קפיצה לעומק

סימן המצוקה הראשון של הגוף הוא גירוי הנשימה. זאת התכווצות בבטן העליונה שמעידה על ניסיון של הסרעפת להימתח ולמלא את הריאות, וכשאדם מרגיש את הרפלקס הזה, מתחיל לפעול בו מנגנון הישרדותי שיעשה כל מאמץ כדי לנשום שוב. אם גורם זר מונע ממנו לנשום, הוא ינסה בכל כוחו לסלק אותו. אם הוא מתחת לפני המים, הוא יעלה בחזרה לשאוף אוויר. נועדנו להתקיים בסביבה שבה האוויר זמין בלי הגבלה. מהבחינה הזאת, הירידה מתחת לפני המים היא התרחקות מהחיים.

כשאתה צולל צלילה ספורטיבית עם מכלים מלאים באוויר דחוס, אתה לוקח איתך קצת מסם החיים אל המעמקים. אבל בצלילה חופשית אין מכלים: יש רק הרווח בין שתי נשימות והאוויר שאצור בריאות. בתור צולל חופשי אני יודע שאם יש גירוי נשימה והגוף לא מקבל את האוויר שהוא דורש, הדופק יורד באופן אוטומטי ואיתו גם צריכת החמצן. מצד שני אני יודע גם שאם לוקחים את הרפלקס הזה מעבר לנקודה מסוימת, הריאות ינסו להתמלא בכל חומר אפשרי - אוויר או מים. אני לומד את הרגע הזה של גירוי הנשימה, מנסה לגרום לו להגיע מאוחר יותר ויותר, מאמן את הגוף שלי לקמץ בצריכת חמצן, להגיב לסימני המצוקה מאוחר יותר אבל לא מאוחר מדי.

(צילום: אסף גברא)

אני לא מחפש אדרנלין. הסם הזה שהמוח מפריש הוא בפירוש לא חלק מהמשחק: אדרנלין מעלה את הדופק וגורם לצריכה מוגברת של חמצן, ובצלילה חופשית צריך בדיוק את ההפך. כשאני צולל אני משתדל שלא יעבור כלום בראש, בטח לא מחשבות על כמה אוויר יש או אין לי. חלק גדול מהתרגול שלי עוזר למנוע מצב שבו אתפתה בכלל לפעולה זוללת החמצן שנקראת חשיבה. אני מתמקד בתחושות והודף כל מחשבה שמנסה לחדור את בועת הרוגע שלי. ממילא צריך לפעול במהלך הצלילה כמו מפקד של צוללת - לצבור נתונים כדי להשגיח על כל המערכות ולוודא שהגוף פועל אופטימלית. אני חש את קרירות המים על הפנים, משחרר לחץ מהאוזניים, מוודא שקצב ההעמקה שלי תקין, שומר שהדופק לא יטפס.

לאורך השנים התנסיתי בכל מיני סגנונות של צלילה חופשית, והמשותף לכולם הוא השליטה בנשימה. הסגנון שבו ניסיתי לשבור את השיא הישראלי באוגוסט האחרון נקרא משקל משתנה: אתה מחזיק במשקולות וגולש במורד חבל שמחובר למתקן בטיחות על הסירה. בהגעה לעומק המטרה אתה עוזב את המשקולות ועולה רק באמצעות המונופין, סנפיר רחב שמזכיר זנב של לווייתן. כשהחלטתי לאתגר את השיא הישראלי הוא עמד על 77 מטר. עומק המטרה שהצבתי לעצמי היה 100 מטר.

שיא העולם הנוכחי עומד על 142 מטר. כדי לנסות לשבור אותו אזדקק למשהו כמו שנה של אימונים, אם כי בינתיים זה לא בתוכנית. אגב, בדיוק לפני חודשיים ניסתה צוללת גרמנייה בשם אנה וון בוצ'ר לצלול ל־130 מטר בסגנון המשקל המשתנה. 40 מטר לפני החזרה לפני המים היא התעלפה, והשופטת הנשימה אותה עד שהיא חזרה להכרה.

אותה שופטת הגיעה במיוחד לאילת כדי לתת אישור בינלאומי לשיא שלי. מראש ידעתי שאני בידיים טובות.

לשבור שיא מול שופטים זה לא משהו שנגמר בנשימה אחת. ברגע שהראש שלי יוצא מהמים נפתח פרוטוקול שייתן תוקף לשיא: השופטים מתחילים לספור 15 שניות שבמהלכן אני חייב להוריד את האטם מהאף ולנשום קצת. אחר כך אני צריך לסמן "אוקיי" עם היד ואז להגיד בקול שאני בסדר. אם בילבלתי את סדר הפעולות, השופט מוציא כרטיס אדום והשיא פסול. אם הראש שלי נשמט והסנטר נוגע במים, השיא פסול. אם הכל עובד טוב, השופט מוציא כרטיס לבן והשיא מאושר. 

אי אפשר לומר שנולדתי לצלול. גדלתי בפתח תקווה, עיר בלי ים, אבל כשהייתי בן שש לקח אותי אבא לראות אלמוגים באילת - וזהו, נתפסתי. בגיל 14 כבר יצאתי לצלילות חופשיות בים התיכון עם רובה כדי לתפוס דגים. לקראת סיום השירות הצבאי ירדתי לאילת כדי לעשות קורס בצלילה חופשית. צללתי אז לעומק של 20 מטר וגיליתי חיבור חדש ביני לבין הים, שקט ועוצמתי. הבנתי שמצאתי מקום מושלם.

אחרי כמה שנים של התקדמות איטית גיליתי את היוגה, שעזרה לי להכיר את עצמי וללמוד על היכולות של הגוף שלי. אני מתרגל גם מדיטציה, לומד לשלוט במחשבות ולסלק מחשבות שליליות שעלולות להופיע במהלך האימונים. עוד חלק מהאימון המנטלי הוא הדמיות של צלילה: אני עוצם את העיניים ומריץ סרט בראש, רואה את שתי הדקות האחרונות שלפני הירידה, את הנשימות האחרונות והחדירה למים. בנפילה למטה אני פותח עיניים ומציץ למעמקים, ואז מגיע המאמץ הגדול של העלייה, שבסופה הפריצה החוצה אל האוויר.

(צילום: אסף גברא)

כמובן שהאימונים לא נגמרים בצד המנטלי, אלא כרוכים בהכנה פיזית ספציפית. צלילה חופשית בקטגוריית המשקל המשתנה מתחילה כשהגוף נינוח וצורך חמצן בצורה אירובית, ומרגע הסיבוב בקרקעית ותחילת הטיפוס עם הסנפירים הופכת הצלילה לפעולה אנאירובית. אני שוחה ורוכב על אופניים לטובת החלק האירובי, ומקפיד על אימוני ספרינט בשחיית דולפין לטובת היכולת האנאירובית. בעבודה כזאת רמות החמצן נמוכות, רמות הפחמן הדו־חמצני עולות, וברגליים משתחררת חומצה לקטית. כדי להרגיל את הגוף לרמות גבוהות של פחמן דו־חמצני ולעכב את גירוי הנשימה, אני עושה גם הרבה צלילות ארוכות בעומקים רדודים.

על הסירה שלי מותקן מערך הבטיחות היחיד בארץ לצלילות עומק, שנקרא Counter Weight. זה מן מנוף עם שתי זרועות שבקצותיהן יש גלגלת. מאחת הזרועות של המנוף משתלשל חבל הצלילה הארוך שמסמן לי את מסלול הירידה לעומק, ובצד הקצר של החבל קשורה משקולת. אם משהו משתבש במהלך הצלילה ונוצר צורך להעלות אותי במהירות, זורקים את המשקולת מהסירה וחבל הצלילה נמשך למעלה. לכן אני אמור להיות מחובר לחבל הזה במשך כל הצלילה.

ביום שלפני צלילת ה־100 מטר התחיל לכאוב לי הראש. מן פעימות כאלה שהולמות מבפנים בקצב של הדופק. הלוגיסטיקה, התיאומים וההכנות נתנו את אותותיהם, וישנתי רק שלוש שעות. קמתי להשתין באמצע הלילה ולא יכולתי לעצום עין עד הבוקר. בשעות שעברו מאז ועד הצלילה ניהלתי מלחמה קטנה עם המתח שהלך והצטבר. כל הזמן אמרתי לעצמי "תנשום עמוק, זה כולה 100 מטר". כבר הגעתי עמוק יותר בחיים, אבל לא היו שם שופטים.

בחמש וחצי בבוקר התחלתי להתארגן, ובשש ורבע עלינו על שתי סירות - הסירה הפרטית שלי עם שני שופטים ושני אנשי הצוות שמלווים אותי באימונים, וסירה שנייה של מועדון הצלילה דיפ־סיאם ועליה כל הצלמים התת־ימיים וצוללי הטרי־מיקס, שיוצאים עם מכלים.

ספינה גדולה עם קהל יצאה מהמרינה הצפונית באילת. היו עליה צוותי עיתונות, טלוויזיה, משפחה וחברים ועוד שני פרמדיקים. על החוף חיכה גם אמבולנס. 600 מטר מזרחה מהמצפה התת־ימי באילת, בעומק של קצת יותר מ־100 מטר, יש אונייה טבועה בשם "אופירה". זאת היתה הנקודה שנבחרה לניסיון לשבור את השיא.

ירדתי מהסירה למים והתחלתי חימום של יוגה ועצירות נשימה קצרות. הזמן המתוכנן לצלילה עמד על שלוש דקות, ועצירות הנשימה הקצרות נועדו לסמן לגוף שבקרוב תבוא עצירת נשימה ממושכת. בהמשך צללתי לעומק 12 מטר, כשאני מושך את עצמי באיטיות במורד חבל הצלילה.

צלילה חופשית לעומקים גדולים היא עבודה בלתי פוסקת על השוואת לחצים. ככל שיש מעליך יותר מים ככה עולה הלחץ האטמוספרי סביבך, ואתה צריך לדחוס אוויר אל תעלות האוזן. את צלילת ה־12 מטר עשיתי כדי לוודא שאין לי בעיה של השוואת לחצים באוזניים, שהתחושה במים בסדר, שאין זרמים. הכל כדי להרגיע את הראש. מכאן והלאה נשאר לי רק דבר אחד לעשות: לשכב על המים בלי מסכה ולחוש את הקרירות המרגיעה שלהם על הפנים. זה לא רק נעים, זה גם מוריד את הדופק. את הצלילה עשיתי בלי מסכה לטובת דופק נמוך בשלב הירידה ותחושת המים על הפנים. תכננתי גם לעבור את רוב הצלילה בעיניים עצומות.

ברגעים שלפני הצלילה אני תמיד מרוכז, רגוע, ובעיקר נושם. ברקע השופטים סופרים לאחור את הדקות ואז את השניות, עד שמגיעים לאפס. הצולל חייב להתחיל את ההעמקה שלו 30 שניות אחרי שהשופט מכריז על תחילת המדידה הרשמית, אבל באירוע של שבירת שיא יש לך קצת יותר זמן להחליט מתי להעמיק. העניין הוא שהחופש הזה לא בהכרח עובד לטובתך: כל שאיפה של אוויר מעלה קצת את הדופק וכל נשיפה מורידה אותו קצת, ולכן בנשימה האחרונה שלפני הצלילה הדופק קצת עולה.

שיחררתי נשימה אחרי נשימה, מחכה לזאת שאחריה ארגיש מוכן. עברו שתי דקות, נשמתי עד קצה חלון ההזדמנויות שלי. הכנסתי את הראש למים. אחד מאנשי הצוות שיחרר את חגורת המשקולות והתחלתי ליפול למטה בעיניים עצומות.

(צילום: אסף גברא)

חליפת הצלילה שלבשתי לא הפעילה לחץ על הגוף. כפות הרגליים שלי היו בתוך המונופין, על יד שמאל היו לי שני מחשבי צלילה, וליד ימין חובר לִיש - מין צמיד עם סקוץ' וכבל נירוסטה שמחובר בטבעת לחבל הצלילה. אם צריך להוציא אותי מהמים במהירות באמצעות מערך הבטיחות, זאת הדרך לוודא שאני קשור לחבל. גם חגורת המשקולות שהחזקתי ביד קשורה בטבעת לחבל. הנה עוד משהו לא לחשוב עליו: שתי הטבעות קרובות מאוד אחת לשנייה, ואם הן מסתבכות אני בעצם קשור לחגורת המשקולות, זאת שנשארת למטה כשאני אמור לטפס לכיוון האוויר.

הירידה לקחה דקה ועשר שניות. פחות משנייה לכל מטר וקצת מהר יותר מהמתוכנן. ב־85 מטר ציפצף מחשב הצלילה שלי כדי להודיע לי שאלה המטרים האחרונים לפני המטרה. פקחתי את העיניים; לא בכל יום אתה צולל לעומק כזה, וצריך גם ליהנות קצת מהצבע של המים, לראות את עצמי שם. אני יכול לספר לכם שעמוק מתחת לפני הים של אילת הצבע כחול כהה, אבל יש ראות של 20 מטר לפחות. כאילו הים מצ'פר אותך על זה שבאת לפגוש אותו בעומק כזה.

בשנייה שניסיתי להתחיל לעלות גיליתי שהטבעות הסתבכו. הייתי חייב להשתחרר במהירות מהליש, ובדיעבד אני יודע שהבנתי את התקלה והשתחררתי תוך פחות משתי שניות. לא היה שם בכלל רגע של חשיבה או קבלת החלטה: זה היה אוטומטי לחלוטין. בסך הכל ביליתי בעומק המטרה בדיוק ארבע שניות. מיד אחר כך התחלתי לעלות בתנועות דולפין כשאני דוחף באמצעות סנפיר המונופין. עליתי מול החבל, בעיניים פקוחות ובלי שום חיבור אליו.

לכל אורך הצלילה לא פלטתי אוויר. בעומק 100 מטר זה ממילא בלתי אפשרי כי הלחץ עומד על 11 אטמוספרות, ותחת לחץ כזה הריאות מתכווצות לגודל של אגרוף. עד לפני כמה עשרות שנים פיזיולוגים חשבו שהריאות קורסות בעומקים כאלה, אבל מתברר שבדיוק כמו אצל יונקים ימיים, גם אצל בני אדם פועל רפלקס שנקרא blood shift ומונע את הקריסה: דם מהידיים ומהרגליים נדחף לאזור בית החזה והלב כדי לחפות על הוואקום שנוצר מהצטמצמות האוויר שבריאות. בעברית קוראים לזה "זיקפת ריאות". כן, מצחיק.

כשעולים אל פני הים, הריאות חוזרות לממדים הרגילים שלהן. הלחץ החלקי של הגזים בתוכן יורד, ודווקא כאן טמונה הסכנה הגדולה: הלחץ פוחת באופן משמעותי, וגובר החשש לתופעה שנקראת "עילפון מים רדודים". זה בדיוק מה שקרה לגרמנייה שניסתה לצלול לעומק 130 מטר: המוח מזהה את הדלילות הפתאומית בריאות ואת העלייה ברמות הפחמן הדו־חמצני לקראת פני הים, וחושד שלא יהיה לו מספיק חמצן לתפקוד מלא. כשהתהליך הזה עובר שלב קריטי, המוח פשוט מקפיץ את הפקק. לכן בשליש האחרון של הצלילה ממתינים צוללי בטיחות שמלווים אותך עד למעלה ומשגיחים שלא תתעלף. במקרה שלי, הדרך עברה בטוב. הייתי נינוח, ולאורך העלייה אפילו נמרח לי חיוך קטן בזווית הפה כי ידעתי שאני עומד לעשות את זה. הנה, הגעתי אל צולל הבטיחות. עשרה מטרים לפני הסוף הפסקתי לעבוד עם הגוף וצפתי לעבר פני המים כמו נוד.

(צילום: אסף גברא)

הנשימה הראשונה היתה כמו להיוולד, רק בלי הקטע של הבכי. הנשימה השנייה היתה קלה יותר. הורדתי את האטם, ובשלישית כבר הייתי בטוח שהכל בסדר. סימנתי ביד ואמרתי, I'm O.K. עברה עוד חצי דקה עד שהשופטת סיימה לבדוק את מחשב הצלילה שלי, וידאה שאכן הגעתי לעומק המתאים לפי כל הכללים, קיבלה את ההסבר שלי על ההתנתקות מהליש, הוציאה את הכרטיס הלבן ונתנה את האות לחגוג. בין שאר האנשים על הסירה היתה גם אמא שלי, שביקשה ממני לעצור בשיא הזה. 100 מטר זה מספיק לדעתה.

בשנתיים האחרונות שברתי תשעה שיאים בסגנונות שונים של צלילה חופשית. שלושה מהם היו של ארז באטוס, הראשון שלימד אותי צלילה ומי שהכניס אותי לתוך העולם הזה. הוא גם היה המאמן שהקים נבחרת ישראלית, ושם אותנו על מפת הצלילה החופשית הבינלאומית. ארז הגיע מאוסטרליה כדי לשמש שופט שני באירוע שבירת השיא שלי, ואחד החיבוקים הראשונים אחרי הרגע המאושר היה ממנו. הוא גאה בהישג שלי בדיוק כמו שאני אתגאה בהישג של ישראלי אחר, כי בצלילה החופשית אין קרבות של אגו: שבירת שיא היא אף פעם לא קרב מול צולל אחר, אלא רק מול היכולת והגבולות של הגוף שלך.

שואלים אותי הרבה איך אני מתמודד עם הפחד. האמת היא שבמים אני לא פוחד; אני מקפיד על כללי הבטיחות וצולל בלב שקט על דופק נמוך. הסטטיסטיקה עובדת לטובתי, ולאורך השנים לא קרה אפילו מקרה מוות אחד של צולל חופשי ששמר על הוראות הבטיחות.

עצירת הנשימה, הירידה לעומק והנשימה ביציאה גורמות לי להרגיש חי יותר מכל דבר אחר בעולם הזה. אני חושב על צלילה חופשית, חולם על זה בלילה, קם כל בוקר ומאמן אנשים אחרים לצלול לעומקים שהם לא ידעו שאפשר. מבחינתי לא מדובר במשחק עם המוות: ברגע שצלילה הופכת למשחק כזה נגמר הסיפור, התשוקה נשטפת החוצה, הפחד מחלחל והגוף לא עומד בלחץ ומתחיל לבגוד. צולל שמתחיל להימשך לקו הגבול המסוכן הזה שוכח שהמטרה היא להאריך את הזמן בין שתי נשימות, לא להפסיק לנשום לנצח. 

• סייע בהכנת הכתבה: גידי שפרוט