האזנתם ל"מלחמת הכוכבים"

אלוהים יודע שאני לא גדול המעריצים של ניק הורנבי, אבל משהו במיזם המוזיקלי הזה זורק אותי ישר ל"נאמנות גבוהה" פרי עטו. ככל הידוע לי אין לספר הזה שום קשר לג'ון וויליאמס - הוא אפילו לא הלחין את פסקול הסרט שמבוסס עליו, לצורך העניין - אבל משום מה מזדמזמות לי כרגע בראש לא רק נעימות נושא, אלא גם רשימות מהסוג שמנקד את ספרו של הורנבי. נגיד,

שלושה רגעים קולנועיים שאני לא יכול לדמיין בלי המוזיקה של ג'ון וויליאמס

1. האופניים המרחפים על פני הירח ב"אי.טי". להלכה, האימג' הזה היה עובד גם בלי שום ליווי מוזיקלי. למעשה, יש סיבה למה המילים האחרונות בהקדשה שצירף סטיבן ספילברג לאלבום של פסקול הסרט הן "ג'ון וויליאמס הוא אי.טי".

2. הופעת המילה המפורשת "סופרמן" על רקע נעימת הפתיחה שהופכת ממש באותו רגע לתרועה רבתי. בקולנוע מוגרבי ב־1979, כותרות שעפות לעברך מהמסך היו מספיק מסעירות בשביל בן חמש נוח להתרשם. אבל משהו ברגע הספציפי הזה, כשהנעימה כמעט שרה את שם הגיבור והסרט, היה גדול יותר וזכיר יותר מסתם "מסעיר". לא יודע, אולי ככה מרגיש כל מי שמבין פתאום למה קוראים לזה גם קול וגם נוע.

3. הצלילים שנבחרו כרקע להר של אולפני "פרמאונט" בפתח הטריילר הראשון ל"אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון". ייתכן שעיטור מוזיקלי המלווה סמל מסחרי בשניות הראשונות של טריילר (אפילו אם מדובר בקטע הנהדר "חדר המפות", שוויליאמס כתב במקור ל"שודדי התיבה האבודה") הוא לא משהו שעונה להגדרה הקלאסית של "רגע קולנועי", אבל זה בטח כן: לשבת ב־1989 בקולנוע תל אביב, ולחטוף את הצמרמורת של חייך הצעירים כי זה עתה הבנת מהבקרובים - על סמך אקורד אחד ולוגו אחד - שאינדיאנה ג'ונס חוזר.

אני מניח שצמרמורת היא המילה הכי נכונה למה שעושה לי המוזיקה של וויליאמס. היא בוודאי מילת המפתח בכל הרשימה דלעיל, ואם לא ציינתי אותה במפורש בסעיף הראשון, זה רק מפני שהיא קטנה מלתאר את מה שחלף במעלה עמוד השדרה שלי בקולנוע רב־חן בחורף 1983, כשאליוט ואי.טי חלפו לי לראשונה על פני הירח באימג' שבטח היה מרגש אותי עד היום גם בלי שום ליווי מוזיקלי, אבל עם וויליאמס ברקע אני פשוט לא מסוגל לראות אותו בלי לפרוץ בבכי.

כן, אני די אמוציונלי בקשר למוזיקה של ג'ון וויליאמס. מוטב שפשוט אגיד את זה חד וברור בפתח הכתבה הזאת.

(צילום: Gettyimages)

בסוף יקראו לה קלאסית

גם אם מעולם לא שמעתם על ג'ון וויליאמס, אין בכלל ספק ששמעתם אותו. זה קשור בחלקו ל־138 כותרים - סרטים, סדרות וסרטי טלוויזיה - שהוא חתום עליהם כמלחין, אבל בעיקר זה קשור ליכולת הכמעט מיסטית שלו לחיבור נעימות בלתי נשכחות אפילו לסרטים לא ממש זכורים. "הוק" של ספילברג הוא דוגמה טובה, ולו רק מפני שהוא לוקח אותנו באלגנטיות אל הפסקה הבאה.

למרות החיבור שלו לסאגת "מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקאס, ל"סופרמן" ואפילו לסדרת "הארי פוטר" (אם כי לזכותו ייאמר שהוא היה מעורב אקטיבית רק בשלושת החלקים הראשונים של הקטסטרופה המתמשכת הזאת), וויליאמס הוא קודם כל האלטר־אגו המוזיקלי של ספילברג: למעט "דואל" ו"הצבע ארגמן", הראשון הלחין את כל הסרטים־באורך־מלא של השני.

לוויליאמס מגיע קרדיט מלא על חלק קטן ממה שמאפיין כל כך את הקולנוע של ספילברג: המעבר החוזר ונשנה מהאפוס הגדול שמסביב אל האדם הקטן, בדרך כלל הממוצע למדי, שמוצא את עצמו במרכזו. וויליאמס, שאת הרוב המוחלט של הלחנים שלו אפשר להמיר מתזמורת סימפונית לרביעייה קאמרית וחוזר חלילה, הוא המוזיקאי המושלם בשביל זה. 

ההיסטוריה של הקולנוע מלאה בחיבורי במאי־מלחין. הקטע של סרג'יו לאונה לא היה הקטע שלו בלי אניו מוריקונה, פדריקו פליני היה במיטבו בליווי נינו רוטה, אלפרד היצ'קוק רשם שיאי מתח כשברקע התנגן ברנרד הרמן, דייויד לינץ' התחבר פיקס לאנג'לו בדלמנטי, ורק בשם הדוגמה המעט יותר טרייה, נסו לדמיין את "רקוויאם לחלום" של דארן ארונופסקי בלי הרקוויאם מאת הפרטנר המוזיקלי הקבוע שלו, קלינט מנסל. אבל לשיתוף הפעולה בין ספילברג לוויליאמס, שנמשך מאז תחילת שנות ה־60, יש ערך מוסף יוצא דופן אפילו בהשוואה לכל הנ"ל: המלחין עם הטאץ' הטוב ביותר בהוליווד עובד באופן קבוע עם הבמאי המשמעותי ביותר בעיר.

בהמשך ישיר לזה, ייתכן שהגיע הזמן לעצור לרגע עם הפרשנויות ולהציע לכם

1. שמו הוכרז 45 פעמים מעל במת טקס האוסקר, מה שמדרג אותו שני ברשימת המועמדים הסדרתיים. ראשון הוא וולט דיסני (59 מועמדויות), ואת הסגנות חולק מלחין אחר, אלפרד ניומן, שסיכוייו להשאיר אבק לוויליאמס פחתו משמעותית עם מותו ב־1970.

2. חמש פעמים לקח וויליאמס הביתה את הפסלון המוזהב. הזכיות, בסדר כרונולוגי יורד, היו על "רשימת שינדלר", "אי.טי", "מלחמת הכוכבים", "מלתעות" ו"כנר על הגג".

3. לא, ג'ון וויליאמס לא הלחין את "כנר על הגג". האוסקר הראשון שלו היה על עיבוד, ניצוח ותזמור.

4. ב־1977 הוא הפסיד לעצמו, או ניצח את עצמו, כשהפסקול של "מפגשים מהסוג השלישי" הפסיד לזה של "מלחמת הכוכבים". תזכרו את הפרט הזה, הוא ישרת אתכם נאמנה בפעם הבאה שאזכיר כאן את 1977.

5. אם מחברים את סך ההכנסות מהסרטים שהלחין וויליאמס - ואפילו אם מחסירים מזה סרטים שרק מיחזרו נעימות קיימות שלו, דוגמת "סופרמן חוזר" או "הארי פוטר וגביע האש" - מגיעים לסכום של 8,419,086,992 דולר. ותודה לאנשים המטורפים של boxofficemojo.com על הנתון הזה.

כל זה טוב ויפה, אבל ג'ון וויליאמס הוא מוזיקאי. ככזה, לא נכון לסכם את פועלו במונחים של פרסים זהובים ושטרות ירוקים. אם בכלל, הייתי עושה את זה ככה: בעוד המון שנים, כשאנשים יזכרו את המוזיקה של ימינו אבל לא בהכרח את ההקשר שבו נכתבה, קונצרטים יוקדשו למלחין המהולל ג'ון טאונר וויליאמס, יליד 1932. הרי במה שנקרא ראי ההיסטוריה, אין שום משמעות לשאלה מי הזמין את היצירה - במאי, מנהל אולפן או קיסר אוסטרו־הונגריה. אחרי מספיק שנים, השאלה החשובה היחידה לגבי כל מנגינה היא אם אנשים עדיין שורקים אותה.

נראה אותך מוצא מנגינה לשלום

וויליאמס, מנצח ופסנתרן בוגר "ג'וליארד", התחיל להלחין כבר בפיפטיז. בשנים הראשונות גם בטלוויזיה, אבל מאז הסבנטיז שומעים אותו הרבה פחות על המסך הקטן. ודווקא בגלל זה - דווקא בגלל שמדובר בלא יותר מהערת שוליים בקריירה שלו - אחת הרשימות המרשימות ביותר חייבת להיות

שלושה זיכרונות טלוויזיוניים מאת ג'ון וויליאמס

1. "מנהרת הזמן". בכותרות הסיום של הסדרה ההיא, שנעוצה עמוק בנוסטלגיה של בני דורי בזכות כ־412 אלף שידורים חוזרים, מופיע כמלחין אחד בשם ג'וני וויליאמס. זה אותו אחד.

2. לוס אנג'לס 84'. טקס הפתיחה של האולימפיאדה ההיא, עם היילייט בדמות ברנש שריחף מעל האיצטדיון באמצעות טילי גב, היה מרגעי השיא של אמריקה הרייגנית. אבל מוזיקת הרקע מאת וויליאמס שרדה הרבה אחרי הממשל ההוא: אן.בי.סי, הבית הטלוויזיוני הרשמי של האולימפיאדה, משתמשת בה עד היום כשהיא מכסה את המשחקים (אגב, בין היתר הזמינה אן.בי.סי מוויליאמס גם לחנים ופתיחים לסיאול 88', אטלנטה 96', אולימפיאדת החורף של 2002, מהדורת החדשות המרכזית, ה"נייטלי ניוז", ה"טודיי שואו", "סאנדיי נייט פוטבול" ו"פגוש את העיתונות". כאמור, הערת שוליים).

3. "הסטודיו למשחק", מרץ 1999. דקות אחדות אחרי ששוחח איתו על הגירושים הטראומתיים של הוריו, המארח ג'יימס ליפטון מדבר עם האורח סטיבן ספילברג על "מפגשים מהסוג השלישי". עכשיו פשוט תקראו את התעתיק, טוב?

ליפטון: "אני לא מתכוון לעשות מזה עניין גדול מדי, אבל אשאל אותך שאלה: אביך היה טכנאי מחשבים. אמך היתה מוזיקאית. כשספינת האם נוחתת, איך היא מתקשרת עם בני האדם?".

ספילברג: "הו, זאת שאלה טובה. אני אוהב את זה".

ליפטון: "הם משמיעים מוזיקה בעזרת מחשב, והם מצליחים לדבר איתנו".

ספילברג: "הייתי רוצה לומר שהתכוונתי לזה, שהיה לי ברור שמדובר באבי ובאמי, אבל עד לרגע זה -".

ספילברג צוחק. הקהל צוחק. הקהל מוחא כפיים. ספילברג משתתק, מרצין ולבסוף אומר: "אני מודה לך על זה".

הקטע הזה ראוי לאלף דיונים שונים. הוא פותח דלת אל התת־מודע ואל הלא־נודע, הוא מציע ניתוח חדש לגמרי של אחת מיצירות המופת הגדולות בהיסטוריה של הסרטים, והוא גם רגע עיתונאי־טלוויזיוני יקר מפז. אלא שכל זה לא היה קורה, לא היה מצטלם, לא היה מופק ולא היה מנותח רטרואקטיבית אלמלא פיצח וויליאמס את שני האתגרים המוזיקליים של "מפגשים": ראשית, להלחין ברכת שלום טראנס־פלנטרית, אותו מוטיב בן חמישה צלילים שתופר את הסרט הזה מתחילתו ועד סופו. ושנית, להלחין את סופו.

40 הדקות האחרונות של "מפגשים", קונצ'רטו מטורף לאורגן אורות ולספינת־אם, הן מהרגעים האלה שאפשריים רק בקולנוע. כמו הפריז־פריים הראשון ב"החבר'ה הטובים" של סקורסזה, כמו המצלמה שמטיילת במסדרונות בית המלון של "הניצוץ" לסטנלי קובריק, כמו האופניים והירח של אותו ספילברג ואותו וויליאמס, זה קולנוע טהור. זה ה־Magica של ה־Laterna magica, אותו "פנס קסם" קדמוני שבלעדיו לא הייתי יושב כאן וכותב על סרטים. וכנראה שיצירה מסדר גודל כזה זקוקה ללא פחות משני מנצחים.

צריך להבין את הקונטקסט: ספילברג היה אחרי ההצלחה חסרת התקדים של "מלתעות", עם אישור גורף ותקציב עתק־דאז של 19 מיליון דולר מאולפני קולומביה לעשות את סרט חלומותיו (לשם השוואה: "מלחמת הכוכבים" נעשה באותה שנה ב־11 מיליון). מה שהכי בא לו לעשות - אחד משלושת התסריטים היחידים שספילברג חתום עליהם, אגב קונטקסט - זה סרט שמעלה על נס, ובאורח מודע לחלוטין, את המוזיקה ככלי תקשורת חוצה ציוויליזציות. ומה עושה המלחין שלו? הולך הביתה ופשוט חוזר עם תשובה לשאלה "אם בני אדם וחייזרים יתקשרו ביניהם לראשונה דווקא באמצעות מוזיקה, איך לדעתך זה יישמע?".

יאללה מלחמה

אוי, 1977. הייתי אז בן שלוש, ואני נשבע לכם שבהינתן דלוריאן וקצת פלוטוניום (את הנעימה לזה כתב דווקא אלן סילבסטרי. לא, כי אנשים מתבלבלים), הייתי קופץ לראות את השנה ההיא עוד לפני שהייתי מסתער על 69'. עם כל הכבוד לוודסטוק, לנחיתה על הירח ול־Abbey Road, את מכונת הזמן שלי הייתי מנצל קודם כל בשביל לראות איך העולם הגיב בזמן אמת למפגש הראשון שלו עם "מפגשים" ועם "מלחמת הכוכבים".

זה לא היה באמת כוחות. "מלחמת הכוכבים", שיתוף הפעולה הראשון של וויליאמס עם ג'ורג' לוקאס, לא רק הכניס יותר כסף מכל סרט שנעשה לפניו, אלא גם הביא לעולם נעימת נושא שהרבה יותר אנשים שורקים היום מאשר את הרינגטון האינטרגלקטי ההוא של "מפגשים". אבל ראשית, דמיינו את שני החזיונות המרהיבים ביותר של החלל החיצון מאז המצאת הקולנוע בהפרש תאריכי יציאה של פחות משישה חודשים ("מלחמת הכוכבים" יצא ב־25.5; "מפגשים" ב־16.11). ועכשיו דמיינו גם שאת שני החזיונות הכל כך שונים האלה תיזמר באופן כל כך בלתי נשכח אותו מלחין. מה שמזכיר לי:

שלושה רגעים מכוננים עם הפסקול של "מלחמת הכוכבים"

1. כיתה ג', חופש חנוכה, חצי שנה אחרי שראיתי לראשונה את "שובו של הג'די" - "מלחמת הכוכבים" השלישי, אבל רק הראשון שלי - בדרך לתשע צפיות על המסך הגדול, והכוח יודע כמה עוד על הקטן. אני נכנס עם אמא לחנות תקליטים ברחוב דיזנגוף, מתוודע לראשונה לקיומו של מדף הפסקולים, מעלעל בו בשקדנות, ונעצר בחריקת עיניים מול הידיים הבוטחות של לוק סקייווקר. כלומר, לא ממש רואים שזה הוא, אבל אלה שתי ידיים והן אוחזות לייט־סייבר, אז יש דברים שלא צריך להסביר.

אמא תקני לי, אמא תקני לי, ובסוף אני הולך הביתה ופותח ברוב טקס את העטיפה ומניח את הוויניל על הפטיפון ועוצם עיניים ומרגיש שוב כמו ביום שישי ההוא כשאבא חזר הביתה עם כרטיסים בהפתעה ל"ג'די" בדיוק אחרי שהראו קטע מתוכו ב"זהו זה", ואמרתי לעצמי שזה משהו שאני חייב לראות. בתכלס הוא קנה אותם כדי לסלק אותי ואותו מהבית לרגל מסיבת לא־רווקות שאורגנה באותו ערב לכבוד אמי, אבל את ה־8.7 אני זוכר מאז לא רק כיום ההולדת שלה, אלא גם כרגע ההולדת של אהבת הקולנוע שלי.

2. החופש הגדול שלפני כיתה ד', "משחקי חלל" בדיזנגוף סנטר. זה מקום שהכניסה אליו מוגבלת מגיל 16 ומעלה, אבל אני מתפלח פנימה עם חבר, כי באייטיז קראו לזה להתפלח, ונתקע מול סימולטור טיסה של "מלחמת הכוכבים". משום מה אני מתעניין פחות בגרפיקה (המעפנה. תאמינו לי, בזמן אמת ידענו שהיא מעפנה) ויותר במוזיקה של וויליאמס שבוקעת מהרמקולים.

עכשיו, את הרגע הבא אני זוכר במדויק: "תקשיב", אני אומר לחבר שלי מאיר, "זה בדיוק כמו בתקליט שלי".

"באמת?", עונה הפושטק שבדיוק משחק בסימולטור, כי באייטיז קראנו לזה פושטק, "אז תלך הביתה ותקשיב לתקליט שלך".

אני חושב שזה היה הרגע המדויק שבו הגורל התערב וקבע שאהיה מהחנונים האלה שאוהבים סרטים כמו "מלחמת הכוכבים", לא מאלה שאוהבים משחקי מחשב שמבוססים על סרטים כמו "מלחמת הכוכבים". אם כי יצוין, ולו רק כדי לסגור מעגל, שבאייטיז קראו לזה יורמים.

3. אביב 1999, חצי שנה לפני החתונה, שרה ואני הולכים ל"אימת הפנטום". אחרי 16 שנות המתנה לפרק הבא בסדרה שגרמה לי לאהוב קולנוע, המעבר המלודי מהאות של "פוקס" לתרועת הפתיחה של "מלחמת הכוכבים" מלווה בדופק כל כך מואץ, שלוקח לי חצי סרט להפסיק לחשוב על זה שאני יושב פה ורואה סרט חדש של "מלחמת הכוכבים" (ועוד צפייה שלמה בשביל להבין שהוא חרא, אבל זה ממש לא אשמתו של ג'ון וויליאמס. הרי הוא כתב בשביל זה את "דו־קרב הגורלות", אחד הגדולים שלו בכל הזמנים).

בתוספות המיוחדות של "הפנטום" יש רגע נהדר שבו מרגיע לוקאס את אנשי האנימציה הממוחשבת של ILM במילים: "תזכרו, הם לא מסתכלים על האפקטים. הם מאזינים למוזיקה". זה לקח אמיתי שהפיק לוקאס מ"מלחמת הכוכבים" הראשון, שבו העוצמה המוזיקלית של וויליאמס חיפתה על לא מעט כשלים טכניים במחלקת הפעלולים. אלא שלהסוות אפקט מקרטע באמצעות איזה קרשנדו בריא זה לא סיפור גדול; נראה אותך ממציא מוזיקה מספיק נשגבת בשביל להסתיר את ג'אר ג'אר בינקס.

איך נשמע חבר

הרבה שנים עברו מאז שאמא קנתה לי תקליט עם ציור של חרב אור ועד שהוא גרם לי להתחיל לשמוע מוזיקה קלאסית. זה, אני מניח, דורש הסברון ביוגרפי: כבן של מורה לפסנתר וכאח של תלמידה לפסנתר, הדבר האחרון שרציתי לשמוע בילדותי זה דברים שאומרים ברדיו "אופוס" לפני שמשמיעים אותם. אבל יום אחד, בעיצומה של האזנה פסיבית לפסקול של "האימפריה מכה שנית", אחותי צעקה לי מעבר לקיר המשותף שלנו שזה ממש מזכיר את מאהלר. יש אנשים שוויליאמס מזכיר להם יותר את וגנר, הגם שלטעמי הוא יותר סוחף כמו הראשון מאשר בומבסטי כמו השני, אבל הנקודה היא שמאז הפשרתי לרעיון של האזנה אקטיבית לכל מיני אופוסים.

בהתחלה שמעתי רק סימפוניות, או לכל הפחות קונצ'רטי־למשהו ולתזמורת; כנראה שבאיזשהו מקום זה היה חייב להישמע לי כמו פסקול לסרט שעוד לא ראיתי. אבל עם השנים למדתי להפסיק לפחד ממוזיקה מעודנת יותר, אפילו קאמרית. וגם ההגדרה שלי לג'ון וויליאמס במיטבו השתנתה בהתאמה.

פעם הייתי סאקר של נעימות הנושא המהוללות: המארש הצבאי של "מלחמת הכוכבים". ההרפתקה שצועקת מכל רבע טון במה שנקרא רשמית The Raiders March, אבל כולם קוראים לה "המוזיקה של אינדיאנה ג'ונס". ו"סופרמן". ו"פארק היורה". ו"מלתעות". ו"הוק". ו"המכשפות מאיסטוויק". אם זה היה וויליאמס וערמה שלמה של כלי נשיפה, אני הייתי מבסוט.

היום זה אחרת. היום אני אוהב את מה שהוא עשה עם הכינור של יצחק פרלמן ב"שינדלר", מתרגש מהפסנתר העדין־עדין שהוא הניח מעל "תייר מזדמן", נהנה מהגרוב הקליל שהוא תפר ל"תפוס אותי אם תוכל". וכשהאצבע הולכת לתיקייה עם הפסקול של "אי.טי", זה כבר לא בשביל הקליימקס של סצנת האופניים, אלא בשביל האיפוק הנפלא של Over the Moon, הקטע שמלווה את שתי הדקות הראשונות של כותרות הסיום. בסך הכל פסנתר עם קצת גיבוי של כלי מיתר, אבל משהו שם מצליח לתפוס את כל החמלה שגלומה בתקופה ההיא של ספילברג, את הרעיון שנוסח כל כך יפה בכרזה של "מפגשים מהסוג השלישי": אנחנו לא לבדנו.

אבל הכתבה הזאת חייבת להסתיים ב"אי.טי". את ההתאהבות שלי בקולנוע אני מייחס לסרט שראיתי שנה אחריו, ואם תבקשו ממני את רשימת יצירות המופת של מאסטרו ספילברג, המבקר הקולנועי שבי יהיה חייב למקם את "מפגשים" מעליו. אבל "אי.טי" הוא הסרט היחיד שמשפיע עלי באפקטיביות של סם. כמו שאני יודע שאם אעשן משהו זה יעשה אותי עליץ ואחר כך מטומטם ואחר כך קטטוני ואחר כך רעב, ככה אני יודע שאם אקח לריאות את סיפור אהבתם של ילד וחייזר, זה יעשה אותי בוכה מרוב קולנוע ומרוב געגועים ומרוב יופי.

פעם הייתי צריך ממש לראות כמה סצנות כדי שזה יקרה, אבל עם השנים יש לי פחות ופחות צורך בעלילה. לפעמים די במרדף ההוא, עם המצלמה בגובה העשב, שבו ספילברג נותן לנו לראות כמה מפחיד העולם הזה דרך עיניים של חייזר. לכל היותר צריכה להגיע הסצנה שבה אמא מרי מקריאה לגרטי הקטנה את "פיטר פן", ואליוט מקשיב בהיחבא ומחבק את החבר שנחת לתוך חייו ממרחק שלושה מיליון שנות אור כדי להיות לו אב ואח, וכל מה שילד רוצה להאמין בו - פיות וחייזרים, טוב ליבן של אימהות ונאמנותם של חברים - נראה ונשמע בבת אחת על המסך. אבל זה, כאמור, לכל היותר. בדרך כלל מספיק לי לשמוע שני אקורדים מנעימת הפתיחה בשביל להתפרק כמו רנה זלווגר בפתיח של "ברידג'ט ג'ונס".

איפשהו ברווח שבין אינדיאנה לברידג'ט ג'ונס אני חווה את ג'ון וויליאמס. האיש הזה הוא חלק בלתי נפרד מהחיבור הבלתי נגמר שלי לאסקפיזם של "מלחמת הכוכבים" וההרפתקה של "אינדיאנה ג'ונס" והפילוסופיה של "מפגשים", אבל יש לי הרגשה שהכתבה הזאת לא היתה נכתבת אלמלא הרגש הטהור של סרט ההוא על החבר מהכוכב האחר. אני לא באמת יודע להסביר מה הוא עושה לי, או ליתר דיוק יודע להסביר רק במילים חלולות כמו כיסופים לילדות שלא תשוב או הרצון להתנחם ברעיון שגם אני לא לבדי. אז במקום להסביר אני מקשיב לפסקול שבשנה הבאה ימלאו לו 30, ורגע לפני שהוא שוב מפרק אותי לאלפי רסיסים, מחליט לסכם את זה ככה: צדק סטיבן ספילברג בהקדשה ההיא. ג'ון וויליאמס הוא אי.טי.