שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מטאליקה ולו ריד: מסע מוזיקלי קשה לעיכול
    87 דקות מבולגנות, דקלומי טקסטים וגיטרות חסרות משמעת הפכו את האלבום המשותף של מטאליקה ולו ריד, "לולו", למשהו שלא ייחשב כרגע משפיע בקריירות המצליחות של שני הצדדים

     

     

    בחודשים האחרונים, אין אלבום בארצות הברית שמעורר יותר מחלוקת מוזיקלית מאשר זה החדש והמשותף של מטאליקה ולו ריד, "לולו". אמנם תאריך היציאה הרשמי נקבע לעוד כעשרה ימים, אבל אתמול (ד') בשעות הערב, על פי שעון ארצות הברית, הפתיעו מטאליקה וריד כשהוציאו את כל האלבום להאזנה מוגבלת וחינמית באתר שלהם . מאותו רגע, עסוקים מעריציהם בהאזנה אובססיבית בכדי לגבש סוף סוף דעה מוצקה על הפרויקט הלא צפוי.

     

    מטאליקה ולו ריד. המעריצים שלו יהנו, שלהם פחות (צילום: Anton Corbijn) (צילום: Anton Corbijn)
    מטאליקה ולו ריד. המעריצים שלו יהנו, שלהם פחות(צילום: Anton Corbijn)

     

    אבל גיבוש הדעה, מסתבר, אינו כל כך פשוט. ללא ספק, התחושה הראשונה שעוברת כשמקשיבים לשירים היא טרחנית. בעוד מטאליקה מנגנים בעוצמה רבה ומרכיבים חלק לחלק במוזיקה, ריד מדקלם את הטקסטים שכתב בתיאטרליות הניו-יורקית האופיינית לו. בנוסף, שולבו גם כלי מיתר לעיבודים השאפתניים. אבל בשביל לנסות וליהנות מהעבודה המשותפת, צריך להתנער מהגדרות כמו "אלבום חדש של מטאליקה" או "אלבום חדש של לו ריד". מדובר ביצירה לא מסחרית בעליל, וגם מבלי שום כוונה להיות, יצירה שסביר להניח מגיעה אך ורק מתוך חקירה מוזיקלית של המעורבים בה. רק אחרי המחשבה הזו, אולי אז אפשר יהיה לגלות כמה רגעים נחמדים באלבום.

     

    שמח באולפן

    בהחלט נשמע שלמטאליקה וללו ריד היה כיף באולפן ההקלטות. המון השראה נכחה באוויר. האלבום כולו, על 87 הדקות שבו, הוא מעין ג'אם מתמשך ואינסופי עם קטעים ארוכים ובהם כל גוף פולט החוצה את מה שהוא עושה הכי טוב, מנסה לאתגר את השני.

     

    עוד במוזיקה

     

    עם מעט מאוד ארגונים ומשמעת, עד כדי כך שלעיתים התחושה היא שהם עוד לא סיימו לעבוד על האלבום ורק ממשיכים להתנסות ולנסות קטעי גיטרה כבדים וטקסטים דרמטיים של ריד.

     

    ג'יימס הטפילד. חבל שלא הצטרף לדיבור (צילום: אור אלתרמן) (צילום: אור אלתרמן)
    ג'יימס הטפילד. חבל שלא הצטרף לדיבור(צילום: אור אלתרמן)

     

    ואכן, רגעים שנבנו יותר כמו שירי רוק מסורתיים, כדוגמת "Iced Honey" למשל, הם לא רעים בכלל. אז גם הטקסטים של ריד מקבלים לחן כלשהו, ונחמד סוף סוף לשמוע אותו שר - ולא רק מדקלם. אגב, יכול להיות שאותו דקלום של ריד היה יכול לזכות לשדרוג רציני, אם סולן מטאליקה, ג'יימס הטפילד, היה מצטרף למשימה ומדבר אל המיקרופון גם הוא. להטפילד קול מאוד נמוך, מפחיד ומרגש, והוא בקלות יכול היה להעניק ממד נוסף לפורמט עליו החליטו כולם.

     

    "לולו" היא כותרת אחת לשני מחזות עתיקים של המחזאי המפורסם פרנק וודקינג, שבעקבותם כתב ריד את המוזיקה במקור. הטפילד, לארס אולריך, קירק האמט ורוברט טרוחיליו, לקחו את הצלילים, הלחינו חלק מחדש, עיבדו ויצרו את המעטפת המטאלית ברקע, ואפשר להבחין שמדובר בסגנון הלהקה מבלי לפספס. סגנון שאחרי יותר מ-25 שנות פעילות, כנראה עדיין מתגבש.

     

    אותו רעיון ראשוני כבר הופך את כל המסע המוזיקלי של ריד והלהקה למתיש ולא פשוט לעיכול, וסביר להניח שכך יישאר האלבום הזה לנצח. לא תמצאו בו יצירתיות אדירה מצד של "מטאליקה" וגם לא מצד ריד, למרות שכנראה מעריציו השרופים של ריד ייהנו ממנו יותר מכל האחרים. אם מטאליקה היא זו שממחישה את סיפור האלבום האינטנסיבי, הוא עומד שם עם חזה מורם ומספר אותו.

     

    לסיכום, יש להניח ש"לולו" לא יישרוד את מבחן הזמן, וגם לא ייחשב לרגע מאוד משפיע בקריירות הוותיקות והמצליחות של שני הצדדים. הוא ייזכר כניסיון יפה ואמיץ. ובכל זאת, יישאר שם זרוק ובודד על המדף, מאובק.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת "לולו" של מטאליקה ולו ריד. כמה רגעים נחמדים
    הטבות למנויים
    הטבות למנויים
    מומלצים