החדש של רד הוט צ'ילי פפרס: לחבק אותם
קשה לתאר במילים את האלבום החדש של רד הוט צ'ילי פפרס, "I'm With You". אבל אם בכל זאת צריך, מדובר במסע מופלא בין יצירות עדינות לבומבסטיות של חברי הלהקה, שמוכיחים שאפשר להיות עדכניים גם בגיל 40 פלוס
לפעמים כשמוזיקה נשמעת לך כל כך טוב, קשה מאוד להעביר אותה הלאה במילים. קל יותר לעשות פרצוף, לזרוק חיוך גדול מאוזן לאוזן ולהנהן. זו בדיוק התחושה שאופפת אותי מאתמול (ב') בלילה, כאשר רד הוט צ'ילי פפרס חשפו ברשת את אלבומם החדש, "I'm With You". ולמרות האופוריה המשתקת, יש כמה דברים שצריכים להיאמר עם צאת היצירה החגיגית הזו.
הרבה מעריצים הטילו בספק את יכולתם של חברי הלהקה לשוב לשגרה קוסמית מוזיקלית עם עזיבתו של ג'ון פרושיאנטה, הגיטריסט שהיה כוח כל כך יצירתי בלהקה במשך הרבה שנים.
עוד מוזיקה ב-ynet
לנעליו של פרושיאנטה נכנס ג'וש קלינגהופר, מי שהיה לגיטריסט תגבור של הלהקה בסיבובי ההופעות האחרונים שלה. מי שעדיין מעקם גבה על החילוף המשמעותי, יכול היום לנשום לרווחה. קלינגהופר מנגן נפלא. מדהים איך הוא הצליח לתפוס אופי הלהקה המוכר. גם הוא נע בין הרוק'נרול לפ'אנק, בין צלילים פסיכדליים לבין הרמוניות נקיות ומלטפות. אבל הוא עושה זאת בדרך המיוחדת שלו, מבלי לחקות את פרושיאנטה או את הגיטריסטים האחרים והמצוינים שהיו ללהקה בעבר. והוא גם תורם קולות רקע יפהפיים.
ועכשיו לשירים. כמעט 30 שנה חלפו מאז הצ'ילי פפרס הוציאו את אלבומם הראשון, אלבום שנשא את שם הלהקה, מטונף מפאנק ומחוצפה. העולם כולו השתנה ב-30 השנים האלה, בכל גיזרה שהיא. אבל הצ'ילי פפרס, בשנות ה-40 המאוחרות לחייהם (מלבד קלינגהופר הצעיר, שהיה פעוט כשאותו אלבום ראשון יצא), מצליחים עד היום לדבר אל דור צעיר, במקביל למעריציהם הוותיקים.
המוזיקליות הרחבה שבשירים הרבים יכולה לגעת בקלות בכל מי שרק מגלה את העולם הזה בפעם הראשונה בחייו. השורה התחתונה היא שהצ'ילי פפרס פשוט מצליחים לכתוב שירים יפים. בתוכם, הם משלבים את הכושר המצוין שלהם בעיבוד ועל כלי הנגינה. בפתיחת הפה, במכה או בפריטה הראשונה הם מצליחים להזיז למאזין את הגוף. יש לציין גם את הקלידן האורח גרג קורסטין, מי שהצטרף ללהקה גם באלבום המופת שלה, "קליפונרנקיישן", וזוכה באלבום החדש לנוכחות ראויה ומשמעותית.
קידיס, קלינגהופר, צ'אד סמית' ופלי לא מפספסים. זה מתחיל בשנייה הראשונה באלבום, כשמפציע השיר "Monarchy of Roses". הוא מזדחל ברעש סטטי של גיטרות וקולו המתגלגל של קידיס העמוס באפקט מלוכלך. ישר מתוך התהום הזו, מגיע הפזמון הפ'אנקי, הנקי, הקצבי והשמח.
מירוץ מוזיקלי מתעתע
משם הלהקה סוחבת מיד למקצב שבטי ובומבסטי, מקצב שתוך שניות מתפרצת ממנו הכימיה המושלמת שעיצבה את הלהקה היטב בעשרות השנים האחרונות. אלה הקומבינציות המוזיקליות, בשילוב הכתיבה הנוגעת והביצוע המהוקצע שמניעים איברים.
לא רק חיוכים יכולים להתפרץ, גם דמעות. ברצינות. במיוחד בשיר "Meet Me at the Corner" הפוגע, שם שר הזמר אנטוני קידיס על לב כואב ומבולבל. גם לבו של המאזין יכול לדפוק במהירות, למשל בשיר כמו "Goodbye Hooray", שהופך למירוץ מוזיקלי מהיר ומתעתע,
מלא ביכולות המוזיקליות האדירות של החברים או ב"Even you Brutus?", שיר נשמה שיגרום לכם לרקוע ברצפה על רקע מילותיו של קידיס, שלרגע הופך למספר סיפורים במקום זמר.
בסרטו האחרון של וודי אלן, "חצות בפריז", הוא מציין שתפקידו של האמן הוא לרפא את המשמעות הריקנית של החיים שלנו. דרך האמנות נוכל אנחנו להתנחם ולשכוח לפעמים שכולנו נמות בסוף. ללא ספק, מדובר בקלישאה וודי אלנית טיפוסית, אבל היא נכונה, וההוכחה לכך היא האלבום של החדש של הרד הוט צ'ילי פפרס. אמנם לא קיים בו שיר כשם האלבום, אבל "I'm With You" זו הכותרת המדויקת ביותר שהלהקה יכולה להעניק ליצירה הזו, שפשוט גורמת לך לרצות לחבק מישהו.
