שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: shutterstock

    בלי "אמרתי לך": 3 משפטים שאסור להגיד לילדים

    יש לא מעט מילים ומשפטים מכשילים שאנחנו משתמשים בהם בשיחה (או בוויכוח) עם הילדים. הבטחנו לעצמנו שלא נאמר אותם לעולם - אבל אנחנו לא מצליחים להיגמל. למה הם גורמים ליותר נזק מתועלת ומה עדיף לומר במקום?

    לא במקרה נהוג לומר כי החיים והמוות ביד הלשון. למילים שבהן אנו משתמשים יש השפעה על האחר והן יכולות לרומם או להפיל אותו באותה הקלות. כשמדובר בילדינו, אנו רוצים כמובן להבטיח שנשתמש במילים "בונות", כדי לטפח בהם ביטחון עצמי.

     

    כשנתקלים במילה שאינה משרתת את מטרתה, גם אם היא נפוצה ושימושית, עדיף לחפש לה תחליף נוח שישרת טוב יותר את המטרה. 

     

    הנה שלוש דוגמאות למשפטים או מילים אשר יכולים לשנות משמעותית את התחושה הפנימית של כל בני המשפחה, ותחליפים ראויים שישדרגו את התקשורת עם הילדים. 

     

    איך לדבר כדי שהילדים יקשיבו?

     

    1. אמרתי לך!

    מי לא זוכר את צמד המילים השנוא "אמרתי לך", זה שמוכיח שהדובר צודק ואתם טועים. כילדים העדפנו לפעמים לסבול בשקט, רק כדי לא לשמוע את התוכחה הזו. אז איך קרה שדווקא עכשיו, כשגדלנו, אנחנו מוצאים את עצמנו אומרים לילד הפרטי שלנו אותן מילים בדיוק?  

     

    אנו עושים שימוש ב"אמרתי לך" כשאנחנו צופים אסון העומד להתרחש. למשל, צועקים לילד "תזיז את הכוס מקצה השולחן לפני שתיפול" (ורגע אחרי זה הכוס על הרצפה), או כשהילדים משתוללים ואנחנו קוראים להם להרגע לפני שמישהו ייפגע (ורגע אחרי זה צריך לקרוא לחובש) אלו מקרים קלאסיים שבהם המשפט הראשון שנורה מהפה הוא "אמרתי לך!" - אבל למה הוא באמת מועיל?

     

    אנו מקווים אולי שהילדים יפנימו שאמא תמיד צודקת ויישמעו לאזהרה הבאה, אבל הרי לא כך הדבר. "אמרתי לך" משאיר את האחריות אצלנו, בעוד שאנחנו לא באמת רוצים להיות רק צודקים, אלא מעדיפים שהילד יתעשת רגע לפני האסון, ייקח יוזמה וימנע אותו. איך נחזיר את האחריות אליהם?

     

    במקרים אחרים אנו משתמשים ב"אמרתי לך" בסיטואציות חיוביות דווקא. למשל, כשיש מסיבת כיתה אבל ילדכם לא רוצה ללכת, מפטיר משפטים כמו "אין לי שם חברים" או "ממילא לא ישתפו אותי". אתם משכנעים אותו ללכת ומבטיחים שיהיה בסדר, והוא מוכן לצאת מהבית. כשאתם מגיעים לאסוף אותו הוא מתעכב ולא רוצה לבוא כי הוא באמצע משחק, ולבסוף נכנס לאוטו כולו חיוכים ומחזיק ביד את הפתעת יום ההולדת.

     

    "נו, איך היה?" אתם שואלים, והוא עונה: "כיף!". "אמרתי לך?!", אתם אומרים בקול ניצחון, והילד עונה בחוסר חשק: "כן".

     

    מה אומרים במקום: אני מציעה בפשטות להחליף את הצמד "אמרתי לך" במילה "חבל". זה ישקף מצויין את ההרגשה שלכם לאחר האסון כמו גם יעביר להם את המסר שניתן היה למנוע אותו וכי הם יכלו לעשות זאת: "חבל שלא הזזת את הכוס קודם..." ו"חבל שלא הפסקתם את ההשתוללות לפני שדני נפל!". יותר מזה לא צריך. הם יודעים שאמרתם את זה קודם...

     

    ואחרי האסון? שתפו אותם בתיקון או מזעור הנזק. שיביאו מטלית לנקות את המיץ שנשפך, שיביאו את קופסת העזרה ראשונה וכדומה. זה מחזיר להם את השליטה במצב ואת המודעות לכך שיש מה לעשות, הם לא חסרי אונים אל מול התוצאות.

      

    בסיטואציות חיוביות התחליף שאני מציעה הוא: "זה בדיוק מה שקיוויתי בשבילך!" שומעים את האהבה? גם ילדכם ישמע אותה. אם ניקח את אותה דוגמה, כשהילד נכנס לאוטו כולו חיוכים אחרי מסיבה ששיכנעתם אותו ללכת אליה. "נו, איך היה?" אתם שואלים. "כיף!" הוא עונה."באמת? אני כל כך שמחה, זה בדיוק מה שקיוויתי בשבילך!"

     

    מקווים שהם יפנימו שאמא צודקת ויישמעו לאזהרה הבאה (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    מקווים שהם יפנימו שאמא צודקת ויישמעו לאזהרה הבאה(צילום: shutterstock)

     

    2. אבל...

    "אבל" היא מילה קטנה ומרגיזה שיש לתת עליה את הדעת. כולנו מכירים את ההרגשה כשמישהו קורא לנו לשיחה, משבח אותנו ואת פועלנו ואנחנו כבר יודעים שעומד להגיע "אבל". המילה הזו אכן מגיעה לעתים קרובות, ומביאה עמה טון שלילי שמבטל מבחינתנו את כל מה שנאמר לפני כן. 

     

    ככה גם מרגישים ילדינו כשאנו עושים שימוש במילה הזו. למשל: "אתה ילד מוכשר וחכם, אבל אתה לא מתרכז ושיעורי הבית שלך מלאים בטעויות!". הילד שומע את הטון שלכם ואת המילה "אבל", והמשפט צורם באוזניו כאילו אמרתם "אתה ילד טיפש שלא יצלח לכלום, ואני מאוכזבת וכועסת". בשלב הזה הילד מתוסכל ונוטה להרים ידיים.

     

    מתי עוד נעשה שימוש ב"אבל"? בוויכוחים אין-סופיים על דברים קטנים, וזה נשמע בערך כך: הילד: "...אבל אני רוצה!", ואתם: "אבל אני אמרתי לא!". הילד: "אבל אני רוצה!", ואתם: "אבל אמרתי לא!". גם במקרה הזה, ה"אבל" מבטל את מה שנאמר, וכל צד מרגיש שלא שמעו אותו. הוויכוח הזה יכול להמשיך ולהמשיך ובדרך כלל ינצח בו מי שירים את קולו חזק יותר.

     

    מה אומרים במקום: אני מציעה את הצמד "ועם זאת" (שימו לב, לא "למרות זאת", שגם הוא מבטל). "ועם זאת" מעביר מסר שהילד גם חכם וגם קשה לו להתרכז. אם ניקח את הדוגמה הקודמת ונבחן אותה באור חדש, נוכל לומר "אתה ילד מוכשר וחכם, ועם זאת אתה לא מצליח להתרכז ושיעורי הבית שלך מלאים בטעויות". כעת אתם פשוט מתארים מצב, שבו הילד חכם ולא מצליח להתרכז, אז ודאי שיהיו טעויות. 

     

    כיוון שאמרתם כך, השיחה שתמשיך משם עסוק במציאות פתרונות למכשול. אתם מוזמנים לשאול "מה אתה חושב שיוכל לעזור לך להתרכז?", ואם הילד לא ידע תציעו רעיונות כמו "אולי נמצא לך פינה שקטה יותר לעבוד בה" או "אולי תעשה הפסקה קטנה להתרעננות ואז תחזור לפתור את התרגילים" וכן הלאה.

     

    ברגע שהוצאנו את המילה "אבל" מתוך המשפט, קל יותר לשמוע אותו כמשפט שלם והילד יוכל להפנים את העובדה שאתם מעריכים אותו ומאמינים בו. בצורה הזו הוא גם יהיה פתוח למצוא פתרון לדבר שמונע ממנו להצליח כפי שהיה יכול.

     

    במקרה של ויכוחים, "ועם זאת" יעביר לילד מסר שלפיו שמעתם אותו ואתם עדיין חזקים בעמדתכם. במילים אחרות, הוא יבין שאין טעם להתווכח. הנה כך: ילד: "אבל אני רוצה", הורה: "שמעתי שאתה שאתה רוצה X, ועם זאת אני לא מסכים!". פשוט וברור. זה לא אומר שהם יקבלו את הסירוב באהבה, אבל הם יבינו שבזה הנושא נסגר, לפחות בשלב זה.

     

    בשלב הבא הם מגיעים עם המסר הסוחט רגשי: "אבל לכולם יש!". כאן עליכם להיזהר ולא ליפול למלכודת. אל תשאלו "מי זה כולם?", כי הרי התשובה לא משנה באמת להחלטה שלכם. אל תגיבו גם ב"לא מעניין אותי כולם!", משום שהילד יפרש זאת כאילו לא אכפת לכם ממנו ומהצרכים שלו.

     

    הישארו רגועים ודבקים בעמדתכם: "יכול להיות שלכולם יש, ועם זאת אני לא מסכים". רצוי להוסיף מילה על הסיבה לסירוב, על העמדות הערכיות, הכלכליות, הבריאותיות, הבטיחותיות או אחרות שאינן משתנות, כדי לחסוך גם ויכוחים עתידיים.

     

    משתמשים ב"אבל" בוויכוחים אין-סופיים על דברים קטנים (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    משתמשים ב"אבל" בוויכוחים אין-סופיים על דברים קטנים(צילום: shutterstock)

     

    3. תבקש סליחה!

    האומנם נדרש תמיד לומר "סליחה"? לדעתי, ברוב המקרים דווקא לא. נניח שהילדים שלנו רבים ולפתע האחד נושך את השני - מקרה שלכל הדעות הוא חמור ואין להתעלם ממנו. כשאנו מגיעים לחדר אנו רואים את האחד בוכה בכאב ועלבון ואת השני עומד לידו. התגובה הרווחת המיידית היא "מה עשית? תגיד מהר סליחה!".

     

    הילד בהתחלה לא רוצה לומר זאת, אבל אחרי עוד צעקה או שתיים מפטיר "סליחה". הילד הנפגע, שהחליש קצת את הבכי כדי שיוכל להקשיב לחילופי הדברים, מתנחם בסליחה הקלושה ובעיקר בתשומת הלב שהרעפנו עליו. הילד שנפגע מקפל את כבודו האבוד ופונה ללכת, ואילו הילד הפוגע נשאר לצדנו, מצוברח. לדעתו הגיע לאחיו שינשכו אותו כי הוא ילד מעצבן, וסתם הכרחנו אותו להגיד סליחה. כשאמרנו "תגיד סליחה" רצינו שיבין שפגע, שיגלה אמפתיה ובעיקר שיביע חרטה, אבל זה לא קרה.

     

    מה אומרים במקום: ניקח אותה סיטואציה: הילדים רבים, אנו שומעים בכי ומגלים ילד אחד עם סימן נשיכה על היד ואת השני עומד לידו. אני מציעה לבקש מהילד הפגוע להראות לכם את הסימן, להביע דאגה ולשאול איך הוא מרגיש. כעת בקשו ממנו שיראה לילד הפוגע את הסימן שנוצר ויאמר לו כמה זה כואב ואיך הוא מרגיש. חשוב מאוד לתת לו מקום לבטא את עצמו כדי לתת לו כח, ולא נדבר בשמו ונקבע את מעמדו כקורבן שצריך שיגנו עליו.

     

    ברוב המקרים, הילד הפוגע המום מתוצאות מעשיו. נכון, הוא התרגז ורצה להכאיב, אבל הוא לא התכוון עד כדי כך שיישאר כזה סימן. הוא נבוך ולא יודע מה לעשות. "סליחה" היא אפשרות אחת, אבל בהחלט לא היחידה.

     

    במקום להכתיב לו "תבקש סליחה!", ניתן לו אפשרות לבחור: "מה אתה יכול לעשות כדי שדני ירגיש טוב יותר?". אם אין לו רעיון, הציעו לו: אתה יכול להביא לו קרח, אתה יכול (ברשות בלבד!) לתת לו נשיקה או לעשות לו נעים במקום הכואב, אתה יכול לבקש סליחה, אתה יכול לתת לו סוכריה, אתה יכול לשאול אותו מה יעזור לו ועוד.

     

    מה שהילד יבחר יהיה בסדר, כי זה יבוא ממנו ויהיה אמיתי ונכון מבחינתו. אם באותו הרגע הוא כועס מכדי להשלים, חזרו לזה כשיירגע ומצאו דרך לגישור.

     

    מאוחר יותר, בזמן רגוע המתאים לשיחה לא כעוסה, דברו עם הילד ונסו להבין טוב יותר את הסיטואציה ואת הבחירה שלו בהתנהגות שלילית. אם הילד אומר שגם הוא נפגע, אל תבטלו זאת ואל תמעיטו מערך החוויה שלו. אמרו לו שאתם מבינים שהוא נפגע, ועם זאת תפקידכם הוא להביא למודעות גם את תחושות הצד שנפגע.

     

    למדו אותו שתמיד יש בחירה, ובחנו יחד אפשרויות תגובה נוספות ולתוצאות שהן עשויות להוביל. זו הדרך האמיתית להבטיח שינוי התנהגותי.

     

    חשוב להבין שהמילה "סליחה" כשלעצמה אינה פותרת את הבעיה. להפך, הערך של המילה יורד ככל שמשתמשים בה יותר בסיטואציות דומות. אם ילד אומר "סליחה" וחוזר להרביץ, מה שווה סליחתו? עדיף שלא יאמר סליחה אך ילמד להימנע מהתנהגות פוגענית.

     

    מתי כן חשוב לומר "סליחה" מיד? כשפגענו במישהו בטעות. אז חשוב מאוד לומר "סליחה, זה לא היה בכוונה", כדי שהפגיעה תהיה רק בגוף ולא בנפש. אם ילד רץ ונתקל בילד אחר שנפל, למדו אותו להושיט לו יד לעזרה ולומר לו "סליחה, זה לא היה בכוונה" כדי שהשני ידע שלא ניסו לפגוע בו במזיד. תאונות קורות, אבל לתגובות שלנו יכולה להיות חשיבות אם ישאירו משקעים או לא.

     

    כבני אדם, ובמיוחד ילדים, אנו נוטים לקחת דברים אישית, ואם מישהו פגע בנו זה בוודאי היה בכוונה ואנו מיד נעלבים או כועסים. המילים "סליחה, זה לא היה בכוונה" מטהרות את האווירה וממיסות מיידית את הכעס.

     

     



     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "אמרתי לך" משאיר את האחריות אצלנו, בעוד שאנחנו לא באמת רוצים להיות רק צודקים
    צילום: shutterstock
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים