שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    ישראל ברייט: הכישרון משחק במחבואים

    ישראל ברייט שוב מוציא אלבום משובח, "דרגות לכלוך וניקיון", ושוב כמעט אף אחד לא יודע מזה. שי להב חושב שהבעיה היא דווקא אצל ברייט עצמו, שעושה הכל בשביל לא לפרוץ בגדול

    לישראל ברייט יש אלבום חדש, והעולם שותק.

    לישראל ברייט יש אלבום חדש ומצוין, והעולם ממשיך לשתוק.

    לישראל ברייט יש אלבום חדש, מצוין וקליט, אבל העולם עיקש בשתיקתו.

     

    לטורים האחרונים של שי להב ב-ynet:

     

    אפשר להאשים בנקודה הזו את התקשורת השטחית. את הרדיו השמרני. את המאזינים שכבר לא מחכים יותר לשומדבר. ולזעוק - לא יתכן שאמן בקנה המידה של ישראל ברייט זוכה להתעלמות בוטה כל כך! ייתכן שנדרש כאן אף יותר מסימן קריאה אחד.

     

    אבל דומה כי המכשול הגדול ביותר בקריירה של ברייט הוא ישראל ברייט עצמו. ועושה גם הרושם שהוא מודע לכך לגמרי. אם זה בדברי התודה המצורפים לאלבום החדש, שבהם הוא מודה לחבריו "שכמעט הכריחו אותי לחזור להופיע ולעשות את האלבום הזה". או בעטיפת האלבום הנפלאה, שבה חציו מתולתל ולא מגולח וחציו מסופר ומגולח למשעי. שנאמר, מקרה חמור של סכיזופריחה.

     

     

    ישראל ברייט. האויב הכי גדול של עצמו (צילום: עידן לוי) (צילום: עידן לוי)
    ישראל ברייט. האויב הכי גדול של עצמו(צילום: עידן לוי)

     

    כי ברייט היה תמיד בית ספר לאיך לא לעשות את זה נכון. וזה מקרה מבחן מרתק. אמנותית - הוא אחד מהקולות הכי ייחודיים, מזוהים ומוגדרים שצמחו כאן. אבל במונחי קריירה - הוא מגדולי המזגזגים. כאילו עשה הכל כדי לא לייצר לעצמו קהל קבוע. תזכורת קצרה: ברייט הוציא בחצי הראשון של הניינטיז שני אלבומים שזכו לביקורות טובות ולמכירות אפסיות. המקוריות שלו וההתעקשות לעסוק בטקסטים גבוהים מהממוצע סידרו לו טייטל מפוקפק של "אוונגרד", למרות כשכמקשיבים לשירים ההם - בייחוד מתוך "קוף עירוני" - השמחות כבר מהדהדות היטב ברקע.

     

    שמחות מהולות בעצב

    ב-1996 הוא החל לעבוד על אלבום חדש, ובגלל הכוון שאליו לקחו השירים נעזר בנגנים שונים מאלה שעבד איתם עד אז. ככה, בעצם, נולדה השמחות. מחיבור בין מקישן ערבי, אקורדיוניסט רוסי, בסיסט רוקר וישראל ברייט עצמו - שהוא 20 עדות בראש גדול אחד. הצלחת אלבום הבכורה שלהם שיצא ב-1998 היא מסוג הנסים הנדירים של המוזיקה הישראלית. מקרה שבו אלבום מופתי הופך גם לשלאגר. האלבום השני, שיצא ב-2001, היה מצויין גם הוא ("אנשים מספרים", שיר הנושא, הוא עדיין פנינה בוהקת), אבל זכה להצלחה פחותה.

     

    ומאז - ברייט חזר במהירות הברק לנישת האוונגרד. עם אלבום "מוערך" ולא מושמע כמעט שיצא ב-2004, והיעלמות כמעט מוחלטת שנקטעה לפני כשנה, כשהתחיל להופיע עם שירי האלבום שיצא עכשיו - "דרגות לכלוך וניקיון". שוב, מפתה לשקוע פה בקינת ה-ארץ אוכלת אמניה, שלא יודעת לחלוק כבוד למישהו שהיה כוכב ענקי למשך שנתיים. אבל זה יהיה קל מדי.

     

    האזנה ל"דרגות לכלוך" מלמדת עד כמה דימוי ציבורי וניהול קריירה יכולים להיות בעידן הנוכחי חשובים הרבה יותר מהעניין עצמו: המוזיקה. כי כמעט כל שיר כאן יכל להיכלל בנקל באחד משני האלבומים של השמחות (שמי שמכיר אותם לעומקם, יודע שכללו גם רצועות מורכבות הרבה יותר מ"יהודה יהודה"); וגם הפעם ברייט מעביר אותך באותו מסע בלתי אפשרי וקסום של חגיגה גדולה, על רקע נפש חרבה ומציאות מרקיבה; וגם כאן יש שני שירים לפחות, שיכלו להפוך ללהיטי רדיו ("כוכבים במקום עיניים" ו"התזמורת"); וישראליות אמיתית, לפחות כמו שהייתי רוצה לדמיין אותה, שמחברת בין יהודה עמיחי, אריס סאן ואקורדיון רוסי-צרפתי.

     

    זה אמור היה להיות אלבום הניצחון של ישראל ברייט. גם כי הוא מצוין, ובעיקר - כי הוא מציע את המינונים הנכונים ביותר בקריירה שלו, של המרכיבים הברייטיים המוכרים. שביל הזהב שבין החאפלה למה-זה-לעזאזל. יצא לי לראות את ברייט בשתי הפאזות. בהופעה מעוטת קהל בתמונע לפני כמה שנים, עם קהל מאופק שדרש רק שירי משוררים, וסלד מ"היו לי פעם חברים";

    ובהופעה ביאכט פאב המנוח באילת עם השמחות, למול אלפי נופשים שצעקו "יודה יודה", בפרצוף שהיה בו הכל פרט לשמחה. הפעם, דרגות הלכלוך והניקיון במוזיקה שלו מדוייקות מתמיד.

     

    ועדיין - העולם שותק. בגלל כל הסיבות הלא הנכונות, שכבר פורטו כאן, אבל גם בגלל שלא ממש עושה רושם שלברייט מתחשק לחזור. אבל לחזור באמת. עם כל הגועל נפש ההכרחי שכרוך בעניין. או כמו שהוא עצמו שר ב"מודה באשמה": "נער הייתי והתעדכנתי, וגם היום אני בשאנטי". אז נכון, בשנים האחרונות ברייט שקע בלימודים אינטנסיביים באקדמיה, שאני בטוח שהגניבו אותו; וכן - גם כשיהיה בשיא הנירוונה, תמיד יהיו עיתונאים שיחזרו אליו ויהללו את העבודה שלו (בצדק); אבל הפער בין החשיבות והאיכות של ברייט, כפי שהן משתקפות ב"דרגות לכלוך וניקיון", לבין האימפקט הנוכחי שלו בתרבות הישראלית, מחייב אותו לוותר קצת על הניקיון ולהתחיל להתלכלך שוב.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ישראל ברייט. אחי, איפה אתה?
    צילום: בן קלמר
    לאתר ההטבות
    מומלצים