בלשים חסרי כבוד: להתמסר לשירה עם בולוניו

אפשר באופן גס ולא לגמרי מדויק לחלק את המין האנושי לשניים: אלו שהולכים עם כיוון המציאות ואלו שהולכים נגדה. אלו שהולכים עם כיוונה שואפים, על פי רוב, לדברים האלמנטריים כמו הצלחה יחסית, ביטחון כלכלי ואישי. אלו שהולכים נגדה מפנים עורף לכל סכמה ושואפים להתמסר למשהו אחר, כמו למשל שירה. בעצם כל פעולה או מחשבה שלהם מרחיקה אותם מהקונפורמיות.

"בלשי הפרא". מבעירים את האדמה שתחתם

שירה במובן הזה (ברגע שכמובן מתמסרים אליה באופן מוחלט, והיא לא עיסוק צדדי) היא פעולה כנגד המציאות, כנגד הקפיטליזם אפילו, בעצם הגדרתה, ואצל בולניו התמסרות לשירה משמעותה הפניית עורף לכל זרם המציאות הבלתי מרפה.

ביקורות נוספות בערוץ הספרים :

• יותם שווימר על "הקרקס הגדול של הרעיונות"
• אריאנה מלמד על "עין החתול "
• מיה וינשטוק על "נונה קוראת מחשבות"
  

"בלשי הפרא" הוא אחד השרטוטים המאלפים, המבריקים וטורדי המנוחה של אותם אנשים, שכפי שמגדיר אותם המורה למתמטיקה, המאהב של מרייה פונט, אחת הדמויות: "טפילים, אלמנטים שגורמים לשיתוק בחברה, לכך שהארץ לעולם לא תצליח להתקדם". זה לא מספיק לפטור את האנשים האלה כ"בוהמיינים", אלו אנשים שגם אם האדמה לא בוערת תחת רגליהם, הם לוקחים להביור ומבעירים אותה בעצמם.

אבודים אך נוטפי כריזמה

הם חיים מהיד לפה, מהיד לבקבוק, מהיד לג'וינט, מכתב עת קיקיוני כזה או אחר, משירים שניתן למצוא באמצעות פינצטה או טלסקופ. הם מקימים בעצם מן עולם חלופי, שלחלקים מאוד נכבדים בו אין כל קשר למציאות, אבל הוא מציאות בפני עצמה, שלעתים, מה לעשות, צריכה להתנגש במציאות האובייקטיבית, ואז עפים ניצוצות, ואז התהום פוערת את הלוע.

אין להם מקום קבוע, הם נדים מצ'ילה, ניקרגואה, מקסיקו, פריז, תל אביב - וחוזרים חלילה. הם אולי כמו צללים, אבל אולי כל מי שמנגד הם דווקא הצללים. הם מקימים קבוצות שירה ייעודיות עם שמות מרהיבים, מפרקים אותם, מקימים אותם מחדש, עולים על רכבות, מטוסים, מתאשפזים, נהיים אלימים, חולי מין, מקבלים שחמת כבד, אבל הכי חשוב - בכל רגע נתון הם נשארים נאמנים לעצמם, לייעוד שלהם, ולרובם גם יש את ההורים שמשמשים להם כמשענת כלכלית בעיקר (דבר שמאפיין אנשי תנועות חתרניות, כמו הדאדא והסוריאליזם ובמובן מסוים גם דור הביט).

"בלשי הפרא" בעצם מספר את סיפורה של תנועה פואטית בשם "ויסרל ריאליזם", וממפה את עלילותיהם של יוליסס לימה (דמותו מבוססת על המשורר מריו סנטייגו) וארטורו בלאנו (דמותו מבוססת על בולניו עצמו). מדובר בשני טיפוסים אבודים, אך נוטפי כריזמה בצורה שקשה להסביר. הם מנסים להתחקות אחר עקבותיה של משוררת אוונגרדית פוסט דאדאיסטית בשם סזריאה טינחרו, שנעלמה כאילו בלעה אותה האדמה, והותירה מאחוריה שיר אניגמטי אחד בלבד.

הספר בנוי בצורה מיוחדת. הוא נפתח במונולוג יומני של חואן גרסיו מאדרו, עלם צעיר וידען הנכנס לתוך העולם הכאוטי, המרטיט, התובעני והארוטי של השירה. החלק השני בנוי ממעין עדויות או כרוניקות של דמויות שונות שדרכן פגשה בשניים האלה. אפשר לראות בחלק הזה מבחינה מבנית מעין מרוץ שליחים סהרורי. לאט לאט הכל הופך לחלק מתצרף שלם, והתמונה הולכת ומתבהרת, אם כי בהחלט אפשר לקבל את הרושם שהיא דווקא הולכת ומיטשטשת.

בביתם במדבר

התצורה הזו עלולה להיות קצת קשה למעקב, אך היא טומנת בחובה רגעים נפלאים מבחינה דרמטית וספרותית. למשל את העדות של אנדרס רמירס שמתחילה בעמוד 406, או גם של קלארה קבסה, מזכירתו של המשורר האגדי אוקטביו פאס, בהחלט אפשר לנתק לרגע מהתמונה הכוללת, ולהיווכח כמה הטקסטים אפילו עומדים כיצירות קצרות בפני עצמן. החלק השלישי שוב חוזר לגרסיה מאדרו, שמצטרף לבלאנו ולימה בסגיר אלים וחסר תוחלת המתרחש בעולם מדברי, אפל, יבש, בחצר האחורית של דרום אמריקה.

בולניו מצליח לחדור לתוך הקרביים של כל דמות בצורה מעוררת התפעלות,

במעין פואטיקה של שליטה וחוסר שליטה בו בזמן. משהו בו פראי, חסר כל עכבות, מגרד את פני השטח של הדמיון האנושי, ומנגד, כל רגע הוא שולט בכל המידעים האפשריים, מנווט את העלילה וכל תתי-העלילה כמו על ידי אלגוריתמים מתמטיים מעוררי פלצות.

למרות שבהחלט מדובר בהכרזה סובייקטיבית פומפוזית, אפשר בהחלט לומר כי בולניו הוא גאון ספרותי. גם בזכות ספריו הקודמים שתורגמו לעברית ("נוקטורנו בצ'ילה", "כוכב רחוק") אבל הם אולי היו רק מתאבנים כשנוכחים בעוצמה של הספר הזה. מכל צד שלא מסתכלים בו, הוא פשוט חף מחסרונות. ואי אפשר לא להתפעל מהכישרון ומהיכולת של בולניו, שהופכים את "בלשי הפרא" לאירוע ספרותי פרוע, חתרני ובלתי נשכח.

רוברטו בולניו "בלשי הפרא", מספרדית: משה רון ואדם רון בלומנטל, עם עובד, 661 עמ'.