שתף קטע נבחר
 

עוד ערב חלש של דני קליין

יש לה כסף. יש לה מסורת. אז איך זה שבשנים האחרונות יש לה כל כך מעט הצלחות? ערן סלע בדק מה לא מתנהל כשורה בהפועל ירושלים, ומצא שהפועל ירושלים

בעונה שתסתיים ללא יורדות לליגה השנייה, עונה שבה מכבי תל אביב הרצינית להחריד של דייויד בלאט היא המועמדת היחידה והוודאית לזכייה באליפות, אוהבי הכדורסל נאלצים לחפש מוקדי עניין אחרים. באופן טבעי, הראש הולך אל הפועל ירושלים; אחרי הכל, כבר שנים היא נחשבת כאן לקבוצה מספר שתיים. אבל בעוד שתואר הסגנית מוצמד לה כמעט רפלקסיבית בתחילת כל עונה - ותגידו עליה מה שתגידו, ירושלים מגיעה לכל סתיו עם תקוות גדולות והייפ גדול - הנתונים היבשים מלמדים שהיא לא הגיעה לגמר הפיינל פור מאז 2007, ולא שיחקה בגמר גביע המדינה מאז 2008.

 

אחד המקורות לכתבה הזאת, מישהו שאולם מלחה היה פעם מקום העבודה שלו, לא מבין איפה הבעיה פה. "מה אתה רוצה", הוא שאל אותי, "כמה תארים כבר אפשר לקחת בארץ?". אבל גם הגרון העמוק שלי יודע שאם גלבוע/גליל מגיעה שנתיים ברציפות לגמר הפיינל פור, ובאחת מהן זוכה באליפות - ואם הפועל חולון זוכה באליפות ובגביע, ואם אפילו מכבי חיפה טועמת מגמר הפיינל פור ומגמר הגביע - אז הקטע של "הסגנית הנצחית" לא מחזיק מים. הוא טובע בהם.

 

העונה הנוכחית החלה מצוין. הפועל ירושלים קורעת את מכבי ת"א בנוקיה (צילום: ראובן שוורץ) (צילום: ראובן שוורץ)
העונה הנוכחית החלה מצוין. הפועל ירושלים קורעת את מכבי ת"א בנוקיה(צילום: ראובן שוורץ)

 

כל פרשנות היא בעיני המתבונן, ויש שיטענו כי ההיעדרות של ירושלים ממעמדי השיא של העונות האחרונות היא לא יותר מאשר סטיית תקן; הרי בעבר היא דווקא כן זכתה בתארים, כולל גביע יול"ב, שהפך אותה לישראלית היחידה זולת מכבי תל אביב עם תואר אירופי ברזומה. מה גם שלכישלונות האחרונים אפשר למצוא הסברים נקודתיים, החל בשחקנים זרים שלא התחברו למאמן ועד מאמן שלא התחבר לשחקנים. אני מוכן אפילו לקבל את הטענה שהתקשורת עושה מהקבוצה הזאת יותר ממה שהיא, מלחיצה ומפריעה לעבוד. ועדיין, כל מי שדיברתי איתו מגיע לאותה נקודה בדיוק: להפועל ירושלים יש הנהלה, אבל הנהגה אין לה בשיט. ובהינתן היציבות הפרסונלית של ההנהלה הזאת, זה כבר לא כשל נקודתי. זה חידלון כללי.

 

דברים שלא יודעים

דני קליין לא מחטיא ליי־אפים. הוא לא אחראי לחילוף שגוי של מאמן, או להגנה עצלה של שחקן. אין ספק גם שהאיש היה שותף מלא לרגעים הכי גדולים בתולדות המועדון - אבל אם לסכם בשתי מילים את הטקטיקה הניהולית שלו, אז המילים הן שליף ושלוף. האיש עומד בראש חבורה מושפעת מדי, חסרת חוט שדרה, שאמנם מגלגלת כספים גדולים אבל פועלת כמו גוף קטן.

 

קליין סוגר 20 שנות פעילות בקבוצה, 15 מהן כיושב ראש. הוא נכס חשוב למערכת, אבל מסביב לקבוצה ובקרב האוהדים נשמעת רטינה גוברת: בקרוב תעבור הקבוצה ממלחה לאולם כדורסל חדש, גדול ומודרני. לא הגיע הזמן שיהיה לה גם ניהול מודרני?

 

לא הטיפוס שמשחרר אחיזה. קליין (צילום: נועם מושקוביץ) (צילום: נועם מושקוביץ)
לא הטיפוס שמשחרר אחיזה. קליין(צילום: נועם מושקוביץ)

 

קליין, שלא תטעו, הרוויח בזכות את המוניטין שלו כמגייס כספים בחסד. ככה זה כשהחכה שלך שולפת דגים כמו נחום מנבר, ארקדי גאידמק, חברת הביטוח מגדל, גומא אגייאר ורענן כץ, שבמצטבר רב־שנתי תמכו בקבוצה במיליונים רבים מאוד (ובואו נניח כרגע לנטייה הירושלמית למצוא ספונסרים בעלי רקע לא שגרתי עד מפוקפק; כמו שאומרים האמריקאים, קבצנים לא יכולים להיות בררנים). הכשפים הפיננסיים שלו מאפשרים לקבוצה להעמיד את התקציב השני בגודלו כמעט מדי שנה, אבל זה לא רק שאין יחס ישר בין הסכומים המושקעים לתארים המושגים, אלא גם התחושה שהיו"ר לא יודע מה לעשות עם הכסף שהוא כל כך טוב בלהשיג. אנשים שמכירים אותו משרטטים קו ברור בין תחום אימוץ החסויות לאספקטים אחרים של הניהול; המקילים מציירים אדם נעדר מנהיגות וסמכותיות. המחמירים מדברים על חוסר הבנה מוחלט בעניינים המקצועיים.

 

גילוי נאות: לפני שנים פירסמתי במשותף עם חגי סגל את הידיעה על הדרכון המזויף של קני וויליאמס, פרשה שהובילה להגשת כתב אישום נגד קליין. ייתכן שזה קיבע אצלי את התחושה שהאיש מגלה טפח ומסתיר טפחיים, וברור גם שהמילים המעטות שהחלפנו מאז הושפעו ישירות מההיסטוריה המשותפת הזאת. אבל על דבר אחד אני יכול להעיד: קליין נוטה להציג את עצמו כמי שנותן לדברים להתגלגל לידו, כמנהל שנוקט מדיניות של אי־התערבות. ויכול להיות שהוא באמת מאמין בזה, אבל יש פער גדול מאוד בין הפילוסופיה לפרקטיקה.

 


 

קליין חי כבר שנים את הפועל ירושלים, והוא לא הטיפוס שמשחרר אחיזה. גם עכשיו, כשרוב אחוזי הבעלות על הקבוצה עברו לידי גומא אגייאר, הוא נשאר בתפקידו ובסמכויותיו (לדבריו, אגב, עקב בקשה מפורשת של אגייאר, אגב). ולמען הסר ספק, קליין איננו מנהל שמסרב להתייעץ או סתם לא יודע מה קורה סביבו. הוא מצוי בכל פרט רלוונטי ומרבה לתקשר עם חברי דירקטוריון ופונקציונרים אחרים, אלא שכל אלה מחזיקים בתכונה משותפת: רצון להשפיע בתחום שהם לא באמת מבינים בו. תחום הכדורסל.

 

בהגדרה הכי קצרה, הפועל ירושלים מנוהלת באופן אמוציונלי. היא מושפעת הרבה יותר מדי משאלת ה"מה יגידו", מאיך שהדברים ייראו מהיציעים וייכתבו בעיתונים. לראיה, בכל פעם שהקהל במלחה יצא בגלוי נגד מאמן, ההנהלה יישרה קו. לא תמיד זה נגמר בפיטורים, אבל תמיד הורגש שינוי בהלך הרוח כלפי הסמכות המקצועית העליונה. זה מספיק בשביל לחרבן את מערכת היחסים הכי חשובה במעלה הפירמידה של כל קבוצה, וזה מחדד את הבעיה הירושלמית: יש כסף, יש מאמן, יש יו"ר שהיה בכל הסרטים האפשריים. רק כיוון אין.

 

דברים שלא עושים

שרון דרוקר הוביל את ירושלים לזכייה בגביע יול"ב. זה לא מנע מההנהלה לפתוח מולו חזית ולשחרר אותו אחרי שתי עונות. גם זה היה הישג בסטנדרטים של מאמנים בירושלים, אבל בשלהי הקדנציה של דרוקר חל נתק מוחלט בינו לבין קליין, שהגדיל לעשות ועבר לשבת ביציע במקום בקרבת הספסל, כהרגלו. ארז אדלשטיין מצידו מצא את עצמו תחת מתקפה מבית, והיו דיבורים על כך שקליין נמנע מלשוחח איתו. אחרי דרוקר ואדלשטיין הגיע דן שמיר, שהביא לקבוצה שני גביעי מדינה ושינה קצת את מאזן הכוחות: כשהתברר שהוא וההנהלה מושכים לכיוונים שונים, שמיר היה זה שהפסיק בשלב מסוים לענות לשיחות מקליין, והראה שגם מאמן יכול לא לספור את המנהלים שלו. הסידור העקום הזה עבד ככל שעבד, אבל גם שמיר עזב לפני שהשלים שנתיים מלאות.

 

מאמנים עלו ירושלימה וירדו ממנה בתדירות שגררה ביקורת תקשורתית, וההנהלה הגיבה כהרגלה ושינתה קו. גיא גודס סגר שתי עונות רצופות, ובחודש שעבר יצא עודד קטש לעונה השנייה שלו בבירה. אבל גם כשההנהלה היושבת בציון עומדת מאחורי איש המקצוע שבחרה, זה יוצא לה בדיוק כמו בקלישאה על הבוס שנותן גיבוי רגע לפני שהוא נותן בעיטה.

 

עוד חוליה בשרשרת. דן שמיר (צילום: דודי ועקנין) (צילום: דודי ועקנין)
עוד חוליה בשרשרת. דן שמיר(צילום: דודי ועקנין)

 

אחרי שזכתה בגביעים ב־2007 וב־2008, היה קשה להנהלה הירושלמית להעביר שנה שלמה בלי גמר. בתום עונת ביכורים נטולת תארים סר חינו של גודס, וקליין כבר החליט להחתים תחתיו את קטש, שסומן אצלו שנים קודם לכן. גודס היה עם רגל וחצי בחוץ כשקטש החליט במפתיע להישאר בגלבוע/גליל, וירושלים חזרה למאמן הקודם כדי לא להיתקע. על העונה השנייה שלו היה כתוב מראש "בלית ברירה", וככה היא גם נראתה.

 

סיפור דומה היה בקיץ האחרון, כשהקסם של קטש הפסיק לעבוד על כל מי שקשור בקבוצה פרט לקליין עצמו. ירושלים נשארה נאמנה למדיניות שלא משחררים מאמן באמצע החוזה, אבל לא לפני שמישהו סיפר לתקשורת על הפילוג שנוצר בהנהלה סביב הנושא. זה עירער את מעמדו הרופף ממילא של המאמן, מה שהביא את ההנהלה ליישם עוד אחד מכללי הברזל שלה: אם אתה לא יכול לשחרר אותם, תתערב להם.

 

קטש הגיע לבירה כאלוף מכהן, וכביכול קיבל את החירות לעשות כל מה שירצה. למשל להחתים את דיון דאוול, שזכה איתו באליפות בגלבוע/גליל. מרגע שהצטרף לקבוצה דווח שהמאמן מעוניין בדאוול - אלא שההנהלה, וגם זה דווח בתקשורת, חשבה שמדובר ברכש לא מספיק טוב. היא אישרה את ההחתמה,

 אבל הנזק נעשה. מכאן היה זה קטש עצמו שטעה שוב ושוב לאורך העונה, עד שהקבוצה התפרקה חברתית ומקצועית. יובל נעימי הוקף בכותרות שליליות, ולכל אחד מהזרים - ביניהם בריאן רנדל השקט בדרך כלל - היה משהו לא מחמיא לומר על המאמן או על ההתנהלות הקבוצתית. ובכל הזמן הזה, קולו של היו"ר קליין לא נשמע. הבוס גזר על עצמו שתיקה, והמאמן המשיך לעמוד חיוור על הקווים בהדחה המוקדמת מגביע המדינה, מהיורוקאפ ומהפיינל פור המקומי.

 

העונה מוצא את עצמו קטש עם שותפים חדשים בגזרה המקצועית. מלבד עוזר המאמן דרור כהן (שגם לגביו הודלפו ידיעות בקיץ על "חוסר שביעות רצון מצד ההנהלה", כי מסורת זה מסורת), הקבוצה התחזקה גם בכהן אחר: דני כהן, המנהל המקצועי החדש, אוהד ותיק ופעלתן שניסה במשך שנים לזכות בתפקיד רשמי במועדון. עכשיו זה קרה, והוא אחראי לא רק על הצד המקצועי אלא גם לקשר עם המאמן. לא ברור מה מכשיר אותו לתפקיד, אבל מבחינת ההנהלה, דני כהן הוא הממונה על עודד קטש. מזכיר במשהו את עונת הלית־ברירה של גודס, לא?

 

עם או בלי קשר להצטרפותו של כהן, שינוי אחד במבנה הקבוצתי כבר אפשר לראות. אם בעונה שעברה שיחקו בירושלים רק זרים עם ניסיון בליגה שלנו, הרי שבקיץ האחרון הלכו הפוך: לצד רנדל, שעליו המאמן לא מוותר בשום אופן, הוחתמו ארבעה זרים שמעולם לא שיחקו בישראל (ברגע האחרון הגיע גם ג'ון תומאס בן ה־36, לשעבר בחולון). ולא רק המחשבה השתנתה, אלא גם הפורמט: מהכדורסל הקלאסי של קטש, שכמעט תמיד שיחק בצבע עם שני פורוורדים ובלי סנטר אמיתי, פתאום יש בירושלים שני שחקנים בעמדה מספר 5.

 

כבר אמרתי: הכל חוץ מכיוון.

 

דברים שלא לומדים

גודס וקטש לא הגיעו לירושלים רק בזכות רקורד האימון הקצר שלהם, מוצלח ככל שיהיה: הרי קליין הוביל מהלכים לכיבוש אנשי מכבי תל אביב גם כשהיו שחקני הווה בשיא יכולתם. הלך לו קשה בגזרה הזאת, כי שחקנים רוצים להגיע מירושלים לתל אביב ולא להפך, אבל הוא לא ויתר. המוחתם הראשון היה מוטי דניאל שנדד מזרחה ב־1996, בגיל 33. איתו זכתה ירושלים בגביע נוסף, ואחריו באו אחרים - קונסטנטין פופה בעונת הפרישה שלו, דורון שפר אחרי הפרישה שלו - וסומנו גם יעדים שלא הושגו, כמו טל בורשטיין ונדב הנפלד ועודד קטש, עוד כשחקן. כמה שיותר מכביסט, ככה יותר טוב.

 

האמת היא שלירושלים יש בהחלט מה לייבא ממכבי תל אביב, אבל זה לאו דווקא האנשים; זאת הגישה. פיני גרשון זכה בתקופתו כמאמן לחירות מקצועית מוחלטת, והיום נהנה דייויד בלאט מחירות דומה. בהתאמה, עונות השיא של גרשון והעונה הקודמת של בלאט היו מהטובות בהיסטוריה של המועדון מתל אביב. באמצע באו מאמנים - אחד מהם בשם קטש - עם סמכויות מופחתות והצלחות מועטות. נכון שזה לא תמיד עניין פשוט של סיבה ותוצאה, אבל אם המזנבים מירושלים רוצים למלא בתוכן מחודש את ההייפ הקבוע סביבם, הם חייבים להפנים את מה שמכבי למדה בדרך הקשה: מנהלים תפקידם לנהל, ואנשי כדורסל תפקידם כדורסל. מי שלא מבין את זה, לא יעזרו לו כל האגייארים שבעולם.

 


 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים