"מי שלא קופץ מושחת". צפו במחאת האוהדים
כ-200 בני אדם צעדו בשכונת התקווה בתל אביב, במחאה על חוסר השוויון ויוקר המחיה בארץ. ביניהם היו ראשי האוהדים של בני יהודה, מכבי חיפה, בית"ר ירושלים, הפועל חולון ועוד
בפנטזיה שלו דמיין כפיר עמר אלפי אוהדי כדורגל שמתחברים למחאת האוהלים ומגייסים את הלהט והיצירתיות שלהם לטובת המאבק. לעמר, יו"ר ארגון אוהדי בני יהודה, החיבור הזה נראה הכי טבעי בעולם.
אבל כפיר הוא גם אדם מעשי וברישיון שביקש מהמשטרה להפגנה והתהלוכה שיצאה מהמאהל בשכונת התקווה, הוא דיבר על עד אלף איש. 30 דקות לפני שעת השין, והמספר עומד על הרבה פחות - לא יותר מכמה עשרות. עמר הזמין את כל אוהדי הקבוצות בארץ ובינתיים, מעבר לכתומים של בני יהודה התייצבה נציגות דלילה.
בין הפרצופים הבולטים אפשר היה לראות את קובי דהאן מבית"ר ירושלים, ג'ורג' ואסילי הבלתי נלאה ממכבי חיפה ויש גם נציגות לכדורסל: ניר בראון עם צעיף סגול של הפועל חולון. מי שקיווה לראות אוהדים של מכבי והפועל תל אביב, מכבי נתניה או שתי הפתח תקוואיות, ייאלץ לחפש במקומות אחרים.
לעומת זאת, יש במקום נציגות מכובדת של עולם האקדמיה. יוסי יונה פרופסור לפילוסופיה של החינוך וניסים מזרחי ד"ר לסוציולוגיה, משקיפים על ההתרחשות בעניין ומפרשנים תוך כדי.
לפני שיוצאים לדרך מרביץ עמר נאום, עשרות העיתונאים והצלמים שמסביב מתגודדים והוא מצליח לייצר התלהבות מסוימת בקרב האוהדים ויושבי האוהלים. מיד מתקבצת סביבו פסגת אוהדים מאוחדת שכוללת את בני יהודה, בית"ר ירושלים ומכבי חיפה.
הצלמים מחפשים פריים, ואסילי הירוק ממהר לזקור אגודל ולהניף עוד אחד מאלפי השלטים שלו. בראון מהפועל חולון מסביר שהוא לגמרי מחובר: "כדורגל, כדורסל זה לא משנה. לכולנו קשה ושלא ינסו לפורר את הסולידריות שלנו. אני ואשתי מורים ולא מצליחים להרים את הראש. השכירות הורגת אותנו".
דהאן מבית"ר מתעקש: "זו לא מחאה פוליטית וזה לא נגד ביבי. זו מחאה חברתית של כל האנשים שקשה להם לחיות פה. שלא יחשבו שזו מחאה של שדרות רוטשילד. אנחנו פה משמיעים את הקול של העם".
על השאלה אם הוא היה רוצה לראות סמלים גדולים של בית"ר כמו אורי מלמיליאן ואלי אוחנה מביעים תמיכה, הוא עונה: "בוודאי. אני מאמין שברגע שהם יראו אותנו האוהדים, הם יביעו תמיכה. גם לכדורגלנים הפעילים אני פונה מפה: כל השנים אנחנו רצים אחריכם, בגשם, בשמש, בכל מקום בארץ - עכשיו אני רוצה שאתם תתמכו בנו. שאתם תעודדו אותנו".
התהלוכה יוצאת לרחוב ההגנה ואט אט מצטרפים עוד אנשים. האוהדים ותושבי השכונה מניפים שלטים, שרים סיסמאות וכבר אפשר לזהות מהם הלהיטים הבולטים: "העם דורש צדק חברתי", "צאו מהמרפסת, המדינה קורסת", ו-"גם התקווה דורשת דיור ציבורי". אולי זה קשור לאוהדי הכדורגל שבמקום, אבל אחת הקריאות שמעוררת הכי הרבה אקסטזה היא: "מי שלא קופץ מושחת".
התהלוכה מתחילה לצבור מסה, עכשיו יש כבר כ־300 איש. בין המצטרפים גם שחקן העבר של בני יהודה, סהר מזרחי: "תמיד הייתי מזוהה עם שכונת התקווה. אני מצפה שעוד כדורגלנים יצטרפו ויביעו תמיכה במחאה הצודקת. יש פה מצוקה אמיתית ואי אפשר להישאר שקטים".
החבר'ה לא שקטים, אבל ההפגנה רגועה למדי. מפקד הכוח המשטרתי סנ"צ יגאל סנקר מרוצה: "אני לא מבין בכדורגל, אבל יודע שאוהדי בני יהודה לא בעייתיים".
הדיאלוג של סנקר עם המפגינים הוא בלתי אמצעי ונראה שיש כימיה טובה בין הצדדים. שלומי אברהם, אוהד קולני ומתנדנד במיוחד, מחבק את הקצין ומנהל איתו מו"מ על הארכת נתיב התהלוכה. "מה קרה לך, שתית נפט?" מחייך אליו סנקר. "לא, דווקא עראק", קורץ אברהם ורץ להקפיץ את החבורה שנראית לו שקטה מדי. בדרך הוא מחבק שני ילדים סודנים שהצטרפו לחגיגה ואומר לצלמים: "צלמו צלמו, למה אומרים שאנחנו שונאים זרים. אנחנו מתים עליהם. רק שייתנו לחיות פה במדינה".
התהלוכה שכבר מונה 500 צועדים, יורדת מרחוב ההגנה לרחוב האצ"ל גדוש השיפודיות ובדיוק ב"פינת הקבב" פונה שמאלה וחוזרת בסמטה לכיוון מאהל המחאה. שרה, אוהדת בני יהודה מבוגרת מאוד, חמושה בגופייה כתומה וארבעה כלבים קטנים שצועדים אחריה אומרת בחיוך מיואש: "מה אנחנו בסך הכל רוצים, לחזור הביתה".
לפנייה לכתב/ת 
