יום כיפור מצא את הקהילה הישראלית בפרלון מאוחדת מתמיד. גם בטנפלי השכנה ובפאראמוס התגייסו ישראלים וישראליות למען מטרה טובה: לתמוך בסיגי ניסימוב, חברת הקהילה, נשואה ואמא לשנים, המתמודדת עם מחלת הסרטן.

סיגי (42) היא דמות מוכרת בפרלון. היא בעלת סטודיו לריקוד ומומחית לריקודי בטן, בחורה אנרגטית ואופטימית, שנשים לא מעטות מהקהילה באות לרקוד אצלה בסטודיו. ביום כיפור הזה התפללה קהילה שלמה שסיגי תרשם בספר החיים, לאחר שהרופאים הודיעו לה לפני כחודש, שנותרו לה כארבעה חודשים לחיות. לפני כמה שנים אותר אצלה גידול בבלוטת היתרה. היא עברה ניתוח וטיפולים וחזרה לשיגרת החיים. את זמנה חילקה בין ניהול הבית, ליווי הילדים לחוגים וביה"ס והעבודה בסטודיו למחול כולל הופעות שהייתה נותנת מידי פעם במסיבות ומשפחתיות של חברי הקהילה הישראלית. אחרי שאחותה, איריס, יצרה קשר עם נטע נתנאל מאירגון "גדולים מהחיים", נרתמה נתנאל לעזרה והקימה קבוצת תמיכה בסיגי הכוללת חמש נשים, שנהגו להיפגש בקביעות לארוחות בוקר והתנדבו כעת לתמוך בסיגי ולסייע בכל מה שניתן.

אילנית חבוט, חברה, לקחה על עצמה לגייס כספים דרך האינטרנט, כשבסיבוב ההתרמה הראשון נאספו 14,000$. אבל הקהילה לא נחה: כרמלי כספי, בעלת סטודיו לעיצוב גרפי, העלתה את הרעיון להפיק מופע התרמה. כרמלי שפגשה את סיגי במסיבה לפני כארבע שנים, סיפרה שהיא פגשה בחורה מלאת חיות וחוש הומור, ושתיהן הרגישו כאילו הן מכירות שנים. "אמרתי לאילנית שכדאי לעשות מופע גדול למען סיגי", סיפרה, "ואחרי שסיגי נתנה את האישור, התחלתי לעבוד על המופע שיעלה ב-15 באוקטובר. ניסיתי למצוא מקום, אבל לא הצלחתי ואז אד וסנדי אלון, שגרים בפאראמוס, הציעו לתרום את הבית שלהם. כל הלבבות בקהילה נפתחו למען סיגי ואת כל הערב, מהכיבוד ועד הצלחות החד פעמיות, תרמו אנשים. אנחנו נחגוג לסיגי את יום ההולדת שלה, שחל לפני שבוע".

הראשון שהתנדב היה שמעון פאר, שיהיה אחראי על המוזיקה. אסתי צבר התגייסה גם היא ותשיר כמה שירים. היא כנראה תביא גם את זמר האופרה, דימיטרי שבלב. גם בנות להקת הריקוד של סיגי יופיעו, וואלרי גונזלס, זמרת ושחקנית אמריקאית, תציג קטע על אחיות ותקדיש אותו לסיגי ולאיריס. נטע נתנאל, שהקימה את קבוצת התמיכה בסיגי, סיפרה השבוע על חמש האמהות הישראליות שהתגייסו לעזרה. "אנחנו עוטפים אותה כמו שמיכה חמה", אמרה, "אנחנו שם כדי למלא כל מה שהיא צריכה: צעצועים לילדים, עצות, להחזיק לה את היד. כשהפצנו את הסיפור של סיגי באינטרנט התחילו להגיע תרומות. בכספים האלה מיממנו את הנסיעה שלה לרופא אלטרנטיבי בקליפורניה. כל מי ששומע רוצה לעזור, אנחנו ערוכים למלא כל בקשה שלה. צריך להאמין שהיא תצא מזה; אמונה במצבים כאלה זה דבר חשוב. צריך אופטימיות והרבה כוח מאחד בדרך להחלמה. כבר ראיתי שני מקרים כאלה, שבהם הרופאים נתנו לחולים חודשיים לחיות, ועשור אחרי הם עדיין חיים. האנשים האלה קיימים וזה אומר שזה אפשרי".

לארצות הברית הגיעה סיגי עם הבעל ושני הילדים מישוב ברקן, "ישוב קהילתי מדהים", היא אומרת, "עם אנשים מקסימים". בישראל טיפחה סיגי ניסימוב קריירה בריקוד, משהו שהחל בנעוריה כתחביב והפך למקצוע. סיגי מספרת שתמיד רקדה כי מצאה בריקוד מקור לשחרור, הנאה, מדיטציה, פעילות שאיפשרה לה להרגיש את הגוף, להיות בתנועה. היא העבירה סדנאות ריקוד בארץ והתחילה להופיע בחתונות ואירועים. יום אחד, בסוף שנות התשעים, הציע בעלה להגר לארה"ב, שם התגוררה אחותה, שהיגרה לניו-ג'רזי שנים קודם לכן. המשפחה קבעה את מושבה בפרלון, שם מתגוררת האחות איריס, "עיירה שיש בה אנשים עם לב ענק", אומרת סיגי, שסחפו אותה בגל של אהבה.

להיות בתנועה

ההתאקלמות לא הייתה קלה. מכיוון שהמשפחה הגיעה ללא אמצעים, נאלץ בעלה, שהוא איש מכירות, לעבוד 12 שעות ביממה. סיגי עצמה לקחה את הזמן כדי להסתגל לתרבות החדשה ולניתוק מהארץ, אבל אחרי שנה החליטה לחזור לרקוד והפכה מבוקשת בחתונות ובשמחות. בשנת 2008 היא החליטה לפתוח סטודיו לו קראה Life Movement. היא עבדה עם נשים ישראליות ואמריקאיות ומצאה עניין גדול בלעבוד עם אנשים מתרבות אחרת. עם הזמן השתלבה המשפחה בחיים המקומיים, הילדים הלכו לבית הספר, סיגי לימדה ריקודי בטן בסטודיו והרחיבה את הפעילות גם לסלסה, פלמנקו, יוגה, פיתוח קול ומשחק. היא הקימה אתר באינטרנט (www.lifemovement.org) ושקעה בעבודה בסטודיו. היא הייתה אשה בתנועה ללא הפסקה, לכן היא לא מתכוונת לעצור הכל בגלל המחלה.

סיגי: "באפריל 2010 ניגשתי לרופא נשים שערך לי בדיקות דם. אחרי יומיים הוא התקשר ואמר שהבדיקות מראות שכמות הטסטוסטרון שלי גבוהה. הוא שלח אותי לבית החולים ושם גילו שיש לי גידול בבלוטת היתרה. עברתי ניתוח להוצאת הבלוטה וקיבלתי טיפוולים כימותרפים די אינטנסיבים. הטיפולים נמשכו קרוב לחמישה חודשים והבדיקות לאחריהם הראו שהכל בסדר. המשכתי את החיים, חשבתי לעצמי שהיה ונגמר, שהכל מאחורי. רציתי לשכוח מהמחלה".

איך גילית שהיא חזרה?

"ב-13 באוגוסט עברתי בדיקה שיגרתית. יומיים אחרי זה הרגשתי שמשהו לא בסדר והלכתי למחלקה לטיפול נמרץ. הם עשו לי בדיקת סי.טי ולמחרת התקשרה הרופאה והציעה שאבוא עם בעלי לפגישה בבית החולים.

הגעתי עם בעלי וגיסי. הרופאה אמרה שהיא מאוד מצטערת, שהגידול התפשט ואין מה לעשות. כולנו היינו בהלם ובכינו שם. לקח לי שבועיים לעכל את זה. קשה לעכל שמישהו אומר לך שמלאך המוות עומד להגיע לבקר אותך בעוד יומיים-שלושה. לא הייתי מוכנה לקבל את זה. אלה רגעים מטורפים בהם את נעה בין שפיות לחוסר שפיות. את הולכת עם צל, שהוא המוות, שעומד להשיג אותך. בכינו הרבה, אבל עכשיו אנחנו צריכים להיות שמחים. אני עדיין חיה ונושמת".

איך מתמודדים עם הפחד?

"צריך לחבק אותו חזק ואז הוא נעלם, נמוג. לא יאומן כמה זה נכון. אירגון 'גדולים מהחיים' פתח לי את הדלת לעולם שלם של טיפולים אלטרנטיבים כשחיבר אותי לרופא ישראלי בקליפורניה, שעובד עם רפואה סינית. כרגע הוא לא יכול להציע לי טיפול מסוים, אבל יש טיפולים אלטרנטיבים אחרים. אנשים הצליחו לרפא את עצמם. צריך אמונה חזקה בכוחות שיש לך, כשאני מתחילה בעשיה אני מרגישה סוג של שליטה. כמו היום שהיה לי אתמול: קמתי בבוקר והרגשתי מצוין, הייתי בסטודיו, כתבתי צ'קים, בישלתי וניקיתי. הייתי סופר-וומן".

איך השתנתה הפרספקטיבה שלך על החיים?

"כשזה קורה מגיעים רגעים קשים של חשבון נפש. את שואלת את עצמך, איפה היית פחדנית, איפה כן הסתכלת לתוכך ומתי לא. כל השנים עבדתי עם נשים עבודה דרך תנועה. זה הזמן שלי עכשיו לקחת את הכלים האלה ולהשתמש בהם. אנחנו בתוך זרם, כולם זורמים באותו נהר שנשפך לים. כשקורים דברים כאלה יש שלט שאומר עצור! הפרופורציות משתנות. חשוב להקדיש זמן לעצמך, להיות עם המשפחה. חשוב לעשות דברים שאוהבים, חשוב לנוח, להתהוות, לנשום, להסתכל על השמש ולחייך. אני כותבת הרבה בלילות, זאת מלחמה פסיכולוגית נגד עצמך. צריך להתמודד עם כמות מידע חדשה, כדורים, מינרלים. הזמן מתקתק ואני צריכה לשמור על פאסון, זה סוג של מלחמה מנטלית. הכי חשוב זה לדעת להנות ממה שיש, אפילו מכוס תה".

מה את יכולה לספר על התמיכה של המשפחה הקהילה?

"התמיכה שלהם מדהימה, אני עטופה בגל של אהבה של אנשים וזה נותן לי אפשרות להעצים את עצמי. אני מדמיינת שאחרי שאעבור את המחלה, ניסע עם כל המשפחה לטיול בתאילנד. אולי בספטמבר הבא".