שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    דיבור של כתיבה: תלמידי "מנשר"

    "פוחלצים נראים חברים מוכרים בשעת לילה מאוחרת, יש רגעים שהם חיים יותר מהאנשים עצמם, טקסידרמי זה כאן". בואו לקרוא סיפור מתוך "דיבור" אסופת פרוזה ושירה של בוגרי "מנשר"

    "דיבור" שיצא לאור השבוע, היא אסופת פרוזה ושירה של בוגרי המגמה לכתיבה ב"מנשר". 14 במגמת הכתיבה סיימו השנה ארבעה-עשר סטודנטים צעירים: נטע אטלסוביץ', אריק בלומשטיין, עינת הראל, ג'סיקה ובר, יוטבת זרקא, דינה יאנובסקי, ליטל מיכאלי, לורן מילק, אורי נחום, איציק ציק, שלומית קרני, אורי רדלר, שי שבח ויערי שלם - ששקדו ארבע שנים על לימודי פרוזה, שירה, תסריטאות, מחזאות, עיתונאות, ביקורת תרבות, פילוסופיה ועוד.


    קולם של הצעירים (עטיפת הספר)

     

    הטקסטים עוסקים בנושאים שונים: חוויית הגירה וגלות בתוך השפה, קינה ואבל, סיפורי נונסנס, ההוויה הצבאית הישראלית, ספרות בדיונית אפוקליפטית, פוליטיקה וחברה, חריגים בחברה, יחסי הורים וילדים, תל-אביב והפריפריה, וכמובן סקס וחיפוש אחר הגדרה עצמית. הסיפורים והשירים שבספר מציגים את נקודת מבטם של אנשים צעירים שמבקשים לייחד לעצמם קול שונה, נועז ומקורי, בעולם הספרות הישראלי.

     

    מתוך "פוחלצים", מאת נטע אטלסוביץ'

    כִּמְעַט אִישָּׁה הוֹלֶכֶת בִּרְחוֹב נוֹטֶה לְהִיגָּמֵר/ צְעָדֶיהָ קְצוּבִים עֲקֵבִים/ מִדְרָכָה נוֹזְלִית חֲשׁוּכָה/ מאַנְפֶּפֶת לְעַצְמָהּ/ הַלֵּילוֹת רַחֲשֵׁי כְּפֵיוֹת מְעַרְבְּלוֹת בְּכוֹס זְכוּכִית/ נִזְכֶּרֶת בְּעִיר אַחֶרֶת/ בְּפִנְקָסָהּ רוֹשֶׁמֶת 'חוֹזֶרֶת'.

     

    ***

    זה סופו של עוד שבוע והשעות מתות לי בידיים, היום יכול להמשך עד מחר ואני לא מוצאת מנוחה. סמטאות העיר בשעות דמדומים לא מפחידות אותי, אני עושה אותן שלי ואין מי שיכול עליי, רחובות העיר הם רק תחנות בדרך; נכנסת להתבונן ויוצאת בעיניים שרוטות ולב מקומט, אבל לא מפסיקה ללכת את הדרך שלי ולא מחפשת קיצור. ישנה האחת-קצרה, שהיא ארוכה ושנייה, ארוכה, שהיא קצרה, תראו לי את הדרך ולא אפחד ללכת אותה, לנסוע אותה, לצלוח אתה, לעבד אותה. מי יראה לי מה ומתי, כולם בדרך טועים בדרך, שוטים בדרך, כל הדרך, עד לבר.

     

    פוחלצים נראים חברים מוכרים בשעת לילה מאוחרת. זה רחוב הרכבת. פעם היו כאן מבני משטרה ובית כלא אחד, היום תאים בודדים וסורגים עבים, הטיפוסים אותם טיפוסים, כולנו סוסים באורווה זה רק החציר שמריח אחרת. מבטים מסונכרנים, בעלי אישונים מורחבים, מעושנים, מתערבלים, מתחככים ובין האדים, אני מתרוצצת בכל פינה ואף פינה, נושמת או סותמת נחיריים, מפלסת את דרכי במרפקים, אוספת את כל מה שנקלע; אני רדאר, אני רובוט אני מחוברת אלקטרונית לאלקטרודת הפעולה, כשאני בטקסי אני על "פליי".

     

    הרקע תפאורה חיה, סביב חשכה. רכבת גרביון אישה, סִיגָרִיָּה בּוֹעֶרֶת נִמְעֶכֶת בִּקְצֶה זְרוֹעַ/ כְּאֵב/ מוּגְלָה/ רֵיחַ שְׂרֵיפָה/ אֲנִי כְּבָר רְגִילָה/ כָּתֵף דּוֹחֶקֶת חָזֶה מְיוּזָּע/ יָד אוֹחֶזֶת בַּקְבּוּק וְכוֹס זְכוּכִית /קַשִּׁית נִמְצֶצֶת בִּשְׁקִיקָה/ עוֹד עָרָאק בְּבַקָּשָׁה

     

    הכניסה הקדמית עדיין בשימוש אך תיסגר בקרוב, השבוע פתחו עוד דלת, צדדית מתוך הסמטה האחורית של הבניין. אנשים אוהבים להרגיש שהצליחו להתחבא: קשה להימלט בעיר הזאת ממבטים ומקולות אפילו ליד רמזורים, כבר שנים ש'מחבואים' הוא משחק מופת ותל אביב היא עיר מקלט,

     

    "טקסי" בפרט. אמרתי לו: "אני לא יכולה עם המבטים הריקים האלו. דבר אליי אמת באמת." עשרים וארבע שנים דברתי אל אנשים מבלי שהייתה לי היכולת להביט אליהם בעיניהם. בטקסי גיליתי עד כמה הדבר מטריד, מבעית. חוסר אמון בסיסי, תִּקְשׁוֹרֶת אַלְכּוֹהוֹלִית מִתְנַדֶּפֶת בְּקַלּוּת/ שְׁלִישִׁיוֹת מְזַיְּיפוֹת בְּתָאִים מְמוֹרָקִים/ שֵׁירוּתֵי-הַבָּר אַף פַּעַם לֹא נְקִיִּים/ גַּם כְּשֶׁהֵם נִרְאִים/ אֲנָשִׁים אוֹהֲבִים לְהַשְׁתִּין בַּעֲמִידָה/ אַתָּה צוֹחֵק?/ אֲנִי לֹא, אַתְּ תְּמִימָה/ מְחַפֶּשֶׂת נְזִירוֹת בְּאוּלָם תַּעֲנוּגוֹת/ מִי אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁאַתְּ?/ אַרְכִיטֶקְטִית שֶׁל נֶפֶשׁ מִתְחַסֶּדֶת.

     

    זה כמעט ינואר של שנה אחרת, שוב מתחיל עשור ואני בדרך. איפה קו הסיום, ומי לעזאזל שם אותו דווקא שם. המעיל שלי. הכוסית שלי. הסיגריות. זו דלת היציאה, אולי אשאר עוד קצת, כאן קורים דברים, לפחות כך אומרים.

     

    פוחלצים נראים חברים מוכרים בשעת לילה מאוחרת, יש רגעים שהם חיים יותר מהאנשים עצמם, טקסידרמי זה כאן. מדים עורות אדם, שיניים מצהיבות התיישנות מאוחרת חורקות לצלילי מוסיקה אלקטרו-ניוטונית לעייפה, סימפוניית אפקטים לסוף שבוע מתפורר בהווייתו. "אם תישארי" הוא פוסק, מלקק את שפתיו "יש מה להסניף." תוקעת מבט במראה, בשבריר השנייה הראשונה מתקשה, בפנקסי רושמת "הממתקים נשארים ממתקים; מרים יותר יקרים יותר וממכרים יותר, הרבה יותר". מזל שאני בת לאבא עשיר נורא, אחרת הייתי זונה.

     

    שבוע אחרי שהגעתי הקומה העליונה שופצה וסופחה למחסן שהפך לחלל מרכזי אחד ושני חדרי אכסון קטנים. יומיים אחרי, התקינו פרקט, הקירות נצבעו בירוק, פוחלץ נשר מדמם קיבל מקום של כבוד בפיו של שועל צעיר זוהר ומת. ושולחן: גדול ארוך כבד עבה מזמין לבן. תמונת ברון חנוט, גוף אישה צחורה בראש עגל, קרניו משוננות. הקומה השנייה היא גולת השקה של רישול מהוקצע, כל פריט מריח רקמות מערה. זה מה שעושות האיילות בלילות תל-העיר- פוגשות פרשים בודדים מאוד שגורסים שאם זה לא כואב זה לא מרגיש.

     

    שעה לפני על הספה זה נראה נוח, קל ונוח אבל זה אף פעם לא קל או נוח. עַכְשָׁיו מְלַטֶּפֶת נִימִים פְּרוּמִים/ שַׁדַּיִים נְשׁוּכִים/ גַּם סַפְסָלִים כְּמוֹ בּוּלִים מְקַשְּׁטִים אֶת עוֹרוֹת הָעִיר.

     

    לפני כל משמרת עוברת רכבת בייני ובין העולם. הדרך מהשכונה הקטנה אורכת רבע שעה ויכולה להמשך שנה. עשרות גבוֹלות פורצת כל פעם שמתניעה עד שמגיעה. או-אז מסדרת קצוות שיער מאחורי אוזניי הקטנות מדיי. תלתל עקשני חוזר מזכיר מישהו שאמר "את הכי יפה מכל המפונפנות." להן מותניים צרות משלי וחזה קטן משלי והן מהלכות על עקביהן בנינוחות יתרה. "נראה לי שזה טבעי" אמרתי לו ולקחתי איתי, מה שלא נמחק בשנתי קם איתי לבוקר אחרי.

     

    עד שהגעתי לא ראיתי קוֹק, גם לא את אדם הורביץ, אך זיהיתי אותו בשבריר השנייה הראשונה, הוא לא השתנה, מכונת אהבה יעילה, אם ישכב לרגע אולי לא יתעייף עוד לעולם. בינתיים מפזר חמלת חינם כלפי כולם מלבד לָאָדָם. כשהוא עושה רוקנ'רול אלוהים שלו עומד בצד, ולפעמים הפסקת חשמל, מחברי הקוק נכבים נדלקים ונדלקים ונדלקים. הפעם הראשונה שלי הייתה כשעליתי למחסן לקחת את מעילי, מאחורי דלת נעולה עמדו ארבעה שלפני רגע הזמינו ממני משקאות ואת אסף. אסף רואה בי מישהי שמזכירה לו את הבת שעדיין אין לו. אולי הוא בן 40, אולי פחות, דמות שסועה.

     

    מדבר עם העיניים לא ברור על מה, תמיד חצאי מילים, רבעי משפטים ומבט. כשאסף מנהל אני טובה, בפנקסי משרבטת פתיחה: "שורה עניינה בשליטה". תחילה התרגשתי נורא ומאז בתאים, מלקטת שאריות שנחות מעל נירוסטה כסופה, אומרות 'היינו כאן', שוטפת באקונומיקה מקלפת עורות, משתינה במהרה, משתדלת שלא להשתין על עצמה. יורדת קומה, בחור ניצב בין גרמי המדרגות, מעל ראשו חזיר בר שחור אימתני ומת, מתצפת על מה שנראה בורדל מופתי בדיוקו. סיגריה מתחלפת בסיגריה דומה, הוא כמעט מרוצה, כמעט נהנה, כמעט מכור. תגיד משהו, "אני לא מבוית". נושכת חצי שפה, מתנשפת מזיעה, את המחשבות הלחות משאירה להתאדות, האוננות משעממת אותי, אדיה חונקים לי.

     

    האף האנושי מורכב ממיליוני נימים עדינים ומתפוצצים במהירות; תחושת שריפה קלה ואז צריבה וְאִלְחוּשׁ נעים כמעט, ואז משיכה בשתי האצבעות ואז מגלגלת את ערובות העיניים, כשלא מתאפקת מגרדת בקצה אפה, מושכת שאריות מדומיינות.

     

    מאז שאני מביטה בנתי מכין אוכל אני מפנטזת אירוטיות קולינרית וגומרת הרבה יותר חזק, אפשר גם מאז שאני ב"טקסי" כפות ידיים הפכו נושא רגיש אצלי. הוא מכונה לייצור תשוקות ואני נסיינית מתקשה להתרכך, הוא משמן בנדיבות שכזו והמבט שלו חותך בצל דק ד ק ד ק, לפרוסות ענק, מדויק, מרוכז לכדי היפנוזה כשהוא לא חותך הוא מחייך, כשהוא לא מחייך הוא שותק, כשהוא שותק זה סימן שהוא לא כאן, מוחו נזיד מחשבות מבעבעות; שום עשבים ושמן זית.

     

    פניו נחתמו עוד בילדותו, הייתי רוצה שיהיה אחי הגדול או שאהיה אחותו. אבל כשנתי פוצע לחם, אני רוצה להיות הלחם. מוציא מתוכו הבצק ומכניס לתוכו את העולם והרבה חומץ. ילד מהתקופה של המערבונים, רואים לו בגומות- חידות לא פתורות. אצבעות ארוכות מרשימות, כף יד בוגרת וצעירה כל כך. נתי מזין באהבה ומזיין באהבה. הוא שם שירים עצובים נורא עטופים בעטיפת קצב מקפיצה שמחה, משויפת, מבלבלת, מתולתלת ותמימה, שרוצה לגרום למות בעדינות אצילית אלימה הארד קור. הוא עוזר תמיד כמעט מיד, סוקר במהירות-חשדנית מופגנת זוג רגליים של אחת ופנים של אחרת.

     

    מתאהב ארבע פעמים במשמרת, עושה לארטישוק מה שהיה רוצה לעשות להן. "רוצה פרוסה של נקניק וחמאה?" בטח רוצה, וכל הזמן חושבת שהכי נורא זה למות מחוסר זהירות. בפנקסי רושמת- "דַּיְיקָנוּת פְּנִימִית תְּכוּנָה חֲשׁוּבָה."

     

    חצי אחר חצות, מנקבת בעיניי את הטיפוסים שעולים לשירותים, סופרת להם את הזמן בוהה בשקיקה, מאזינה לשאיפות לאנחות המקוטעות, לסידור האבקה, צנרת חשופה באדישות מאומצת. "אם שוטפים למעלה אז בזהירות עם הדק, הוא מטפטף ללמטה." המדרגות- אישיויות הטרוגניות. קולות עמומים חלולים מבטים נתלים בתזזית משתקת. אִישׁוֹנִים שְׁחוֹרִים פְּעוּרִים בִּשְׁתִיקָה מְכַוֶוצֶת/ לָמָּה אַתְּ שׁוֹתֶקֶת אֵין לִי מָה לוֹמַר/ חֲתִיכַת מְצִיצָה הֲגוּנָה/ אַתְּ יוֹדַעַת לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה נִפְלָא/ שִׂיחַת סְרָק סָבִיב הָעֶמְדָּה הַצְּעִירוּת- שְׁאֵרִיּוֹת זְכוּכִית עַל מִדְרָכוֹת אלנבי- כּוּלָּנוּ קְצָת שְׁבוּרוֹת. בפנקסי מדגישה – "הָעִיר יְתוֹמָה וַאֲנַחְנוּ חֲפָצִים, מְחַפְּשִׂים בַּעֲלוּת מִמִּשְׁמַעַת."

     

    פּוּחְלָצִים נִרְאִים חֲבֵרִים מוֹכֵרִים בִּשְׁעַת לַיְלָה מְאוּחֶרֶת/ כְּבָר לֹא מְלַטֶּפֶת/ זְאֵבִים רְעֵבִים שׁוֹתְקִים בְּמַעֲבָרִים צָרִים/ מְיַילְּלִים נְהִימָה מְאוּחֶרֶת מְמוּחְזֶרֶת, מְשׁוּחְזֶרֶת/ כּוּלָּם דּוֹמִים מְאוֹד וְגוֹמְרִים מַהֵר/ כְּבָר לֹא זוֹכְרִים/ מְמַהֲרִים, יְצוּרִים אָנֵמִים.

     

    אחרי ככלות הכול אין בי שנאה אל העיר הזו, לפחות לא בצד של הים. תל אביב עיר נותנת, אני רק הולכת. הבדידות מצטלמת נפלא כשהיא עטופה בשדרה ארוכה ירוקה, העיר הגדולה היא שקר קטן שרבים עמלים עליו בשקיקה, מדרכות שבורות מעטרות בתים של אחרים, שכבר לא יודעים מי גר פה מתי ואיפה אם בכלל. בפנקסי מוסיפה "הַשִּׁכְחָה יָפָה לְעוֹר פָּנַיִךְ"

     

    ובסוף, מה בסוף? בסוף מתבוססת בשברי זכוכיות, שוברת שיניים לחות, אנשים נוטים להיגמר מהר בעיר וזו והדרך הקצרה, זה מתחיל ונגמר בשולחן העגול ואז אני יודעת, בקרוב לא אהיה כאן. טורקת אחרי דלת זכוכית כפולה, כבדה, כבר רגילה. פוקקת מפרקיי ידיים דביקים ואצבעות אניס, נושכת עור רך, נח בין האצבע המורה לבוהן, נרדמת או מקיצה מזיעה טרייה. הַבּוֹקֶר כְּבָר לֹא אוֹתוֹ בּוֹקֶר/ אֲבָל הַבְּחִילָה תָּמִיד דּוֹמֶה לְזוֹ שֶׁקָּדְמָה לָהּ/ כְּשֶׁזֶּה מַתְחִיל מִלְּמָטָּה/ אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאַחֲרֵי הַקָּפֶה הַשֵּׁנִי אֲנִי אָקִיא אֶת הַכּוֹל/ אוֹ אֶשְׁכַּח מֵהַכּוֹל/ אֲבָל תָּמִיד יֵשׁ עוֹדֶרֶך.

     

     

    ***

     

    חצי שנה לפני שוכבת קלה אחרי לילה ראשון. גשר חוצה גשם וריח של משהו שהתנגן בראשי.

    בעשר בבוקר נימורים של שמש גירו כפות רגליים, היה לילה של ניאון מאחורינו ונזקקתי לקפה. אם ממשיכים עד הקצה של שדה הראיה מגיעים לבלוקים של תורכים, מאפיות שמריחות אֲחֵרוּת- לא זרה, שם הבנתי מה קסמה של חצי כפית דבש בכוס קפה רותח, זה לא עלה הרבה להיות מאושרת מאוד, מרחק בקשה, שָׁם הֵבַנְתִּי כַּמָּה תֵּל-אָבִיב הִיא רַק דּוֹמָה- מְדוּמָּה/ פִּיסַּתַּצְרֵף הַחֲסֵרָה/ מַבְשִׁילָה לְהוֹפִיעַ.

     

     

    כִּמְעַט אִישָּׁה הוֹלֶכֶת בִּרְחוֹבוֹת אֵינְאוֹפֶק רְחָבִים, הָעִיר לְבָנִים אֲדוּמּוֹת וּרְפָאִים/ נְטִיפֵי זֵיעָה דֶּרֶךְ גַּבָּהּ/ מְמַהֵר לְהִתְקָרֵר/ תִּקְרוֹת גְּבוֹהוֹת כָּל כָּךְ, אֶפְשָׁר לָעוּף בֵּין הֶעָבָר לְעַכְשָׁיו. קוֹלוֹת קוֹרְאִים עַל בְּלוֹקִים לֹא נִּגְמָרִים, כָּל מִילָּה צַעַד וּבְרָאשִׁי עֲקֵבוֹת מֵהַמֵּאָה שֶׁעֲבֵרָה, יֵשׁ רְגָעִים מֵרְגִישָׁה שַׁיֶּיכֶת. הַגֶּשֶׁם יוֹרֵד כָּאן אַחֶרֶת?/ עוֹד חוֹשֶׁבֶת וְנוֹסַעַת וְנוֹסַעַת וְחוֹשֶׁבֶת וְנוֹסַעַת וְחוֹזֶרֶת/ מָה אַתְּ הוֹלֶכֶת? אַתְּ יְכוֹלָה לְהִשָּׁאֵר/ אוּלַי אֵין מָקוֹם אַחֵר/ מְמַהֶרֶת.

     

    - עוד משמרת.

     

     

    (מדמיינת אך חוזרת לעיר מפולגת אחרי שנה באטמוספרה אחרת. העיר אותה עיר, גומחות בהן יזהו אותי או ישכחו ממני ולא יהיה לי אכפת. החיפוש המתמיד הוא מעגל מתיש מאוד ומעייף. רצף תודעה בתקופה משתנה ללא הרף. המרדף הזה זה לא אני, אדרנלין של החיים איפה מוצאים? מבקשת למצוא את המקום.)

     

    "דיבור", אסופת פרוזה ושירה של בוגרי "מנשר". 146 עמ'.

     


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "המעיל שלי. הכוסית שלי. הסיגריות. זו דלת היציאה"
    צילום: shutterstock
    לאתר ההטבות
    מומלצים