שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אחרי" של עופר שלח: תלקק לצנחנים יא...
    "אחרי", הסרט במסגרתו עופר שלח חזר לימיו בצנחנים, לא היה יותר מכתבת תעמולה מורחבת, כזו מהסגנון שמייתר את עבודת העיתונאי, זורק לעזאזל את התאים האפורים שלו ואת חובתו העליונה להתבונן בנושאי הסיקור שלו באופן בלתי משוחד

    אינני יודעת כיצד התנהל המו"מ בין דובר צה"ל לבין עופר שלח, כשזה האחרון ביקש לעשות את הסרט על טירונות הצנחנים מודל 2011. התוצאה הסופית מלמדת שלא צריך היה לכופף את שלח להתאים את סרטו לרצונותיהם של יחצני הצבא. שלח עשה זאת בעצמו ומתוך אהבה גדולה למוסד הידוע בשם "פלוגת צנחנים".

     

    עופר שלח מתגייס מחדש. סיקור בעייתי (צילום: ערוץ 10 ) (צילום: ערוץ 10 )
    עופר שלח מתגייס מחדש. סיקור בעייתי(צילום: ערוץ 10 )

     

    אחרי הכל, הוא היה שם ב-1977, ומאז ככל הנראה לא הפסיק לאהוב ולהתגעגע. עד כדי כך שהיה מוכן ללכת לבקו"ם ולבחור לעצמו מדים של טירון, וגם לקפוץ ממטוס בסוף הסרט, במה שהיה אמור להיות שיאו הדרמטי של העניין. 

     

    לא על כל הפשעים תכסה האהבה. "אחרי" הוא כתבת תעמולה מורחבת מן הסגנון שמייתר לגמרי את עבודת העיתונאי, זורק לעזאזל את התאים האפורים שלו ואת חובתו העליונה להתבונן בנושאי הסיקור שלו באופן בלתי משוחד. כשמאוהבים, פשוט אי אפשר לעשות את זה. מושא האהבה תמיד ייראה זוהר יותר, מעניין יותר ונחשק יותר מכפי שהוא במציאות, זה המאוהב ירגיש תמיד צורך לייפות אותו עוד יותר ולו כדי להצדיק את עצם האהבה. מהמצב הבעייתי הזה, שלח אינו מסוגל להיחלץ ולמצוא מחדש את העיתונאי הדעתן, המבקר הנוקב של מערכת הביטחון, האיש שניתוחי העומק שלו הפכו למרכז המוניטין שלו.

     

    זכרונות תרפפ"ו

    השאלה הגדולה היא כמובן, אם כל הוויתור הגדול היה כדאי. מה שקיבלנו ב"אחרי" דומה למה שראינו בכתבות מזדמנות על אודות השירות בצה"ל במתכונתו הנוכחית, כששלח עסוק באופן אובססיבי בהשוואה ל-1977, עד כדי כך שהיא הופכת לטרחנית כמו התרפקות על זכרונות תרפפ"ו.

     

    שלח וחבריו לקרב. נוסטלגיה של אף אחד חוץ ממנו (צילום: ערוץ 10 ) (צילום: ערוץ 10 )
    שלח וחבריו לקרב. נוסטלגיה של אף אחד חוץ ממנו(צילום: ערוץ 10 )

     

    למען הנוסטלגיה והאבחנה ההיסטורית מגייס שלח חברים מפלוגתו האהובה ובהם, איתן כבל, האלוף גדי שמני ואריה נייגר. יחד הם יושבים ומעלים זיכרונות ומגיעים למסקנות שפעם הכל היה אחרת, וצריך לומר שזה משעמם מאוד.

     

    פחות משעמם אבל צפוי להדהים הוא המסלול ששלח בוחר לצלם. הנה הבקו"ם עם דבוקת ההורים הנרגשים - והאבחנה שפעם ההורים היו פשוט נפרדים בשער והולכים לדרכם. הנה הליך החיול והאבחנה שפעם לא היו בצנחנים גרביים אנטי-בקטריאליות. הנה הדיבור הצפוי על איך שהצבא הפך למשרתו של החייל והחייל היה ללקוח, על כך שהקשר עם ההורים הוא כעת נדבך חשוב ביחסי הצבא עם העולם ועל שלילה ראשון בלי אמא עדיין מגיעות דמעות מעיני הלוחמים לעתיד.

     

    כצפוי, העניין ממשיך בשבוע המיונים בגיבוש הזהות החדשה תוך כדי מסדר הדמעות, במצלמה שמתעכבת על העלמים החמודים להפליא שצורחים "890 עד המוות". אחר כך יש כמה הרהורים סוציו-דמוגרפיים. מתברר שהחי"ר הפך לגדודים של מיעוטים. נערים מהפריפריה, יוצאי אתיופיה וברית המועצות לשעבר וגם דתיים.

     

    באמונה עיוורת

    עוד מתברר וזה דווקא נושא שהיה צריך להרחיב בו, ששליש מן המתגייסים יהיו מטופלים במערך תנאי השירות של צה"ל. אבל הדברים החשובים האלו נדחקים לטובת ההתרגשות מהנשק, הפחד מירי דו צדדי- ואף מילה על גבולות אדומים, מלחמות צודקות, אמון או חוסר אמון בפיקוד, מראית פניה של המלחמה הבאה או מה יקרה אם יקרה לנערים הללו, מה שאירע לגלעד שליט.

     

     

    שלח בבקו"ם. גרביים דוחות פטריות? וואו (צילום: ערוץ 10 ) (צילום: ערוץ 10 )
    שלח בבקו"ם. גרביים דוחות פטריות? וואו(צילום: ערוץ 10 )

     

    שלח מעדיף להתרכז בביורוקרטיה של השירות ולא בעקרונות המנחים אותו, בתוך כך הא מצליח לשחרר רק תובנה אחת מעניינת: שהחייל של פעם היה נתון למשטר טרטורים לא רק בהיבטים הפיזיים, אלא גם בחוסר הידע הטוטאלי שלו לגבי כל מה שהולך לקרות שוב עוד שעה, יום או שבוע.

     

    הגישה הזאת נחשבה כתורמת לחישולו העתידי של הלוחם שכן במלחמה, כך סברו האסטרטגים ממילא אין החיילים יודעים מה הולך לקרות ועדיף שיתכוננו למצב הזה. החייל העדכני עם הגרביים דוחות הפטריות, אמור להגיע למלחמה כשהוא יודע בדיוק מה הולך לקרות, אבל זה דווקא עלול להחליש אותו וגם את הפיקוד,

    כפי שטוען שלח, משום שהפיקוד לא יכניס חיילים לקרבות מבולבלים כפי שעשה במלחמת לבנון האחרונה.  

     

    כדי לשמוע את הדבר הזה נאלצו הצופים לבלות במשך שעה עם דימויים ויזואליים ממוחזרים ונוסטלגיה בגרוש וחצי. מי שלא מוכן לזחול על החול עם 890 עד המוות, מצא את עצמו - לא בפעם הראשונה - עם טונות של אמפתיה כלפי הלוחמים הצעירים הללו כשהם באמת ילדים, ועם פיהוק גדול כלפי כל השאר.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עופר שלח על מדים. זכרונות שלא מעניינים אף אחד
    צילום: ערוץ 10
    הטבות למנויים
    מומלצים