כבר יום ראשון בערב וחוץ ממשב רוח רענן וכמה טיפות גשם בודדות, לא נראית באופן לא איירין ולא אחותה הקטנה. לא ברור מה ראו בני משפחותינו וחברינו בארץ, אבל נראה היה שהתמונות שהגיעו מכאן הדאיגו את כולם, ויותר משהיינו עסוקים בנזקי הסופה, התמודדנו בסוף השבוע הזה עם הרוח שעשו הפוליטיקאים והתקשורת כאן. אבל הפאניקה הרבתית שאחזה באזורינו שירתה אותי למופת: בעזרת השם ובעזרת פוסידון, מתוכננת לי בחינת הרישוי של מדינת ניו-יורק ליום שאחרי הסערה ואין דבר שהתאים לי יותר מסוף שבוע שבו כולם מקורקעים ולא רק אני במעצר בית. החשש הגדול היה שאם איירין "תדפוק הופעה" במערב העליון, כמו שכולם הזהירו, והרכבות התחתיות יושבתו מעבר לסוף השבוע, המבחן שלי יתבטל ועוצמת התסכול והזעם שיפרצו מתוכי יחוללו את כל מה שציפו שהסופה תחולל.

"להישאר סגורים בבית ולחכות לאסון היא פרקטיקה די מוכרת במחוזותינו"(צילום: איי.אף.פי)

הפרופסור שאתי, שכבר מיום שישי דרוך ומתוח, בודק את האתר שבו מתקיים המבחן שלי, שמא מופיעה שם התנצלות נוסח "בשל מזג האוויר, והפסקת תנועת הרכבות באזורינו, נאלצנו לדחות את מבחנך..." וכו' וכו'. הוא יודע שהלב שלי חלש מדי בשביל זה והוא מתחיל להאמין שלהכחשה המוחלטת שלי שמשהו רע הולך לקרות, יש השפעה על כך שסוף שבוע רגוע לחלוטין עבר על כוחותינו.

כחלק מחוסר הנכונות שלי לקחת בחשבון שמשהו עלול לפגוע בבחינה שלי (לה אני מחכה כבר שלוש שנים) הוא נאלץ להכין, לגמרי לבדו, את הבית למקרה שמשהו רע יקרה. אחרי שרכשתי את הקניה הרגילה של יום שישי בהול פודס, שניה לפני שהתור שם הגיע עד קצה הרחוב בחוץ ונציגי החנות נאלצו לנתב את הקונים המבוהלים בעזרת מכשירי קשר, הוא החליט שלא די בשמונה שקיות הענק שהבאתי משם וירד לדוויין ריד לחפש פנס ונרות וגפרורים ואוכל יבש וחזר עם שלש שקיות אימתניות גדושות בקורנפלקס וצ'יפסים ובייגלך ועוגיות, כל מה שעושה את המתבגרת והפעוטה מאושרות עד אין קץ. עוד טרם טפטף הגשם הראשון, המתבגרת חיסלה את כל העוגיות והפעוטה כילתה את כל ה"פיש" (שאנשים קצת יותר מתקדמים בגיל ממנה קוראים לו צ'יפס). הפרופסור שנלחץ ביקש ממני שאעצור את שתי הטרמיטיות שלנו, אבל הן היו כל כך מאושרות שסוף סוף אפשר למצוא ג'אנק פוד בבית, שלא יכולתי לעמוד בדרכן.

אחרי שעבר היום הראשון, אמרתי לפרופסור את ה"אמרתי לך" המעצבן שלי, אבל הוא המשיך להתעקש שהסופה אמורה להגיע לניו-יורק רק ביום שבת בצהריים. כשהיא איחרה לבוא הוא הודיע על דחייה קלה, "השיא יהיה ביום ראשון בשמונה בבוקר", הוא כרז והזכיר לי עד כמה הזלזול שלנו באמא טבע האמריקאית הוכיח עצמו כחוסר אחריות מוחלט, שכן לקח לנו לפחות שנה להבין שהחורף כאן יכול להיות לגמרי רציני, וכל השנה הראשונה היינו חוזרות קפואות ורטובות עם מטריות שהפכו כיוון וכל השפיצים שלהן נחשפו והפכו אותן לאוביקט מסוכן במיוחד.

כשהבנתי סופית שאמא טבע לא הולכת לספק לנו את השואו שכולם ציפו לו, החלטנו לראות מה היא יכולה לעשות כשהיא באמת מתכוונת "ביזנס". אחרי שלא מצאנו את הסרט "טוויסטר" על הוריקנים וטורנדות, מצאנו בנטפליקס סרט דוקומנטרי מדליק לגמרי על הוורסיה הרעה של איירין, זאת הידועה בכינויה קתרינה. לסרט קוראיםTrouble the Waters, ורק בשבילו היה שווה הקרקוע של סוף השבוע. זה לא רק סרט על הוריקנים ואסונות טבע, אלא על אמריקה, על האנשים ועל הממשלה, ועל איך הם פוגשים, או יותר נכון, לא פוגשים, אלה את אלה. אחרי שהלכנו לישון, מודעים יותר לכמה רע זה יכול להיות, קמנו ביום ראשון רק כדי לגלות עוד שתי טיפות מים ובריזה קלה מהנהר. "נו שויין", אמרתי לפרופסור, שמבין קצת אידיש, "אפשר כבר להירגע?" "לא", הוא התעקש, "עד 11 בבוקר עוד יש סיכוי לטורנדו כאן". "אהה", אמרתי, כי אני, מ'כפת לי אני, במילא כל היום אני הולכת לבלות מאחורי המחשב בהכנה למבחן.

המתבגרת שקמה בקושי בעשר בבוקר, שאלה אם הפסידה את החגיגה, ונרגעה לשמוע שאיירין מתעכבת. ב-11 הפרופסור נכנע והודיע שאכן זה היה יותר false alarm מכל דבר אחר. למרות שבימים כתיקונם אנחנו לא צופים בטלביזיה החלטנו לראות חדשות. אכן המראות מלונג איילנד ו-ווסטצ'סטר לא היו מלבבים, אבל בינינו זה לא נראה רע יותר מהצפה רגילה כמו זו שהייתה כאן בחורף שעבר.

בארוחת צהרים אנחנו מנסים לברר איך זה שהבנות במשפחה שלנו קוליות יותר מהבנים, והמתבגרת באבחנה דקה אומרת: "בתור מי שסחבה מסיכת גז לבית ספר כל יום, כל כתה א', ותרגלה ירידות למקלט כל שנה, נראה לי שאני די מורגלת בציפיה לקטסטרופות".

יש בזה משהו, אני חושבת לעצמי, אפילו שגם בארץ לא ממש גרנו באזורי ספר, הרי החתומה מעלה חוותה על בשרה לפחות ארבע מלחמות רציניות (כולל ירידה למקלטים, האפלה של הבית, האזנה לטרנזיסטור קטן על בטריות, ומאוחר יותר איטום חלונות ומסיכות גז ו"כל הג'ז הזה", כמו שאומרים פה), כך שלהישאר סגורים בבית ולחכות לאסון היא פרקטיקה די מוכרת במחוזותינו.

לשמחתנו, כמו שם גם כאן, נראה שהציפיה לאסון בתשעים ותשעה אחוז מהמקרים נותרת רק ציפיה, ולטובת האחוז הנותר, אני פונה באופן אישי לראש העיר בלומברג ולמשול קומו: "עשו טובה, הכל בסדר, תלחצו על הכפתור ותחזירו את העיר לחיים. בחייאת, אני חייבת לעשות את הבחינה מחר. חייבת".