הסוציאליסט הראשון: על רוברט אואן

במסגרת העניין שלי במסגרות חברתיות מיוחדות החלטתי להעמיק את הידע על אדם יוצא דופן; רוברט אואן שמו; מתקן חברתי יוצא דופן, מאבות הסוציליזם וממחדשי הקומונה המודרנית. קריאה בספרו של גדעון פרוידנברג "רוברט אואן מחנך העם" עוזרת לערוך היכרות עם האיש, שניחן בתערובת של יכולות מרשימות כגון חזון, אמונה ואולי אפילו תמימות וחוסר יכולת לקרוא את המציאות כפי שהיא. הספר יצא לאור ב-1970 ובאתר "בוקספר" וב-bookfinder, אתרי חובה לחובבי ספרים משומשים – אפשר להשיג עוד כמה עותקים.

אואן נולד בשנת 1771 למשפחה ענייה מאוד בעיירה קטנה בווילס. בן לאב רצען ששימש גם כסוכן הדואר בעיירה הקטנה, אח לשישה אחים ואחיות, רוברט היה כנראה מה המכנים היום בשם ילד מחונן.

הוריו שלחו אותו ללמוד לקרוא בבית ספר שכונתי קטן. בית ספר מהסוג הישן מאוד, שבו אין הפרדה לקבוצות גיל ולכיתות. כולם למדו שם ביחד. רוברט שלנו, תלמיד מצטיין, הפך לאחר זמן ל"עוזר המורה" ומלמד ילדים נוספים לקרוא.

הזמן עבר והנה הגיע הזמן לצאת לעבודה ולסייע בפרנסת הבית. חשוב לציין – העובד החדש, כמו שנהוג בקרב ילדי העניים בזמן הזה – בסך הכל בן עשר, אבל יש לו התחלה טובה, הוא יודע לקרוא ולכתוב.

הוא הפך לעוזר למוכר בחנות מכולת ובדים, "החנות" שבעיירה, וניצל קשרים חדשים שנוצרו עם דמויות יותר משכילות כדי לקרוא כל ספר שהיו מוכנים להשאיל לו.

בגיל ילדות הגיע אואן להכרה שהדתות הממסדיות; נצרות, יהדות ואיסלם, מבוססות על אגדות, מיתוסים או סתם טעויות ומאז ראה בעצמו אדם חופשי ונטש את הנצרות.

בשנת 1788, בגיל 16, הוא עבר לעיר מנצ'סטר ושם פתח בקריירה מזהירה.

נסוי חברתי

כבר בגיל צעיר מאוד הפך למנהל מוכשר של מפעלי תעשיה, ודי מהר הפך לשותף במפעלים ונהיה עשיר. אבל הוא היה עשיר מסוג מיוחד. מה שעניין אותו לא היה הכסף וגם לא השגת תואר ברון ועלייה בסולם החברתי. החלום שלו היה לערוך נסוי חברתי.

אואן רצה להשתמש בהון שצבר כדי לבדוק את ההנחות שלו: שחינוך ותנאים טובים יכולים להיטיב את חיי הפועלים, וכי ניתן לייצר חברה טובה יותר וצודקת יותר. ההזדמנות נקרתה בדרכו כאשר נישא לבתו של התעשיין דיויד דל, שהיה בעלים של מפעל גדול.

לא ברור אם היתה כאן אהבה גדולה או הזדמנות גדולה, אבל היו כבוד והיתה נאמנות ורוברט אואן עבר למושבת העובדים של חותנו ב"ניו לנארק".

מה פירוש מושבת עובדים? ובכן, החותן החדש, דיויד דל, הקים כבר לפני שנים מפעל טקסטיל גדול, וכנהוג בתקופה ההיא הוא בנה מאות דירות קטנות (ועלובות) לעובדיו. זו היתה ניו לנארק. עבדו בה כ-1000 מבוגרים וחמש מאות ילדים - החל מגיל חמש שש - בתנאים טובים יחסית.

הילדים עבדו רק 13 שעות ביום, קיבלו אוכל סביר ואפילו זכו באפשרות ללמוד בלילה לאחר 13 שעות העבודה. אז זה נחשב די אדיב! אואן מתאר את ציבור העובדים בצבעים קודרים. מדובר בציבור עני מרוד שחי בתנאי הזנחה ואפילו זוהמה, נטה לחלות, לשתות לשכרה ולגנוב מבעל הבית. ציבור ממורמר, מיואש המתעב את עבודתו ואת חייו (מפליא?). ציבור שאין לו מה להפסיד.

הסיפור של ניו לנארק

בפני אואן בן ה-29 עמדו שתי אפשרויות. האחת, המקובלת בזמנו, לשלוט בציבור הפועלים ביד רמה, להעניש, לפטר ולגרש את "העצלנים" על משפחותיהם מהמושבה לטובת חיי עוני רב עוד יותר, או לעשות דבר חדש.

אואן בחר בכיוון אחר. הוא האמין בחינוך; בחינוך האופי ובהשכלה. יתכן שזה ישמע לקוראים פטרוני ומתנשא, אבל אם נחשוב על כך נראה שבכל מערכת יחסים חינוכית (לא לימודית) יש אלמנט פטרוני; היודע ובעל ההתנהגות הנכונה מלמד את האחר כיצד ראוי לחיות.

אבל הכוונות היו אמיתיות וטובות ועניין חינוך האופי יהפוך לאחד האלמנטים החשובים ביותר במורשת של אואן, ביחד עם שיפור תנאים ויצירה של מה שיקבל את השם "סוציליזם".

ומכאן, למורשת של אואן אפשר לקרוא בשם סוציאליזם חינוכי, או סוציליזם מחנך.

אואן סבר, בניגוד לאנשי זמנו, שהסביבה משפיעה רבות על האופי וההתנהגות. דברים שנראים לנו בימינו טריוויאלים לגמרי - שעוני, מחלות ובערות ישפיעו על האופי ועל ההתנהגות – נראו לבני זמנו של אואן כחידוש יוצא דופן.

בתקופה שבה עוני היה בזוי והעניים נתפשו כאחראים בלעדיים למצבם היה כאן בהחלט חידוש ואואן השתמש בכסף שלו, ברווחים, כדי לשפר בצורה שלא היתה מוכרת עד לזמנו את חיי הפועלים.

הוא זכה באמון הפועלים הממורמרים בכך שבתקופת שפל גדולה שבה סולקו – פשוט כך – אלפי פועלים מן המפעלים המושבתים, הוא המשיך להעסיק את העובדים ולשלם את שכרם במשך חודשים למרות שהם לא עבדו. אפילו בימינו לא תמיד עושים את זה.

הוא ייסד צרכניה – מעין חנות קואופרטיבית – בעיירה, חנות שהחליפה את החנות המנצלת. הוא הוריד את המחירים בכ-25% לטובת העלאת רמת החיים של העובדים. הוא הפסיק למכור בהקפה ונלחם בשתיה לשוכרה. הוא כתב תקנון למושבה: אין להשליך זבל החוצה, יש לסייד את הדירות אחת לשנה. יש לנקות אחת לשבוע. למשתפי הפעולה הוא סיפק צמחים לחצרות מהמשתלה הפרטית שלו.

אבל גולת הכותרת הייתה בית הספר החדש לילדים עד גיל עשר. זה הפך למוסד לדוגמה. ועל כך בשבוע הבא.