שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    אמא נמרה: חינוך סיני להצלחה אמריקנית
    המהומה שעורר ספרה של איימי צ'ואה, אם סינית ומחנכת קשוחה, נובעת מהעמדת עקרונות היסוד הליברליים של המערב אל מול התחרות הבלתי מתפשרת של הקפיטליזם המודרני. אם המטרה היא הישרדות, האם כל האמצעים אכן כשרים?

    ספרה של הפרופסור למשפטים מייל איימי צ'ואה, "הימנון הקרב של אמא נמרה", יצא בארצות-הברית בינואר השנה וחולל מהומה רבתי. הספר, שלטענת צ'ואה נכתב כספר זיכרונות אוטוביוגרפי (ממואר), מגולל בלשון שנונה וברוח קלילה את חוויותיה כאם, מרגע ששתי בנותיה נולדו ועד הגיען לבגרות מוקדמת. צ'ואה נשואה לפרופסור למשפטים, גם הוא מאוניברסיטת ייל, סופר של רומנים היסטוריים ויהודי, שהותיר בידיה את האחריות לחינוך בנותיהם.

     

    עוד באותו נושא: הורים סמרטוטים, לביאות סיניות: קרב חינוכי בין מזרח למערב

     

    לכאורה, סיפור מהסוג שצ'ואה כתבה - שטוח, חף מהתבוננות פנימית, שהלוז שלו הוא שיטת חינוך - אינו אמור לגרום לתגובות חריפות ולסערה תקשורתית. ההפך הוא הנכון; צפוי כי הנושא הלעוס עד זרא יגרום לפיהוקים. אך צ'ואה הצליחה להפוך בן לילה לאימת המערב הנאור. על כך יעידו הופעותיה בתכניות האירוח המרכזיות, ועשרות המאמרים שנכתבו בתגובה לספר.

     

    סערה ציבורית כזו מעלה באופן טבעי את השאלה, מה נמצא בטקסט המסוים הזה שעורר יצרים כאלו, ויותר מכך, מה יכול להעיד אופן התקבלותו של הספר על הרגע הסוציו-תרבותי המסוים שבו אנו נמצאים? את החקירה זו עלינו להתחיל, אם כן, בסיפור עצמו; בתכנים שצ'ואה בחרה להכניס ולהשמיט ובאסתטיקה שלו.

     

    להיות מספר 1 בכל מחיר

    צ'ואה, המגדירה עצמה כסינית אף כי נולדה בארצות-הברית, מתארת בספר כיצד הִשליטה על בנותיה את "החינוך הסיני המסורתי" שקיבלה גם היא בשעתו. עיקריו של חינוך זה הם משמעת נוקשה ועיקשת, שלילת החירות של הילד לבחור עבור עצמו את פעילויותיו ותחביביו ודרישה חמורה שאינה ניתנת למיקוח להיות "התלמיד/ה מספר אחת בכל המקצועות מלבד התעמלות ודרמה".

     

    בנותיה מעולם לא הורשו (בין השאר) "לישון אצל חברות, לשחק עם חברים לאחר שעות הלימודים, להשתתף בהצגת בית-הספר, לצפות בטלוויזיה ולשחק במחשב, לבחור פעילויות וחוגים ולקבל ציון נמוך מטוב מאוד".

     

    הספר מורכב בעיקר מאנקדוטות, שכל אחת מהן מהווה פרק קצר, ואשר נסבות סביב לימודי הפסנתר של סופיה, בתה הבכורה של צ'ואה, ושיעורי הכינור של לולו, הצעירה יותר. אנקדוטות אלה כוללות תיאורים תכופים של השפלות מהשפלות שונות שצ'ואה העבירה את בנותיה, לאחר שבחרה באילו כלי נגינה הן ינגנו, ואף החליטה, על בסיס עיקרי תורת החינוך הסיני להשקפתה, כי עליהן להפוך לילדות-כוכבות: לנגן בקרגני הול, ללמוד בג'וליארד ולהדהים את כל צופיהן בכשרונן.

     

    את כל זאת היא לא עשתה בשלט-רחוק. אף כי יש לה קריירה תובענית ונכבדה הצליחה צ'ואה, ויש לומר כי אין להבין מהספר כלל וכלל כיצד עלה בידה הדבר, לפקח על בנותיה באופן הדוק, שתלטני ובלתי שפוי, כפי שהיא מעידה על עצמה בחיבה. היא נכחה בכל שיעורי הנגינה שלהן, עשתה איתן שיעורי בית, תרגלה איתן שעות על גבי שעות מדי יום, ואף נסעה איתן מרחקים לא מבוטלים כדי להגיע למורים הטובים ביותר שכספה יכול היה לרכוש.

     

    צ'ואה אינה חוסכת בתיאורים מדויקים של כפיית המשמעת על בנותיה. כך, למשל, אמרה לבתה סופיה כשזו הייתה בת שש, ובשעה שהשגיחה על אימוני הנגינה שלה ליד הפסנתר: "אם בפעם הבאה זה לא מושלם, אני הולכת לקחת את כל הבובות והדובונים שלך ולשרוף אותם!".

     

    פעמים אחרות, כשזו לא ביצעה מטלות כיאות, הטיחה בה שהיא "זבל". באפיזודה אחרת לולו בת השבע לא הצליחה לבצע יצירה כהלכה והכריזה שהיא מוותרת על האימון. בתגובה צ'ואה גררה את בית הבובות שלה למכונית, תוך שהיא מאיימת עליה כי תתרום אותו לצבא הישע, אם הילדה לא תמשיך לנגן עד שתצליח. כשזה לא עזר, איימה עליה צ'ואה, "שלא תקבל ארוחת צהריים, ארוחת ערב, מתנות חג המולד ומתנות חנוכה, ושלא ייערכו לה מסיבות יום הולדת בארבע השנים הקרובות".

     

    אין כינור - אין יום הולדת (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    אין כינור - אין יום הולדת(צילום: shutterstock)
     

    צ'ואה כותבת: "אמרתי לה להפסיק להיות עצלנית, פחדנית, מפונקת ופתטית. השתמשתי בכל כלי הנשק והטקטיקות שעלו בדעתי. עבדנו בזמן ארוחת הערב ולתוך הלילה, ולא הרשיתי ללולו לקום, לשתות מים, או אפילו ללכת לשירותים".

     

    לעומת סופיה הסתגלנית והצייתנית, שטקטיקת ההישרדות שלה מול צ'ואה כללה הבנה בוגרת לשיגיונותיה של אימה והפנמת ההכרח להצליח, לולו סירבה להתנהל בצייתנות סינית, ובכך הפכה למוקד האובססיה של אמה. שרשרת המריבות ביניהן, הנפרשת בספר ומתוארת כעולה על "מלחמה גרעינית", שברה שיאים שונים. באחת הפעמים הילדה אף לא היססה להשתמש במספריים חדים, כדי לגזור את שערה הארוך במחאה על סירובה של צ'ואה לקחת אותה למספרה עד שתלמד לנגן יצירה של מנדלסון.

     

    לבסוף, לאחר מריבה פומבית ואלימה בכיכר האדומה במוסקבה (קללות, צעקות וכוס שהוטחה לרצפה), נכנעה צ'ואה. לולו הפסיקה לנגן בכינור באופן מקצועי ותחרותי, ובמקום זאת החלה לשחק טניס באופן מקצועי ותחרותי ללא פיקוחה ההדוק של צ'ואה.

     

    חינוך לא הומניסטי

    הפירוט הזה הוא מפתח להבנת אחת הנקודות המהותיות בעצם השערורייתיות שבספרה של צ'ואה: זהו ספר שמכיל תכנים מכוערים לעיניים מערביות. הוא עוסק בגידול ילדים, אך אין בו שום דבר מהפרדיגמה ההומניסטית המערבית. הוא אינו כולל את כיבוד וגילוי ה"עצמי" המתפתח והרך, ואין בו חיבוטי נפש, אשמה או תודעות נסתרות וסותרות השואפות לאותנטיות.

     

    בעצם, הנראטיב שלו הפוך לנראטיב הגלוי של הליברליזם המערבי, המציב את האדם וחירויותיו במרכז: בספר של צ'ואה, למרבה האימה, אין שום דבר אישי. סופיה ולולו יכולות היו להיות כל אדם, וכולם עד אחד היו זוכים לאותו יחס בדיוק. לא רק זה. לאורך הספר צ'ואה יוצרת דיכוטומיה מכוונת ומעמידה את החינוך הסיני הקשוח למצוינות מול החינוך המערבי. האחרון נתפס בעיניה כנרפה ושברירי, כזה שבו "הורים צריכים לעודד את הרעיון שלימוד מהנה", לתת "פרס כספי על ציון טוב פלוס", ופוחדים לפגוע בהערכה העצמית של ילדיהם.

     

    בסוף הספר היא כותבת בנימה צינית: "כל ההורים המערביים עם אותו רעיון על מה טוב לילדים ומה לא – אני לא בטוחה שהם בכלל עושים בחירות. הם פשוט נוהגים כמו כולם. הם גם לא מטילים ספק בשום דבר, וזה הרי מה שמערביים אמורים להצטיין בו. הם רק חוזרים ואומרים לעצמם דברים כמו 'את חייבת לתת לילדים שלך את החופש ללכת אחרי נטיית לבם'".

     

    אבל גידול ילדים באמצעים מפוקפקים והטחת עלבונות בחינוך המערבי כשלעצמם, אף כי ביכולתם ליצור סיפור מסעיר, עדיין אינם מסבירים את עומק הטלטלה שאחזה בקוראי הספר. ולכן צריך להדגיש כאן את העובדה הבאה: צ'ואה יוצרת את האשליה שהיא מצייתת לחוקים ספרותיים מקובלים - של שיא הקשור במשבר ואחריו תובנה ושינוי.

     

    כבר בכותרות המשנה של הספר היא כותבת: "הסיפור היה אמור להראות איך הורים סינים מיטיבים לגדל ילדים מהורים מערביים. אבל במקום זאת הפך לסיפור על התנגשות מרה בין תרבויות ועל האופן שבו הכריעה אותי ילדה בת שלוש-עשרה".

     

    לכאורה, היא למדה איזה דבר מבתה לולו בת השלוש-עשרה על מגבלותיו של החינוך הסיני, ואף עברה חינוך עצמי, שכתוצאה ממנו החלה ליחס ערך כלשהו לנתינת חירות וחופש בחירה לפחות לאחת מבנותיה. אך, כאמור, זוהי אשליה.

     

    הכי אמריקני שאפשר

    על פני 218 עמודים (בתרגום לעברית), מתחילתו ועד לסופו של הספר, מראה צ'ואה ללא הצטעצעות וצניעות מיותרות כיצד הרכיבה שתי ילדות-על. ילדות שהן אולי תוצרי פרוגרמת החינוך הסיני, אך בראש ובראשונה עונות על שאיפתה ומטרתה העיקרית של התרבות האולטרה קפיטליסטית-נרקיסיסטית האמריקאית: הצלחה. כזו, כמובן, שניתן להשוות אותה בסולמות מדידים, והיא תוצר של תחרות קשה.

     

    וכך, הקורא המערבי שפותה להאמין כי מצפה לו קתרזיס של שכר ועונש, ושאמונותיו על טוב ורע ישוקמו באמצעות שיקומה של צ'ואה - וכפי שנהוג בשיאם של סרטים הוליוודיים - מגלה כי רומה. צ'ואה אינה לומדת דבר, ואפילו אינה נענשת על היעדר רגישותה הפסיכולוגית באמצעות כישלון חברתי שלה או של בנותיה; הן לא מאושפזות במוסד סגור, הופכות להיות אמהות חד-הוריות בגיל ארבע-עשרה או, לחלופין, עוברות לגור לצמיתות במנזר בודהיסטי.

     

    יתרה מזאת, למרות השיטות האלימות של צ'ואה, בספר אין כל תיעוד לנטיות אובדניות של אחת משתי בנותיה או להפרעה נפשית בולטת אחרת. ההפך הגמור: השיטה הסינית הצליחה, מלחמת התרבויות הוכרעה. בנותיה (היום בנות שמונה-עשרה וחמש-עשרה) מצליחניות, לפי כל קנה מידה הניתן לתיאור בתרבות שבה הן חיות: הן התלמידות הטובות ביותר בכיתה, יפות, רזות, נעימות ומסבירות פנים. סופיה אכן ניגנה בקרגני הול, ואילו לולו התקבלה ללימודים אצל המורים הטובים בעולם לפני שנטשה את הכינור, וכעת היא שחקנית הטניס הצעירה ביותר בנבחרת נחשבת.

     

    צ'ואה מעידה באופן אמין גם על חוסנן הנפשי של בנותיה; דבר הקשור, לדעתה, בכור המצרף של החינוך הסיני. שבירה נראטיבית זו של טוב ורע מסבירה את הרגשות שמעורר הטקסט, את תפוצתו הרחבה ואת הצורך להגיב עליו.

     

    נמרה עם שני ראשים

    ספרה של צ'ואה יוצר חוויית קריאה מפוצלת ודיאלקטית בבסיסה. הקוראים הנאורים מותנים לתעב את שיטות החינוך הסיניות של צ'ואה, שאותן היא מציבה בניגוד גלוי לאתוס החופש שהמערב נהנה לייחס לעצמו. אבל בו-בזמן הם מוצאים את עצמם שבויים, אולי בניגוד לרצונם, בעקרונות הקפיטליסטיים לפיהם רק הישרדות והצלחה נחשבים. הם מעריצים את ההישגים של סופיה ולולו ומקנאים בהן.

     

    ליתר דיוק, לצד הפולשנות והחודרנות של צ'ואה, הניצול של כוחה וחוסר המעצורים שלה כלפי בנותיה, הקוראים מתחילים לחשוד כי בנותיה זכו לקבל חינוך מדויק, ברוח הזמן, והם תוהים בינם לבין עצמם, מה היה עולה בגורלם אילו צ'ואה הייתה אמם.

     

    בגלל שאינו נענה לציפיות הקוראים ויוצר כפל התייחסות אליו, הטקסט הצנום של צ'ואה חושף את השבר התרבותי שהמערב נמצא בו. זהו שבר שבבסיסו חוסר ביטחון ביחס לעתיד, ולכן לא מפליא שדווקא ספר על גידול ילדים עורר את החיה הלא-מודעת מרבצה.

     

    "ילדים הם המסר החי שאנו שולחים אל זמן הנסתר מאיתנו", כותב ניל פוסטמן ב"אובדן הילדות". ואם סופיה ולולו הן המסר, תוהה הקורא, איזו תרבות הן צפויות לתחזק או להקים? זוהי סוגיה חשובה והיא קשורה, כמובן, גם בשאלה, מי מעצב את המסר.

     

    צ'ואה היא בת למהגרים סינים המתגאה במסורת המפוארת שלה, ובמובנים מסוימים הספר שלה הוא גם אלגיית געגועים לעבר מדומיין שלא חוותה על בשרה. וכך, במקרה או שלא במקרה,

     

    הספר של צ'ואה נכתב ופורסם בזמן שבו ארצות-הברית ואירופה מתקשות להתאושש מהמשבר הכלכלי של 2008, והכלכלות של סין והודו צומחות בקצב מסחרר. ואף כי ההגמוניה המערבית אינה מוטלת בספק בהווה, צורתו של הקפיטליזם, כפי שזה נקלט וממשיך להיקלט במזרח, מעורר מחשבות נוגות על שקיעתו הצפויה של המערב ועל לידתו של סדר עולמי אחר.

     

    ספרה של צ'ואה מצטרף, לכן, לרגע הגיאופוליטי הזה, ואת המשיכה אליו אפשר לראות גם על רקע זה. התגובה הציבורית לחינוך ה"סיני" משקפת את החרדה של החברה האמריקאית, שהמירה כבר לפני יותר מחצי מאה את החינוך הדתי הפרוטסטנטי בחינוך לצרכנות ובסגידה לקדמה טכנולוגית.

     

    בנותיה של צ'ואה מאיימות כל-כך, כי הן הכלאה זרה בין ערכים של כפייה, שלכאורה אבד עליהם הכלח, וסביבה כלכלית שמעודדת תחרות אלימה. בפרפראזה על חיבורו המפורסם של מקס ובר, סופי ולולו מגלמות את אתוס החינוך הסיני ורוח הקפיטליזם, והן עוצבו כדי לשרוד.

     

    שומרים על עולם הילדות

    וכך צ'ואה מגרה, בלי משים ובאופן פרדוקסלי דווקא בטקסט שחסר כל ממד של ביקורתיות, פוטנציאל חברתי מסוכן. ההורים המערביים, שבעצמם חיים בעולם כלכלי נטול רחמים וכבר למדו על בשרם שבתחרות יש מנצח אחד, מקווים שילדיהם יצליחו במציאות הקשה והתובענית שהם מכירים.

     

    אך בניגוד לצ'ואה, שמכינה באופן מודע את בנותיה מינקות לחוסר השוויון ולאתגרים שיעמדו בפניהן בג'ונגל הקפיטליסטי, רוב ההורים המערביים אינם שוקלים אפילו להיכנס לתפקיד המנהל או התאגיד (ובישראל אף הצבא), שביום מן הימים יהיו עבור ילדיהם המציאות.

     

    במקום זאת מתַחזקת התרבות הליברלית את הנתק העמוק בין הילדות, כפי שהיא מעוצבת במערב, ובין עולם המבוגרים - עולם העבודה - המגיע אחריה. הדבר נעשה באמצעות התוויית מרחב המשפחה כמרחב נפרד ופרטי, שבו אמורים להתקיים הצדדים היפים ביותר של החוויה האנושית.

     

    השפה הפסיכולוגית הקוראת להכרת עולמו הפנימי של הילד, ושפת זכויות האדם הקוראת לכבוד ולחירות, מעודדות את התפיסה הזו ומחדדות את הפער בין שני העולמות. ומכיוון זה ניתן להעמיק עוד יותר את המבט על הסערה הציבורית שבה התקבל הספר, שכן הפוטנציאל המסוכן בספרה של צ'ואה מצוי בניסיונם ובדמיונם של הקוראים, החושבים על התרבות שאליה מוכנות סופיה ולולו ושואלים את עצמם, האם זו התרבות שהם מאחלים לילדיהם.

     

    לפי הזעם שבו התקבל הספר, דומה כי התשובה היא לאו. והנה כאן טמון המקור לזעמם העמוק של הקוראים: לא רק על שבירתו של הנראטיב בסיפורה האישי של צ'ואה, אלא גם ובעיקר מתוך הכמיהה להבטחה היפה של תרבות המערב, על הליברליזם המפתה שלה והכרתה בחיי נפש וייחודיות, והשבר שנוצר עם ההבנה כי אין מי שיקיים אותה.

     

    תהל פרוש היא משוררת, סופרת ועיתונאית שעסקה בעיקר בביקורת תרבות, כלכלה ואיכות סביבה. מסיימת בימים אלה את לימודיה בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת תל-אביב.

     

    המאמר התפרסם בגיליון 12 של כתב העת אודיסאה - מסע בין רעיונות.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חינוך קשוח
    צילום: shutterstock
    לחנך כמו נמרה
    צילום: איי פי
    מומלצים