"שר השירה" של אמריקה: פיליפ לוין

"העמק שלנו", מאת פיליפ לוין

תרגם מאנגלית: משה דור

כַּאֲשֶׁר נִדְמֶה לָנוּ שֶׁהַחֹם הַגָּרוּעַ בְּיוֹתֵר מִתְנַשֵּׂא מֵהַחֵמָר הַקָּשֶׁה

שֶׁל עֵמֶק זֶה, תּוּכְלוּ לְהִתְהַלֵּךְ דֶּרֶךְ בֻּסְתָּן שֶׁל תְּאִנִים

כְּשֶׁלְּפֶתַע הָרוּחַ מִתְקָרֶרֶת וּלְרֶגַע

יַגִּיעַ אֲלֵיכֶם מַשָּׁב שֶׁל מֶלַח, וּבְאוֹתוֹ רֶגַע כִּמְעַט תּוּכְלוּ

לְהַאֲמִין שֶׁמַּשֶּׁהוּ מַמְתִּין מֵעֵבֶר לְמַעֲבַר פָּאצֶ'קוֹ,

מַשֶּׁהוּ גָּדוֹל וְאֵיתָן, לֹא-הֶגְיוֹנִי, וְכֹה חָזָק שֶׁאֲפִלּוּ

לֶהָרִים הַמִּתְנַשְׂאִים מִזְרָחִית מִכָּאן אֵין מִלָּה בִּשְׁבִילוֹ.

אִין מִלָּה בִּשְׁבִיל אוֹקְיָנוֹס, אַךְ אִם אַתֶּם חֵיִּים כָּאן

אַתֶּם מַתְחִילִים לְהַאֲמִין שֶׁהֵם יוֹדְעִים הַכֹּל.

הֵם מַחֲזִיקִים בַּדְּמָמָה הַכַּבִּירָה שֶׁבְּעֵינֵינוּ תֵּחֲשֵׁב לֵאלֹהִית,

דְּמָמָה הַצּוֹמַחַת בַּסְּתָו בְּרֶדֶת הַשֶּׁלֶג

לְאִטּוֹ בֵּין הָאֳרָנִים וְהָרוּחַ גּוֹוַעַת

עַד שֶׁהִיא פָּחוֹת מִלְּחִישָׁה וְאַתָּם עוֹצְרִים בְּקֹשִׁי

אֶת נְשִׁימַתְכֶם מֵרֹב מוֹרָא וְהִתְפַּעֲמוּת.

הִיא אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת לְאִישׁ, כָּמוֹהָ כַּיָּם שֶׁעַל שְׂפָתוֹ חֲיִיתֶם פַּעַם

וּסְבוּרִים הֲיִיתֶם שֶׁהוּא שֶׁלָּכֶם. זִכְרוּ אֶת הַסִּירוֹת הַקְּטַנּוֹת

שֶׁהִטַּלְטְלוּ בִּזְרֹם הַגַּלִּים פְּנִימָה, וְהַגְּבָרִים

שֶׁשָאֲבוּ אֶת מִחְיָתָם מֵהֶם אַךְ וְרַק כְּדֵי לְהִוָּכַח שֶׁהֵם

עַצְמָם נִשְׁאֲבוּ לִתְהוֹם וְלֹא יָסְפוּ. עַכְשָׁו אַתֶּם אוֹמְרִים זֶה בֵּיתֵנוּ,

טוֹב וְיָפֶה, לְכוּ בְּכֹחֲכֶם זֶה, סִגְּדוּ לֶהָרִים בְּהִתְפּוֹרְרָם לַאֲבָק,

שָׁרְתוּ אֶת הָרוּחַ, לִכְדוּ נחוֹחַ מֶלַח, קִרְאוּ לוֹ חַיֵּינוּ.

"אין מילה בשביל אוקינוס" (צילום: shutterstock)

פיליפ לוין, "שר השירה" החדש של ארה"ב, נולד ב-1928 בדטרויט, מרכז תעשיית המכוניות של אמריקה, למשפחת מהגרים יהודים-רוסים. האב מת בנעוריו של פיליפ, שהלך בעקבות אביו לעבוד במפעלי המכוניות. שנים היה המשורר לעתיד פועל שחור, שחווה על בשרו את אמריקה העמלה, נסיון חיים שהטביע חותם עמוק בשירתו. משם, מפסי הייצור של המכוניות, הגיע לשתי סדנאות הכתיבה היוצרת המפורסמות ביותר בארה"ב - באוניברסיטת איובה שבמערב התיכון ובאוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה. לאחר שהשלים את חוק לימודיו התיישב בפרזנו, קליפורניה, והחל ללמד שירה באוניברסיטה שבאותה עיר.

הוא שימש שם כפרופסור עד שיצא לגימלאות. שירתו הביאה לו יבול פרסים עשיר, לרבות

פרס הספר הלאומי ב-1991 ופרס פוליצר ארבע שנים אחרי כן. "משורר האדם העובד", כינה אותו מבקר אחד. "וולט וויטמן גדול, אירוני, של לב עולם התעשייה", כתב עליו המשורר אדוארד הֶרְשׁ. ואילו המשורר עצמו כתב פעם כיצד, בעיצומה של העבודה, גמלה בלבו ההחלטה "למצוא קול בשביל חסרי הקול".

"הוא (לוין) חזר שוב ושוב אל חיי פועלי בתי החרושת הלכודים בידי העוני והשיממון של פס הייצור, השוברים את הגוף והמצלקים את הרוח", כתב עליו מבקר חשוב. אבל על אף הקדרות והיאוש של החיים שהוא מתאר, "יש בו גם עליצות של נצחון הפוטנציאל של השפה והזֶמֶר". המשורר הבריטי הדגול סטיוון סְפֶּנְדֶר היטיב להגדירו: "שיריו הם שירים אישיים, שירי אהבה, שירי זוועה, שירים על הניסוי של אמריקה".

"שר השירה" - "פואט לוריאט" - של ארה"ב מתמנה על ידי מנהל ספריית הקונגרס בוושינגטון. מלבד הכבוד, מינוי זה הוא הפרס המכובד ביותר בתחום השירה האמריקאית. הוא מקבל משכורת שנתית של 35 אלף דולר ולשכה בבניין הספריה. רק שתי מטלות רשמיות מצפות לו: לקרוא את שירתו בראשית כהונתו ובסופה (המינוי הוא לשנה אך אפשר להאריכו בעוד שנה) , אך טבעי הדבר ש"שר השירה" משתדל, במשך הזמן שניתן לו, לטפח ולעודד את שירת ארצו על פי השקפותיו וראות עיניו. כך בוודאי יעשה גם פיליפ לוין בן ה-83 שלדעת רבים וגם טובים, ראוי היה לקבל את התואר כבר לפני שנים רבות.