שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אושר בקריאה ראשונה: לחשוף פרטי טוקבקיסטים
    הצעת התיקון לחוק לשון הרע של ח"כ זבולון אורלב תאלץ ספקיות אינטרנט לחשוף פרטים של משתמשים, אם הפיצו לשון הרע או הפרו זכויות קניין רוחני. אולם החוק סובל מפיגור טכנולוגי שהופך אותו כמעט חסר שיניים
    הערב (ב') אושרה בקריאה ראשונה הצעת תיקון לחוק לשון הרע, שהגיש לפני שנה ומחצה ח"כ זבולון אורלב (הבית היהודי - מפד"ל החדשה) ושלפיו בית המשפט יוכל להורות לספקיות אינטרנט לספק למתלונן את פרטיו של מנוי שיש חשד שהפיץ לשון הרע או פגע בזכויות הקניין של מתלונן. תיקון החוק יחול על כל פעילות ברשת (כתיבה בפורום, פרסום פוסט בבלוג) אבל מטרתו העיקרית הוא הטוקבקיסט.

     

    החוק אושר בקריאה ראשונה ברוב של תשעה נגד אחת: המתנגדת היחידה הייתה ח"כ שלי יחימוביץ' (עבודה).

     

    לפי ההצעה, אדם שסבור שפירסמו עליו דברי לשון הרע, או שהפרו את זכויות הקניין הרוחני שלו, ומעוניין לתבוע את המפיץ, רשאי להגיש בקשה בהליך הקרוי "המרצת פתיחה" לקבלת פרטי המפרסם מספקית האינטרנט. זאת בהתאם לשיקול דעת בית המשפט על מנת שיוכל להגיש בהמשך התביעה נגד המפרסם.

     

    אם בית המשפט יחליט שקיים חשש של ממש שהתוכן אכן מהווה לשון הרע, הוא יורה לספקית האינטרנט להגיש לו את פרטי המפיץ. על מנת לזהות אדם שהשמיץ יש לקבל את כתובת ה-IP שלו, ואותה להעביר לספקית האינטרנט שיכולה לקשר אותו ללקוח. אולם במקרים מסויימים, יתכן שמדובר ברשת משותפת (למשל של בית קפה המציע שירותי אינטרנט), או ברשת של אדם פרטי שהחליט לפתוח אותה.

     

    בית המשפט יעיין בפרטים ובתשתית העובדתית, ואם סוברים השופטים שניתן לזהות באופן ברור את מפיץ המידע, בית המשפט יורה לספקית האינטרנט למסור את הפרטים לתובע, שישא בעלויות התהליך, ויוכל להמשיך ולתבוע את המשמיץ.

     

    חוק ללא שיניים

    בישראל קמה תרבות טוקבקים שאין דומה לה בעולם. מצד אחד, הדיונים בטוקבקים העבריים פורים מאוד, יחסית למדינות אחרות - ב-ynet, למשל, מתפרסמות יותר מילים בתגובות מאשר בכתבות - ומצד שני, ישראל מצטיינת גם במידת האלימות המילולית ובהיעדר תרבות הדיון. זוהי התופעה שהחוק מנסה להתמודד איתה. בדברי ההסבר לחוק כתב ח"כ אורלב, "אין לראות באינטרנט עיר מקלט המאפשרת ביצוע מעשי עוולה או הפרת זכויות בלי לתת על כך את הדין".

     

    ועם זאת, בחוק, במתכונתו הנוכחית, יש מספר בעיות מבניות קשות. ראשית, הוא מניח שניתן לקשור בין כתובת ה-IP ובין אדם מסוים. בפועל, כתובת IP מציינת משהו כללי יותר: חיבור אחד דרך ספקית רשת. בבית שבו שלושה משתמשים גולשים בשלושה מחשבים שונים, יש ככל הנראה כתובת IP אחת. אם אתם עושים שימוש ברשת אלחוטית בלתי מוצפנת, והשכנים משתמשים בחיבור שלכם כדי לגלוש, אותה כתובת משותפת גם להם. במשרדים וברשתות אלחוטיות במקומות ציבוריים, כמעט ואין דרך אמינה לזהות מי מבין כל המשתמשים בכתובת IP אחת הוא הגולש הפוגע.

     

    ואולם הבעיה העיקרית היא שקל עד כדי גיחוך להסתיר כתובת IP. החוק מעוניין להפוך את האינטרנט למקום שאיננו "עיר מקלט" למי שרוצה להסתתר בחסות האנונימיות; אולם היכולת להפוך לאלמוני היא אחת מיכולותיה המובנות של הרשת. מבין עשרות הדרכים להסתיר את כתובת ה-IP, הזמינות לכל גולש, נזכיר את הפשוטה ביותר: גלישה דרך שרת פרוקסי (הנה רשימה של עשרות שרתים חינמיים). הצעת התיקון לחוק, אם כן, לוקה בחוסר תחכום טכנולוגי - או, גרוע מכך, היא מניחה חוסר תחכום שכזה אצל ציבור הגולשים כולו.

     

    Read this article in English

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים