דגל הדיו
אמן הקעקועים עמי ג'יימס נולד בסיני וגדל בווירג'יניה, הסתבך עם החוק, חזר לישראל ושירת בגולני. בתום שנים של מאבקים חוקיים והסתננויות לא ממש חוקיות הסכימה אמריקה לתת לו עוד צ'אנס, והיום - עם תוכנית ריאליטי בכיכובו, ועסקים מצליחים במיאמי ובניו יורק - ארץ האפשרויות כבר לא מציבה בפניו שום מגבלות
כמה ימים אחרי שפגשתי את עמי ג'יימס במכון הקעקועים שלו במיאמי עברתי על כל תמליל השיחה שלנו - 30 דקות שהתארכו לכמעט לשלוש שעות - והרגשתי שאין לי מושג מאיפה להתחיל לספר עליו. כששאלתי חבר מה הוא חושב על ג'יימס, הוא משך בכתפיו וזרק, "תכתוב שיש לו סיפור אחושרמוטה". אז הקלדתי בגוגל "עמי ג'יימס סיפור אחושרמוטה", ונכנסתי לתוצאה הכי קרובה.
"מישהו יודע מה הסיפור של עמי ג'יימס?", שאל wild tattoo24 בפורום של וואלה. "תשובה" ענה לו ככה: "עמי ג'יימס הוא סיפור על: א. ישראל; ב. קעקועים; ג. מזל; ד. בני אדם. בגלל שכל התשובות נכונות, אתה מוזמן לבחור לעצמך מה אתה מעדיף".
תראה מה זה, חשבתי לעצמי, עוד פעם הגוגל הזה הציל לך את התחת.
לא רק אני נתקלתי בקושי לתאר את הסיפור של האמן הישראלי הכי מצליח שהישראלים לא מכירים. גם ג'יימס עצמו, שמעולם לא טרח לעשות היכרות רשמית עם התקשורת באזור חיוג 972, לא לגמרי מבין מה נהיה. איך לעזאזל הוא הפך לאחד מאמני הקעקועים המצליחים בתבל ולגיבור הראשי של "מיאמי אינק", תוכנית ריאליטי שרצה כבר חמש שנים ומושכת מדי שבוע יותר מ־20 מיליון צופים ברחבי העולם. כששאלתי אותו מה היה קורה אם היינו נפגשים כשהיה בן 21 ונותן לו תקציר של 20 השנים הבאות, הוא הגיב ב"פפפפ" ומיד הוסיף: "בגיל 21 בדיוק חזרתי לארצות הברית דרך משאית של מקסיקני שהסכים להעביר אותי את הגבול בשביל 20 דולר, רק כי אמריקה אמרה שיתהפך פסל הפאקינג חירות לפני שייתנו לי לחזור. אם היית מנסה לספר לי אז את כל מה שיקרה? טוב נו, אז עוד לא היה לי מה להפסיד, אז אני מניח שבשלב הראשון הייתי מוריד לך כאפה שתחזיר אותך למציאות".
לשמחתו וגם לשמחתי, לעמי ג'יימס יש היום המון מה להפסיד.
איך לא כבשתי את אמריקה
ג'יימס נותן מינימום סימנים לשורשים הישראליים שלו. במבט ראשון הוא נראה הרבה יותר כמו הטיפוסים שמהם מזהירים אותך בעלון שמחלק משרד החוץ לפני הטיסה ואתה אף פעם לא קורא: ראש מגולח, זרועות מלאות קעקועים, אנגלית עם ממוצע של קללה אחת לכל שבע מילים. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על השם שלו, שלא בדיוק נמנה עם רשימת השמות השכיחים במחלקת היולדות של בית החולים יוספטל. רק כשהוא מתפנה אלי עם חיוך, לחיצת יד ו"מה קורה" עם ר' נטולת מבטא, אפשר להבין מאיפה התחיל הסיפור שלו.
"גדלתי בשארם", הוא מספר כשאנחנו נפגשים בעסק שלו, Love and Hate tattoo studio. "זה היה בתקופה שבין מלחמת ששת הימים להחזרה של סיני למצרים. אבא שלי התנדב בחיל הים ושירת בבסיסים של צה"ל שקמו במצרים, והתמונה שיש לי משם זה של הדבר הכי קרוב לגן עדן שאגיע אליו בחיים האלה. עד גיל שבע הייתי כל הזמן על המים. מתי בחיים שלך פגשת ילד בן שש עם סטלה של אושר? זה מה שאני הייתי עד שפינו אותנו מהמקום. עדיין יש לי צמרמורת רק מלהיזכר באמא שלי אומרת שבגלל איזה הסכם שלום מחורבן אנחנו צריכים לעזוב. בכיתי ארבעה ימים לפני שארזתי וחודשיים אחרי. תבין, לא הייתי רגיל לחיים בעיר. כל מה שידעתי זה לצלול ולהיות במים. חייתי כמו דג. תראה לי דג אחד שיסכים שישימו אותו ברמת גן".
פינוי שארם היה רק חוליה בשרשרת של תהפוכות ילדות. אביו, אמריקאי שהמיר את דתו והתגייר בגיל צעיר יחסית, עזב את הבית כשג'יימס היה בן ארבע. האם התמסרה לעבודתה כספרית כלבים כדי לפרנס את המשפחה, אבל נפילת הבורסה ב־1984 הותירה את הג'יימסים חסרי כל. "אחי ואני פשוט החלטנו בשלב הזה שצריך לעבור לאמריקה", אומר ג'יימס. "ההורים של אבא שלנו גרו בווירג'יניה, ולמרות שאבא כבר מזמן לא היה בתמונה, ידענו שאם יש סיכוי להשתקם - זה רק שם. אתה יודע, ארץ החלומות וכל זה. בסוף היא הקשיבה. תהרוג אותי איך ילדים בני 12 ו־14 משכנעים את אמא שלהם לעשות כזה דבר גדול, אבל זה מה שקרה".
אלא שהדוד סם לא התכוון לעשות להם חיים קלים. "איך שהגענו שמו אותנו באמצע הגטו", הוא מספר. "בשנתיים הראשונות הלכתי לבית ספר עם 20 ילדים לבנים ואלף שחורים. הייתי ילד קטן עם תספורת קסדה ונעלי גלי, והרביצו לי כל יום. כבר הלכתי מכות בחיים, אבל עם החבר'ה האלה לא היה לי סיכוי. התנפלו עליך 15 בבת אחת. כרטיס היציאה שלי מזה היה מעגל הברייקדנס שהיה שם כל יום שישי. בשעה האחרונה של הקפיטריה היו עושים מעגל ונותנים לכולם לרקוד.
"יום אחד החלטתי שאני נכנס לשם, יחד עם 600 שחורים שלא בדיוק מפרגנים. ניסיתי להידחף פנימה כשאיזה בהמה קלט אותי, ובמקום להעיף אותי החוצה דחף אותי פנימה למרכז המעגל. הנה אני עומד שם מול כל השחורים שצוחקים עלי, ומה שהם לא יודעים זה שאני רקדן מטורף שלמד ברייקדנס שנים לפני זה. אחרי שהתאוששתי מהשוק הראשוני התחלתי לרקוד, לעשות פרפרים, מה שאתה לא רוצה. פתאום אני שומע צעקות מהאנשים במעגל, 'לעזאזל, קבלו את הלבן הזה!'. בסוף ניגש אלי אחד מהם ואמר: 'מעכשיו אני שומר עליך, אף אחד לא יתעסק איתך כשאני שם'. וזהו, התקבלתי. כמה שבועות אחר כך כבר דיברתי אפריקנית שוטפת".
שנתיים נשאר ג'יימס במעגל עד שנאלץ לעבור לבית ספר אחר ולהתחיל הכל מההתחלה: "אם במקום הראשון הרביצו לי כי כולם היו שחורים ורק אני לבן, במקום החדש קיבלתי מכות כי כולם היו לבנים ורק אני דיברתי כמו שחור. מי שהציל אותי הפעם היו הפאנקיסטים, כל הפורטוריקנים והמקסיקנים שהיו סקין־הדס אבל לא ניאו־נאצים, אלא דווקא אלה ששנאו נאצים. שם העסק התחיל להסתבך".
כשג'יימס מדבר על הסתבכות הוא מתכוון לשנים שבין גיל 14 ל־17, שבהן המשטרה המקומית של מיאמי עצרה אותו ואת חבריו על אוסף מגוון של עבירות, מפריצות לבתים ועד שימוש בסמים. בשלב שבו ילדים נורמלים בגילו אמורים לסיים תיכון וללכת לקולג', הוא הבין שזה רק עניין של זמן עד שהחברות עם הפאנקיסטים מגולחי הראש תוביל אותו לכלא.
ג'יימס החליט לשוב לישראל ולהתגייס לצה"ל. החלום המקורי היה ללכת לשייטת, והוא אפילו עבר גיבוש, אבל העובדות עבדו לרעתו: אמו ואביו גרו בארצות הברית, הוא לא סיים תיכון, והרקע שלו לא היה לגמרי נקי. צה"ל סירב להעניק לו את הסיווג הביטחוני הדרוש למתחילי המסלול של הקומנדו הימי, וזרק אותו לגולני.
"הייתי צלף ואחר כך נהייתי מפקד", אומר ג'יימס. "רצו שאצא לקצונה, אבל זה לא היה בשבילי. ביקשתי קיצור שירות והשתחררתי אחרי שנתיים ושמונה חודשים. בדיעבד, הדבר הראשון שאני חושב עליו כשאומרים לי 'צה"ל' זה הכוסיות בקורס צלפים. לא תאמין כמה זיינתי שם".
איך כן כבשתי את אמריקה
עד גיל 17 הסתכם הקשר בין ג'יימס לקעקועים בדרקון על החזה, ובציורים שמישהו אחר העתיק מהנייר שלו אל גופם של חבריו האמריקאים. אבל האהבה שלו לאמנות הזאת החלה לדבריו בגיל חד־ספרתי. "מאז שאני זוכר את עצמי הייתי מצייר", הוא אומר. "מגיל שנתיים לא עזבתי את העיפרון. זה משהו שהיה אצלי בדם. גם אבא שלי היה צייר, ואבא שלו וסבא שלו. כולם. ולאבא שלי אני זוכר שהיה קעקוע של כוכב ועוד כמה דברים קטנים, ככה שזה תמיד עניין אותי. וכשכל הילדים ביסודי עשו קעקועים עם מים, אני כבר רציתי את הדבר האמיתי. בגיל 13 קיעקעתי תמונה במפשעה, ובגיל 15, כשהצלחתי לשקר מספיק טוב ומצאתי מישהו שהסכים לקעקע אותי, עשיתי את הדרקון הגדול על החזה. זה היה סבבה עד שאמא שלי גילתה על זה. איזה מכות אכלתי ממנה על הדרקון ההוא, שלא תדע".
זמן קצר לאחר שחזר לישראל הגיע ג'יימס כלקוח למכון הקעקועים של "אבי פסיכו", שהתחיל לקעקע אותו ואז הניח את המברשת ויצא להפסקה. הילד נשאר לשמור על השמנת של ציוד הקעקועים. "אני לא אשכח את הצרחות של אבי כשהוא ראה שלקחתי את המכונה והתחלתי לקעקע את עצמי", צוחק ג'יימס. "אבל אז הוא הסתכל על הרגל שעבדתי עליה ואמר לי, 'בוא'נה, עשית את זה לעצמך? זה לא רע, אתה יודע?'. ואז היתה שתיקה של כמה שניות, ואחריהן הוא אמר: 'טוב, אתה רוצה לסיים את זה?'. ברור לך מה עניתי. מאותו יום ידעתי שזאת הקריירה שלי. כמו האהבה הראשונה, גם קעקוע ראשון לעצמך זה משהו שאתה לא שוכח".
האושר שגרם לג'יימס הקעקוע ההוא ליווה אותו גם בתום השירות הצבאי המקוצר. אחרי כמה חודשי עבודה כמאבטח בחברת שמירה, הוא חסך כסף וחזר לארצות הברית כדי להיכנס חזק לעסקי הקעקועים. אמו התנגדה; היא היתה משוכנעת שהילד יסיים את הקריירה כמו אבא שלו, שאמנם חלם לעשות אמנות, אבל איש לא חלם לקנות את הציורים שלו. והיא לא היתה היחידה שלא התלהבה מהאפשרות שג'יימס ישוב למיאמי: גם השלטונות האמריקאיים זכרו את הסיבוב הראשון שלו במדינה, וביטאו את זה בחותמת שחורה בדרכון הכחול שלו.
אלא שג'יימס לא נרתע מביורוקרטיה. אחרי שאישרו לו כניסה חד־פעמית לביקור אצל סבו החולה, בפעמים הבאות הוא נכנס למדינה דרך מקסיקו. "איך? בכל צורה שתוכל לדמיין. בתוך משאית, דרך הבהאמס, בסירה, דרך יערות עם נחשים, הכל. לקח לי שנים על גבי שנים ו־120 אלף דולר והחלפת השם שלי מ'עמי' ל'אומי' בשביל שאוכל להשיג גרין קארד ולהיות חוקי".
בסופו של דבר התיישב ג'יימס באמריקה, ובשנת 1992 פגש לראשונה את לו - אמן קעקועים שהפך במהרה למורו, רבו ואביו הרוחני. "לו היה אדם בן 50 שפתח לי את הדלת לתחום. הוא אמר לי משפט שלא אשכח: 'אני אלמד אותך, אבל אתה תאכל הרבה חרא'. והוא קיים את ההבטחה שלו. ארבע חנויות היו לו, והייתי מנקה את כולן כל יום, עושה את העבודות הכי שחורות, אשכרה טוחן צעירות כמו בצבא". רק כעבור כמה שנים טובות זה התחיל להשתלם לו, כשפתח את הסטודיו לקעקועים ובהמשך העביר אותו למיאמי ביץ'.
בערך באותו זמן הוא נכנס גם לעסקי הלילה של ניו יורק ומיאמי, ודרך השילוב של הכל ניסה לעמוד על הרגליים מבחינה כלכלית. "בשנים ההן העסק הלך סבבה, אבל לא יותר מזה", הוא מודה. "כל הזמן רציתי יותר". הציפייה ליותר נמשכה משהו כמו עשר שנים, עד שגלגל המזלות שלו עצר בדיוק במקום הנכון.
צ'ארלי קורווין היה מפיק הוליוודי בתחילת דרכו כשפגש במקרה את עמי ג'יימס בסצנת הלילה הניו יורקית. קורווין בדיוק הגה אז פורמט לסדרת ריאליטי שתציג את עולם הקעקועים, והדמות הכריזמטית באה לו בדיוק בזמן. ג'יימס מצידו הסכים להקצות את הסטודיו שלו לצילומים, וככה נולדה "מיאמי אינק" - סדרה שהרכיבה תמונה מופרכת, מוקצנת ומרתקת של העוברים והשבים שבאים להתקעקע.
המינון הנכון בין הסיפורים האישיים והמשונים מאוד של הלקוחות לדינמיקה הסוערת של ג'יימס וחבריו יצר פורמט מנצח, ומה שהתחיל בתור עונה קצרצרה של 12 פרקים נהפך לאחת מתוכניות הריאליטי המצליחות של העשור, שסוגרת עונה חמישית ומצטלמת גם בעסק שפתח ג'יימס בניו יורק.
"אחרי שהעונה הראשונה עמדה להסתיים וכבר היינו עם הלשון בחוץ, פתאום הודיעו לנו שרוצים עוד 26 פרקים", אומר ג'יימס. ואז באו עוד ועוד, "וזה השלב שבו נפלה לי הלסת. מצד אחד לא רציתי את זה, כי בתור אמן ברור לך שאתה הורס לעצמך את החופש ונתקע בכלוב של זהב, מצלם חמש פעמים בשבוע ומת רק לשבור את העדשה של המצלמה עם השיניים של הצלם. אבל בדיוק כשאתה שואל 'למה לעזאזל נכנסתי לחרא הזה', אתה קולט שמחוץ לסטודיו יש תור של 40 איש שמוכנים לשלם כל מחיר רק כדי להתקעקע אצלך. ואז אתה נזכר שוואלה, בגלל זה נכנסת לחרא הזה'".
דברים שהייתי עושה למל גיבסון
ג'יימס אמנם טורח לפרט כמה פוגעים הפרסום והתהילה בנפש האמן, אבל למתבונן מהצד הוא לא נראה סובל. העסק שלו נחשב היום למצליח ביותר בתחומו בארצות הברית, והוא עצמו זינק לפסגה העולמית של הכותבים בעור. "יש כמה סיבות להצלחה שלי", הוא אומר בפשטות.
"הכישרון הוא רק אחת מהן, ובטח שלא החשובה ביותר. לפני הכל זה מזל. אם לא הייתי פוגש מפיק ריאליטי כמו קורווין, אולי הייתי ממשיך לעבוד בשביל גרושים. אולי הייתי עוזב את התחום וחוזר להיות מאבטח, אי אפשר לדעת. אני אמן, ואמנים הם בהגדרה אנשים רעבים. לי פשוט שיחק הקלף הנכון. יש מקעקעים הרבה יותר טובים ממני, אבל בטלוויזיה חיפשו שואו, חיפשו כריזמה, חיפשו מישהו שימנף את העסק הזה. אני חושב שההרכב האנושי שהיה לנו והדינמיקה הפכו את החומרים לתוכנית שאנשים רצו לראות".
על דרך ההצלחה קרה עוד דבר לתחום כולו, שכאמור לא נהנה מתדמית מאוד חיובית. "אני חושב שעשינו מהפך רציני בתדמית של הקעקועים. הצלחנו להאיר את התחום באור חדש ולהראות שזה לא רק לזונות ולסרסורים. זה נעשה אלפי שנים מסיבות חיוביות, ורק במאה האחרונה זה נהיה משהו רע. תסתכל מסביבך", הוא אומר. "פתאום גם אשכנזים טובים כמוך מגיעים לעשות קעקוע".
ג'יימס, עוד חצי שנה בן 40, משתייך לרשימה קצרה מאוד של אמני קעקועים שאשכרה הצליחו להתעשר. אבל אני מצליח להאמין לו שהכסף הוא לא הנקודה, ושהעושר האמיתי הוא לא בדולרים שמשאירים הלקוחות והטלוויזיה, אלא בסיפורים שהם חולקים כשהם עדיין שם. "אם תחשוב רגע על הדברים לעומק - ואני חושב עליהם מדי פעם, בעיקר אחרי ג'וינט - אנשים יוצאים מכאן שונים. משהו ממני נשאר איתם עד שהם מתים או עד שהם מוציאים מספיק כסף בשביל למחוק את זה. אנחנו חולקים דבר מאוד פרטי ואישי, ופתאום אני הפסיכולוג שלהם. גם על ספר אומרים שהוא פסיכולוג, אבל כמה זמן יש להם עם הספר, 20 דקות? אני איתם שעות, יום שלם. האמון בינינו הרבה יותר גדול, כי בנאדם שלא סומך עליך לא נותן לך לקעקע אותו. ושם יוצאים הסיפורים הכי אישיים. איתנו אין להם סודות".
אני מבקש ממנו להיזכר בבקשות מוזרות שקיבל לאורך השנים. הוא חוזר אל ה"פפפפפ" שלו. "אם אתחיל לספר לך את הסיפורים הכי מטורפים, באמת שלא תצא מכאן", הוא מסביר כשהקצבת הדקות שאישרה העוזרת הקשוחה שלו הסתיימה מזמן. "היה מישהו שביקש ממני לקעקע לו שרוול על הזין. אמרתי שאת זה אני לא עושה, וזה די ברור. אין לי הרבה גבולות אדומים, אבל בזין אני לא נוגע. אני גם לא מקעקע שיכורים. כלומר, היום לא. פעם הייתי מקעקע גם כלב אם הוא היה נותן לי דולר, אבל היום אני כבר עומד על זה, כי אחר כך הם חוזרים ומתחרטים ולא מבינים איך זה קרה".
מה עוד הוא לא יעשה? "כל מה שקשור לשנאה, לאלימות, בטח שלאנטישמיות. בשנים שאני כאן היו עשרות אנשים שביקשו צלבי קרס, ולפחות ב־40 אחוז מהמקרים זה נגמר במכות. טוב, אני לא מאשים אותם. הרי אני נראה כמו פאקינג סקין הד. כשאני בא לארץ אתה יודע כמה מלכלכים עלי בעברית כי לא מאמינים שאני ישראלי?".
את השאלה על השם הכי גדול שעבר מתחת למחט שלו הוא קוטע כשהיא בשלב ההתהוות. "כל הסלבס שמגיעים לכאן", הוא אומר ומכניס אותי לכוננות פפפפפ, "תאמין לי שלא אכפת לי מהם. ההומלס בחוץ יכול לשמח אותי יותר מאיזה שחקן כדורסל או מוזיקאי שחושבים שמותר להם הכל בגלל השם שלהם. אבל אם הייתי יכול לקעקע את מי שאני רוצה, הייתי מקעקע זין על המצח של מל גיבסון".
בינתיים הוא מסתפק בלקוחות אחרים, גם מחוץ לגבולות אמריקה. לפני כשנתיים החלו צילומי סדרה בסגנון "מיאמי אינק" ברחבי העולם - בין היתר בנפאל, הולנד, יפן, דנמרק, הונג קונג ואפילו ישראל, כאן התמקדו הצילומים בכמרים המקועקעים בירושלים. לג'יימס זאת היתה אחת התקופות המעשירות והמאתגרות בקריירה: "התמונה שזכורה לי מהמסע הזה היא ממסגד בנפאל. כל הכמרים מסביבי מהמהמים ומתפללים את התפילה של הדלאי לאמה שעוסקת בחמשת האלמנטים, בזמן שאני יושב במרכז המעגל ואחד מהם מקעקע לי את התפילה על הגב. זה המקום הכי מוזר שהעבודה שלי הביאה אותי אליו. זה אולי לא צבעוני כמו לקעקע מאפיונר ביאקוזה, שגם את זה עשיתי, אבל זה היה אחלה חוויה".
מה היה הרגע הכי מתגמל שחווית, אני שואל, וג'יימס נזכר מיד. "היתה אישה אחת שהילד שלה מת, והיא ביקשה שאקעקע לה פורטרט שלו. אחרי שהיא ראתה את עצמה במראה היא אמרה, 'זאת סגירת המעגל שהייתי צריכה'. כשאתה מבין שעזרת למישהו לעבור קושי כזה, זה התגמול הכי גדול".
דברים שהבת שלי לא תעשה
התגמולים היותר גשמיים מאפשרים היום לג'יימס להעביר את הזמן בין החנויות בניו יורק ובמיאמי, בין עסקי הבגדים שעיצב ותוכנית הטלוויזיה "ניו יורק אינק" שתכף מתחילה צילומים לעונה החדשה ("העונה הכל אחרת. יש לי מקעקע הומו, בחורה כוסית, צוות מצחיק חבל על הזמן"). בדרך הוא ממשיך לקעקע לקוחות מן היישוב האמריקאי, אבל מעטים בלבד. יותר מכל הוא היה רוצה לעזוב את ניהול העסקים ולצאת לחופש עם אשתו והבת שלו.
לארץ הקודש הוא מתגעגע, אבל לא יותר מדי. "היו לא מעט פעמים שחשבתי לחזור לישראל", מסתייג ג'יימס מהקביעה האחרונה שלי. "אם הייתי עכשיו בארץ, הייתי פותח איזה אוהל קעקועים. ברצינות, זה עניין של זמן עד שאפתח חנות בתל אביב, ואני מאמין שגם תהיה לי דירה בארץ. משהו בצפון, רחוק מהבלגן של המרכז. בכלל, אני מקווה שאם ניפגש בעוד חמש שנים כבר יהיה לי בית בכל עיר גדולה בעולם, לפחות בהולנד, דנמרק, מיאמי וישראל. וגם בקוסטה ריקה, שאוכל לגלוש קצת".
ומה אם הבת שלו תגיד שהיא רוצה לעשות קעקוע? "בחיים לא", הוא אומר ומיד מוחק את החיוך מהפנים. "לבת שלי לא יהיו קעקועים. שתשכח מזה".
לפנייה לכתב/ת 
