שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    פסטיבל עכו: הקצב מבגדד, החברה מהולנד

    "סדאם חוסיין" מרשימה בטקסט ובתנועה, "כתמים" נוגעת בפחדים של חברה שרוטה, "מלח מים" מרתקת ו"R U There" מכניסה את הצופים למסיבת סקייפ. מקבץ ביקורות מעכו

    אז מה זה בדיוק תיאטרון אחר? בפסטיבל עכו נדמה שהכוונה היא לחיפוש אחר שפה בימתית לא קונבנציונלית, פורצת גבולות, שמביאה לבמה משהו חדש שלא ימצא את מקומו על הבמות המרכזיות של התיאטרון הרפרטוארי ואולי גם במחוזות הפרינג'. גם ההיטמעות של היצירות בחללים המיוחדים שמעמידה העיר העתיקה לרשות היוצרים, מאפשרת במקרים האופטימליים חיפוש שיוצא מתוך הקופסה השחורה של אולם התיאטרון ומאפשר לדמיון להתפרע.

     

     

    האבן העכואית הישנה, אין ספק, השפיעה לא מעט על ההפקה "סדאם חוסיין", טקס פואטי שמתרחש בבונקר של "הקצב מבגדד" אשר מחכה ביחד עם כפיליו לחדירת הכוחות האמריקנים. השטיחים הכבדים שפרוסים על רצפת האבן של אולם המדרגות במתחם אולמות האבירים, נראים כאילו תמיד היו שם. גם ארבעת המשופמים עם הכומתות האדומות, החצאיות רחבות השוליים והחולצות הצבאיות, נראים כחלק טבעי מהנוף.

     

    "סדאם חוסיין". מניפסט מחיך אך אסרטיבי (צילום: יונתן לוי) (צילום: יונתן לוי)
    "סדאם חוסיין". מניפסט מחיך אך אסרטיבי(צילום: יונתן לוי)

     

    אפילו המוזיקאים שישובים בתוך הקהל על הרצפה ומנגנים על כלים מזמן אחר, ממלאים את המקום בצלילים שכאילו כבר נשמעו פה קודם. בתוכניה מגדיר יוצר ההפקה יונתן לוי את יצירתו כמחזה מסתורין. נדמה לי שמה שנותר בלתי מפוענח היא דמותו של סדאם, אותה מבקש המחזה לפצח בשפתו הפואטית העשירה. שנים אחרי מותו של הרודן ועדיין דמותו מעלה לא מעט סימני שאלה.

     

    "סדאם חוסיין" היא עבודה מרשימה הן מצד הטקסט, שכתוב כליברית ומבוצע כשירה, הן מצד התנועה, שיש בה מן הטקסיות של גבריות נוקשה, נפוחה ומגוחכת כאחת, הן מצד הביצוע ששומר על איפוק והמוזיקה המקורית בביצוע יפתח כדן הראל גל, שנותן לכל המתרחש רובד נוסף של חלום או אגדה.

     

    ג'ורג' וו. בוש, "הבן של הזה עם המשקפיים העבים", כמו שמגדירה את עצמה הדמות במחזה, מוצג ככסיל, נטול הגיון ותאב מלחמה. "אני רוצה להחריב את הכורים, אלה שנראים ואלה שבמחשבה", הוא אומר ומכוון אצבע אל עיראק. בצד השני של קני הנשקים המכוונים לבגדד, מתחרמן הרודן מקריאות המלחמה של אמריקה ומהאובססיה הגדולה שלו לזהב השחור.

     

    כמו ילדים הם יחליפו ביניהם עלבונות לאורך הריטואל שסופו ידוע מראש. סער סקלי, ניר שאולוף, אמיר פרג'ון ויונתן לוי הם ארבעה גברים-גברים, שמביאים לבמה מניפסט מחויך אך אסרטיבי שבנוי לתלפיות נגד מנהיגות עיוורת, תאבת שררה, כוחנית והרסנית, שבסופו של דבר מביאה לכליונה שלה.

     

    "כתמים". התגברות, הישרדות וכח רצון (צילום: אריאל כהן) (צילום: אריאל כהן)
    "כתמים". התגברות, הישרדות וכח רצון(צילום: אריאל כהן)

     

    חיטוט בפצעים הפך בשנים האחרונות ללחם חוק בפסטיבל וגם הפעם לא פסח הניסיון להתבונן מקרוב על טראומות אישיות או קולקטיביות. "כתמים" של נדב פרידמן מביא את סיפורו האוטוביוגרפי כחייל שנפצע במהלך השירות הצבאי, עבר שיקום אינטנסיבי, החלים ולכאורה חזר לחיים נורמליים - רק כדי לגלות שהגוף שנרפא לא בהכרח מעיד על הצלקות בנפש.

     

    "ידיים שהקיזו דם, לא נוח לאהוב בהן אישה", הוא אומר במחזה שחושף רגעים אינטימיים בחייו של אדם שמנסה להתגבר על טראומה בכנות נוגעת ללב. פרידמן מדבר על עצמו אבל דרך הסיפור הפרטי הוא נוגע גם בפחדים ובפסיכוזות של חברה שרוטה שמורכבת מפצועים או פצועים בפוטנציה. זהו מחזה על התגברות, הישרדות, כוח רצון שמאפשר ולו רק על קצה המזלג להיכנס אל תוך עולמו של בחור צעיר שנשלח לצבא שלם וחזר קרוע.

     

    כנגד חמש נשים

    חיטוט בפצעים קיים גם בהפקה "מלח מים", אולי בין המוצלחות שראיתי עד כה בפסטיבל. על הבמה חמש נשים, כל אחת מהן מקסימה בדרכה. הכל נראה נורמלי אבל אז פתאום פורצות ממעמקי הנשמה מילים, מחשבות מטרידות שלוקטו מילדות ממלאות את האוויר, לרוב כרצף אסוציאטיבי.

     

    מנשים צעירות, יפות, לא שונות מאחרות שראית ותראה עוד, הן הופכות מול עיניך לנפשות אבודות, לגופות שביריות שבהן חרוטים זיכרונות וכאבים. זו עבודה שנותנת מקום באופן שווה לתנועה ולטקסט. גם למוזיקה המקורית מאת נדב ויקינסקי שמבוצעת חי על הבמה, יש מקום לא נפקד והיא משדרת מעין גלים תת קרקעיים של הנפש הרוחשת. האם זה תיאטרון? לא בטוח. האם זה חשוב? גם לא. מדובר ביצירה בימתית מרתקת שכל האלמנטים שמרכיבים אותה שווים באיכותם וזה נדיר.

     

    "מלח מים". יצירה נדירה (צילום: אייל לנדסמן) (צילום: אייל לנדסמן)
    "מלח מים". יצירה נדירה(צילום: אייל לנדסמן)

     

    מידת האבסורד וההומור העצמי של כל אחת מהנשים השונות שעל הבמה, נותנים למתבונן מקום לזהות בהן את נקודות החולשה שלו ולגלות כלפיהן חמלה וסלחנות. זוהי עבודה מקסימה על פסיכוזות, נשיות, אופנה, על מעצורים שאדם שם לעצמו ועל הדברים השקופים שלא נהוג לדבר עליהם בפומבי. זו במידה שווה עבודה על הישרדות בעולם כאוטי מבלבל ועל הגוף שמחביא בתוכו את כל אלה עד שיום אחד זה מתפרץ בתנועות לא רצוניות, בנשימות לא סדורות, בהיאחזות במילים כמו "מלח מים" שאולי בכל זאת יגנו עלינו.

     

    מה הוא תיאטרון בעידן הרב תחומי היא שאלה שמרחפת גם מעל להפקה "R U There", שמתרחשת בדירה בלב העיר עכו. אל הדירה מגיעים הצופים בהסעה שיוצאת מקופות הפסטיבל ושם מקבל את פניהם בועז, בחור צעיר שחוגג בדיוק היום מסיבת שנה לזוגיות עם חברתו, סופי, הולנדית שהכיר בטיול במזרח ומאז הם ביחד. המסיבה מתרחשת במקביל בדירתו של בועז בעכו ובדירתה של סופי באמסטרדם. הקהל, בעכו ובאמסטרדם, הוא לצורך העניין חברים של בני הזוג שהוזמנו למסיבה שמתרחשת כשיחת ועידה דרך סקייפ.

     

    השיחות מוקרנות על מסכים גדולים כך שהקהל יכול לראות גם את המתרחש בביתה של סופי ואת תגובותיה לנאמר. בעוד שבועז חושב שאהובתו תגיע לישראל לגור איתו בקרוב, מתברר במהלך המסיבה שהיא לא לחלוטין סגורה

    על מעבר למדינה שנחשבת כאזור סכנה. גם העובדה שבן זוגה הוא חייל מצטיין ועטור מדליות מסיבות שמתגלות תוך כדי האירוע, מעוררת בה סימני שאלה.

     

    מצלמה, קו אינטרנט, סקייפ וצופים זה כל מה שנדרש כדי לברר כמידת האפשר מהן הקונספציות בהן אנו שבויים. מה אנחנו יודעים על האחר? מהן המילים שמייצגות בעיני אדם את השונה ממנו, בין אם מדובר בעם כקולקטיב או באדם פרטי? האם יש בסטיגמות קמצוץ אמת? האם ישראלים חיים ב"לה לה לנד" בעוד העולם מסביב רואה בנו משהו שאנחנו לא מצליחים לראות בעצמנו? הרעיון שיצרו במשותף גיא קפולניק ונטשה שולטה, מעורר מחשבה אבל נדמה שבאמצעים העומדים לרשות הפקה מסוג זה בעכו, יכולות הביצוע שלה מוגבלות. קשר האינטרנט הלקוי משפיע על זרימה חלקה של הדיאלוג בין הצדדים ומבוכה אליה נקלעים השחקנים משני צידי האוקיינוס.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "סדאם חוסיין". טקס פואטי
    צילום: יונתן לוי
    לאתר ההטבות
    מומלצים