הטור הנ"ל נפתח באזהרה: אם אין לכם ילדים קטנים, ו/או אם אתם נוטים לחוש בחילה וסלידה ממה שעלול להיתפס כגובל בחוסר הגיינה, ו/או אם אתם סובלים מפוביית חרקים, אל תמשיכו לקרוא את הטור הנ"ל ואם אתם ממש מוכרחים כדאי שתצטיידו בשקיות הקאה.

הנושא השבועי: כינים. הסיבה לעיסוק בנושא: חזרתה של המתבגרת מחופשה בישראל כשהיא מארחת על פדחתה גן חיות שבהחלט היה יכול להתחרות עם זה שבברונקס. התקווה: שבהשקעה של כמעט מאה דולר הדברנו את הפולשים, לפחות עד לשנה הבאה.

לא ברור לי מה יש למתבגרת על הקרקפת, אבל מאז שהייתה בת שנתיים, חיות הטרף האלה רואות בה פונדקאית אטרקטיבית במיוחד. בין אם זה אורך השיער שלה, התלתלים, או הכמות המאד מרשימה של השיער, משהו שם עושה להם את זה וכבר יותר מעשור שאנחנו נלחמים בפולשים, ולהודות על האמת לא בהצלחה יתירה. למען הדיוק, כשעברנו לניו יורק, הזהירו אותנו שכאן אין הנחות לילדים עם כינים, ומי שנמצאו טפילים על קרקפתו, נשלח הביתה באופן מידי עד שברור לחלוטין שהוא כבר לא מהווה סכנה לציבור. מבוהלות מהאפשרות שמישהו ימצא משהו בשיערה, ישבנו במשך שלושה ימים כמו שתי שימפנזות, כשאמא קופה פולה כינים וביצים מראשה של הקופה הגורה. בשלושת הימים האלה, היא קראה ספר שלם באנגלית, אותו בני כתתה נתבקשו לקרוא במהלך החופש, וכיוון שהספר עסק בעבדות באמריקה ובילדים שחוו על בשרם מציאות קשה יותר מזו שלה, היא לא העזה להתלונן כהרגלה שאני מושכת לה בשיער ושזה ממש לא נעים לה.

אחרי שלושה ימים מיצינו את העניין, והראש שלה היה נקי במשך כל השנה. כשהיא הייתה בחופשת קיץ בארץ, דרשתי ממנה שתאסוף את השיער ולא תחליף מסרקים עם חברות, ובאמת צלחנו את החופש הזה מבלי שהיצורים הנלוזים יצטרפו אלינו אלינו למסע אל מעבר לאוקיינוס. בחורף שאחרי, ש', חברה שלי שבאה מהארץ לבקר אותנו, וששלוש בנותיה גם הן נשאיות מתמידות של מפלצות האימה הללו, הביאה ביבוא אישי כמה חברות והדביקה את המתבגרת. הצלחנו להתגבר על זה, ושוב חווינו כמעט שנתיים נקיות, אבל הקיץ זה נגמר. המתבגרת דיווחה ביובש שנראה לה שהיא נדבקה בכינים בארץ, ואני, שהאמנתי שבטיפול אחד נגמור את זה, לא עשיתי עניין. כינים אף פעם לא חיבבו אותי וכשהיינו ילדים אף פעם לא נדבקתי בהן. אם לשפוט על פי זה ש"איילת כינמת", שתלתליה היו בית גידול לחיות הבר הללו, הפכה בינתיים למדענית אטום באחד ממכוני המחקר היוקרתיים ביותר בעולם, הרי שיש בכך משום עלבון קל, שכן יתכן והן מתיישבות על מוחות אינטלגנטים במיוחד ומצער אותי לחשוב שהראש שלי לא היה אטרקטיבי כמו זה של המדענית לעתיד. כך או אחרת, הפעם החיות תפסו את כולנו. ביום שישי מצאנו עצמנו מתגרדים באובססיביות, ביום שבת כבר ביקרנו במדף להדברת הכינים בדוויין ריד, וביום ראשון נפטרנו מהפולשים, אבל הטראומה שהותירה בנו החוויה עדיין מטופלת.

הפרופסור, שבתחילה נחרד מחוסר ההגיינה בארץ הקודש ממנה יבאה המתבגרת את החיות, נזכר שגם בפריז ילדים מגיעים מבתי הספר ועוברים טיפולים להשמדת כינים ושאפילו על ארצות השפלה הקרות והנקיות שלו התופעה אינה פוסחת. המתבגרת, שהניקיון אצלה הוא ברמת נוירוזה אובססיבית בחומרה בינונית, החליטה שמעתה לא די להתרחץ פעמיים ביום ולחפוף שיער בכל ערב, עכשיו היא גם סוף סוף החליטה לא לחלוק מסרקים עם חברות, ולאסוף טוב טוב את השיער בדרך לבית ספר. מסתבר שחברים שלה, שמאופסנים בקיץ בקמפים יוקרתיים, חוזרים אף הם כשעל פדחתם נוסעים סמויים, והיא רוצה להבטיח שאף אחד מהם לא יחליט לחלוק איתה את חיות המחמד שלו.

אבל הכי טראומטי והכי מבאס היה למצוא שגם על ראשה הקטן והזך של הפעוטה שלנו מצאו הטפילים כר נוח להשתכנות. כיוון שהיא לא התגרדה, לא האמנו שהמגפה דבקה גם בה, אבל כעשינו גם לה סירוק, רק כדי שתרגיש חלק מהמשפחה, מצאתי שלוש גוויות של בנות הנבלה הללו בין תלתלי הדבש שלה.

"תגיד", אני שואלת את הפרופסור, "בטופס המכס שאנחנו ממלאים כשאנחנו נכנסים לארה"ב, אין סעיף שבו אנחנו מצהירים שלא הבאנו לייף סטוק?"

"כן", הוא מזכיר לי, "אז?"

"אז שיעצרו אותם בשדה התעופה! שיבודדו את כל אלה שמבריחים את הסמויים האלה בין התלתלים שלהם ולא יתנו להם להיכנס לארצות הברית של אמריקה".

"א מ א !!!!" זועקת המתבגרת "זה לא מצחיק!"

"זה באמת לא מצחיק בכלל", אני משיבה, "ומעכשיו, שבוע לפני שאת אמורה לחזור לארץ מחופשת הקיץ, את עושה ניקיון יסודי ומגיעה למערב העליון שבניו-יורק רק אחרי שעברת הדברה כוללת והותרת את כל הפרזיטים בעולם הישן. אנחנו בקושי שורדים את הכלבים שמריירים עלינו במעלית כאן, את רוצה שנפתח סובלנות למוצצי הדם האלה?"

"לא נראה לי," היא אומרת, "אני לא אעשה לכם את זה יותר! פרומיס! מהיום רק הולכים על שתיים", היא מוסיפה.

"וגם את אלה תשתדלי לסנן", אומר לה הפרופסור בקריצה תוך שהוא מגרד בפדחתו.