שלא רואה את עצמו כל כך טוב, הראי שלו נוטף מים או מעורפל. פתאום הוא רואה צלול ומבין שהזקן שלו כבר לבן. הוא מזדעזע מזה. או פתאום הוא רואה שהוא עבד של היופי. כשהוא צריך ללכת הביתה בארבע ולעשות קניות במכולת הוא לא רואה את זה. הכתיבה היא הבקבוק שמתמלא - הוא מתמלא בחומר שתמיד קיים, רק הבקבוק היה ריק ועכשיו הוא התמלא.

     

    "אני פוגש אנשים בנסיעות, אני נחמד אליהם אבל לא ממשיך איתם. אסור לי. הספר הבא שאני כותב עכשיו הוא על אמי, נסעתי לרומא, העיר של האמא, ושם נפתחים כל הפצעים. מה תגרד ברכבת לתל אביב? שם אתה מגרד, אף אחד לא שם לב אליך. אתה חוזר בסוף היום לבד לחדר פשוט במלון".

     

    כל כמה זמן אתה יוצא למסע?

     

    "כל אימת שמתאפשר כלכלית ומבחינת המשפחה. אני הרבה בבית עם הבנות, אני פחות עובד. אבל הרעב קיים כל הזמן. רעב לשיטוטים, למקומות שאפשר לראות באופן נקי ומזוכך את העולם כי אין לי שום שיפוט, אני לא מכיר את השפה, את האנשים, לא יודע אם הם מדכאים פלשתינים או עובדים זרים. שם אני באמת רואה. פה אני מזדהה כל הזמן. לא הייתי יכול לכתוב על אמא שלי בשום פנים ואופן כמו שכתבתי עליה עכשיו, בנסיעות לרומא. וכתבתי על אמא שלי הרבה. אבל עכשיו אני עוסק בה מתוך נקודת מבט אפוסית, לא לירית. הסיפור שלי ושלה מהתחלה ועד הסוף כמו האודיסיאה. 23 יום שאני רק איתה".

     

    הגעת למקום חדש?

     

    "לעולם לא נגיע למקום חדש, אחרי תהילים והאודיסיאה מי יכול לכתוב משהו חדש? אין חידוש, אבל יש התגלות. ההתגלות לא קשורה לחדש. אני לא מחפש פסטיבלים בחו"ל או פרסים ספרותיים, שאני באמת זקוק להם כלכלית, אני מחפש גאולה. וככל שאני כותב יותר אני מבין שהגאולה מתרחקת. אולי אם לא הייתי כותב הייתי מגיע לגאולה מהר יותר".

     

    ברכבת לבודפשט הוא פוגש נערה בת 18 שאביה חי בבודפשט, אמה בזאגרב, והיא לומדת

    בפנימייה בדיסלדורף. כשתסיים את לימודיה היא תלך לקורס שוטרות. הוא מדבר אתה במשך הנסיעה, לבסוף היא יורדת מהרכבת, חובשת כובע מצחייה עם צבע הדגל של קרואטיה, "כשנופפה לעברי לשלום הרגשתי שאני עומד לפרוץ בבכי בגלל הבדידות של כולנו", הוא כותב.

     

    "נערה יורדת מרכבת לבדה ליד כפר קטן לחופי אגם בלטון, האגם השני בגודלו באירופה ועם כל גודלו, הוא אינו גדול כגודל אגם הדמעות שהיינו ממלאים לו קראנו את סיפורה של השוטרת לעתיד".

     

    "לספר יש אוזניים רגישות, לקורא יש עיניים רגישות", אומר שבילי. "יש בעולם שלנו ספר היצירה, ספר הזוהר, שבחי הבעש"ט, ספרים לא רגילים עם מרחב ושמיים, אתה נכנס לספר ונכנס לתוך עולם שקיים פיזית. הספר הוא הפסיכואנליטיקאי הכי טוב שיש. הוא חופר יהלומים בתוכך, מייצר אותך. גם החיים עושים את שלהם".

     

    שבילי טוען שאין מספיק משוגעים בספרות העברית העכשווית. אין בה נועזות. "אני לא קורא רומנים ישראלים וגם לא רומנים מאומות העולם, כי אני כמעט לא מוצא מה לקרוא. הספרות העברית העכשווית מאוד זהירה, הכל צריך להיות אחראי, הגיוני וברור. אתה לא מרגיש שסופרים קופצים לים. הסופר היחיד שגיליתי לאחרונה בספרות העולם הוא זבאלד, אני קורא וקורא, כאילו יש בו ריחוף מנותק ומרוחק, אבל הוא קורע את הלב. זו הגדולה, כמו קפקא - מתבונן מרחוק על העולם ממקום שקשה להסביר אותו, ומצד שני אתה קורא אותו וכואבת לך הבטן. אצלנו יש יואל הופמן".

     

    "ספריית הלב", מאת בנימין שבילי. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 186 עמ'.

     

    רוצים לקרוא עוד כתבות על ספרים ? היכנסו לכאן!


     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "ספריית הלב". על הספרים שהולידו את שבילי
    עטיפת ספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים