"דם כחול": ערפדים תוצרת כחול לבן

לחן רסקו נמאס לשמוע על כל מה שיכלה לעשות עם הפוטנציאל הלא ממומש שלה. אחרי פרידה מכוערת מליאור, הבוס שהיה גם בן זוג עד שבגד בה עם המזכירה, היא מוצאת את עצמה מובטלת וחסרת כיוון, ומוציאה את זמנה הפנוי בחיבור איחולים לבביים לליאור ובצפייה בפעם המי-יודע-כמה בסרטי הערפדים החביבים עליה, למורת רוחם של חבריה הטובים שרון ועומרי, שמחפשים מתחת לאדמה דרכים לנער אותה ולהחזיר לה את שמחת החיים.

• האם לספרות מד"ב יש מקום בארץ? בואו לשאול את ורד טוכטרמן בפורום חי 
  

על אנשים וערפדים (עטיפת "דם כחול")

כאשר עומרי מספר לה על סוכנות בשם "דם כחול", שמגשימה לחובבי ערפדים את הפנטזיות הכמוסות שלהם, חן מגיבה בתערובת של ספקנות ולגלוג. הרי בעולם האמיתי אין ערפדים. והיא ממשיכה להחזיק בדעה זו עד שהיא פוגשת אחד מהם וזוכה ללמוד על ערפדים הרבה יותר מכפי שרצתה לדעת. אבל לפני שסקרנותה של חן באה על סיפוקה הערפד נעלם, והיא יוצאת למסע חיפושים עיקש אחריו. בחיפוש נחשף סבך של מזימות וכוחות חשאיים, ולחן מתברר ש"דם כחול" היא הרבה יותר ממה שהיא נראית.

ורד טוכטרמן היא סופרת ומתרגמת ופעילה בקהילת המדע הבדיוני הישראלית. עד היום פרסמה מעל חמישים סיפורים בעברית ובשפות אחרות, וקובץ הסיפורים שלה "לפעמים זה אחרת" (אופוס, 2002) זכה בפרס גפן לשנת 2003. היתה העורכת-המייסדת של כתב העת "חלומות באספמיה", המוקדש לסיפורת ספקולטיבית ישראלית. "דם כחול" הוא הרומן הראשון שלה.

ליקוי חמה

לא, נכון יותר לומר שהוא מנסה לדכא אותה תהייה עוד מאז שקנה את כרטיסי הטיסה לבוקרשט. בתחילה עוד היה נרגש ונלהב מדי, ולא הניח לעצמו לחשוב על כך ברצינות, אבל מרגע שהחל להירגע מעט, הספקות החלו לכרסם בו יותר ויותר.

בעצם, הוא לא באמת מצפה למצוא שם כלום. הנסיעה הייתה בעיקר מחווה לנושא שמעסיק אותו שנים רבות כל-כך, ולאו דווקא משהו שיש מאחוריו ציפייה לתוצאה של ממש.

קרני שמש אלכסוניות מאירות את הנוף הזר, שאיכשהו נראה כמו כל נוף אחר מבעד לחלון אוטובוס, והוא מצמצם את עיניו אל מול השמש אבל נמנע מלהוריד את משקפי השמש ממצחו אל עיניו. הוא מברך אותה, את השמש. הוא טובל בקרניה וחש אותן ממלאות אותו בכוח. הוא עוצם את עיניו ומניח לקרני השמש ללטף את עפעפיו העצומים, והוא נזכר.

הזיכרון מעומעם בקצותיו, כאילו צולם בעדשה מטשטשת. מרחק של שנים ובלבול וחוסר אמון. הילקוט שלו זרוק ליד עץ והוא יושב בקרוסלה שמסתובבת, ומסתובבת, ומסתובבת. בעצם, הוא כבר היה מבוגר מדי לקרוסלות – בן כמה היה? עשר? אחת-עשרה? אחד הגילים האלה שבהם מביך להיתפס כשאתה משחק במשחקי ילדים. הקרוסלה הזו מסתובבת לנגד עיניו, ופתאום הוא חושב שמאז אותו יום לא עלה על קרוסלה, וכמה היה רוצה עכשיו לשבת בשעשוע מסתובב כזה ולהניח לכוח הצנטריפוגלי לשאוב ממנו את מחשבותיו.

הוא היה אמור ללכת הביתה. הוא היה אמור להגיע הביתה כבר שעתיים קודם. אבל מה היה לו לחפש בבית? הוריו, אנשים עובדים במרוץ הקבוע של בני המעמד הבינוני, להניח לחם וחמאה על השולחן וטלוויזיה צבעונית על המזנון, יחזרו הביתה רק מאוחר יותר, ואז הבית יימלא רעש. צעקות, צעקות בלתי פוסקות. נראה שהוריו לא ידעו לדבר ביניהם אלא בצעקות, והקירות איכשהו ספגו את צעקותיהם. כשהיה בבית, גם כשהוריו לא היו שם, היה נדמה לו שהקירות צועקים אליו, סביבו, והצעקות נדחסות עליו, ממלאות את כל האוויר סביבו, מצמקות אותו עוד ועוד, דוחקות בו לקרוס אל תוכו ולהיעלם.

עדיף בשקט הזה, שנשמעים בו רק חריקות הקרוסלה, רשרוש העלים על העץ וקולות מרוחקים של תנועה. גן השעשועים הזה היה נטוש כמעט תמיד, מאז שגן הילדים היחיד שהיה בקרבתו נסגר וגן שעשועים חדש ומבריק יותר נבנה בסמוך למרכז המסחרי, עם ספסלי אבן נוחים ועצים מצלים. כאן המתקן היחיד שעוד פעל היה הקרוסלה – הנדנדות נתלשו ביד נעלמה מעל המתקן, המגלשה כמעט נעקרה ממקומה וארגז החול שמתחתיה היה מלא בצואת חתולים ושיירי פסולת בניין – הקרקע הייתה חול מלוכלך בחצץ, בשברי זכוכית ובבדלי סיגריות, ואת הצל היחיד הטיל עץ בעל צמרת דלילה שניצב באמצע מדשאה זעירה ומוכת שחין. שנים מאוחר יותר חשב שכנראה הפסיקו להשקות את המדשאה ואת העץ לאחר סגירת גן הילדים, ולכן נראו ככה. אבל בילדותו רק קידם בברכה את השקט, את היכולת לצוף בין קרני השמש, בתוך הדממה העצלה שבמחשבותיו.

הוא סובב את הקרוסלה במהירות רבה ואז בלם אותה בבת אחת וירד ממנה, נהנה מהעולם המסתובב סביבו ומרגליו הכושלות בצורה משעשעת על החול המלוכלך ועל שיירי הדשא. הוא צנח על הדשא ליד העץ והניח לעולם להאט את מהלכו בהדרגה עד שהתייצב שוב. הוא צחק, ככה סתם, נהנה מהחירות לצחוק בלי שאיש ישאל למה.

אז קם והרים את הילקוט באי רצון. אור השמש כבר החל לקבל גוון של שעות אחר הצהריים המאוחרות, והוא ידע שאם לא ימהר הביתה ודאי יגיע אחרי הוריו, למורת רוחם. הוא העלה את הרצועות על כתפיו וגרר רגליים אל המעבר שבין שני הבניינים הסמוכים, שביל צר של אבני ריצוף רחבות על פני שביל מעט רחב יותר של אדמה אפרפרה, שהתפתל בין בלוני גז ומתחת לסוככי כביסה, תחוּם פה ושם בשיחים מדובללים.

המעבר מאור השמש הגלוי שבחוץ אל הצל בין הבניינים גרם לו לכמעט-עיוורון רגעי. הוא אהב את הרגע הזה, של המעבר בין עולמות, בין אור לחושך, בין שטח פתוח למרחב סגור, ולרגע עמד במקומו, נהנה מהאטימות הזמנית של עיניו לעולם שסביבו ומהאופן שבו כמו נפקחו מחדש בהדרגה. לאחר שמיצה את הרגע, מיהר הלאה ועלה במדרגות הקצרות שבין הבניינים והמשיך בהמשך השביל, הילקוט טופח שוב ושוב על גבו. בעודו הולך שם משהו צנח עליו משהו פתאום מן הצד, משהו גדול וחזק ולא מובן, והחל לגרור אותו אל מאחורי גדר חיה צפופת עלים.

עכשיו, במבט לאחור באמות המידה של אדם מבוגר, הוא חושב שהתוקף מן הסתם לא היה גדול במיוחד, לא גבוה בהרבה מנער בן אחת-עשרה. הוא זוכר מעט מאוד פרטים – את העיניים, אדומות כעיני לבקן, ואת העור, חיוור כסיד עד כדי אפרפרות, מתוח על עצמות חדות ומעל לחיים שקועות. היום עולה על דעתו שהיצור ודאי היה מורעב. הוא לא יודע למה, אבל המחשבה שמעולם לא עלתה על דעתו קודם לכן נראית לו פתאום הכרחית. מסיבה כלשהי, רדיפות או מאבק על טריטוריה או חוסר מזל כלשהו, הוא היה מורעב עד כדי חולשה, עד כדי חוסר זהירות.

אולי לכן הצליח להיאבק בו, הודף ומושך ומתפתל תחת ידיו, מכה בכל כוחו, נאחז בגזע הגדר החיה ובועט לכל עבר בשתי רגליו, מניח לתיקו להטות את שיווי המשקל של שניהם – הכול מתערבב כעת במחשבתו, כל הקרב הזה שבו עוד היה מבולבל וחסר הבנה מכדי לפחוד ממש, אבל הוא מאמין שגם כך, היצור היה מנצח אותו לבסוף. שיניו החדות כבר הצליחו לקרוע קרע ארוך ומדמם בצד צווארו, ונראה שהריח מוציא אותו מדעתו עוד יותר – אבל התיק, העמוס בספרים ובמה שנהגה אמו לכנות "אבנים", התנודד לצד אחד ומשך אותו הצדה ואיתו את היצור, ואיכשהו שניהם התגלגלו ביחד במדרגות בחזרה.

בעצם, גם זה לא היה מספיק. לא נראה שההתגלגלות במדרגות עשתה משהו ליצור. אבל כשהמשיך וכשל וניסה לחמוק ממנו עוד הלאה, אל הרחוב, גרר את שניהם אל תוך כתם יוקד של אור שמש שחדר בין הבניינים.

היצור צרח.

לא, "צרח" היא כנראה מילה קטנה מדי לתיאור הזעקה הזאת. היה בה

משהו קמאי ואבוד ומבועת עד אימה. הוא הבין עכשיו שהוא מגונן על פניו בידו והסיט אותה כדי להסתכל. לנגד עיניו, העור החיוור כל-כך האדים והעלה בועות כאילו נשלק במים רותחים, והיצור הדף אותו מעליו בבת אחת, מעיף אותו ואת הילקוט אחורה, אל השמש, ונמלט בריצה מטורפת, כושל ונופל וקם שוב, אל בין הצללים. הוא עוד שמע אותו רץ ומייבב כמה רגעים, לא בקולו של אדם כי אם בקולה של חיית חושך פצועה, ואז גם הקול נעלם.

הוא הביט רגע סביבו, לא מבין, ואז קם בצליעה והרים את ילקוטו. הוא נחבל בכמה מקומות וחש בשריטה ארוכה וצורבת בצווארו – אם כי מישוש קל העלה שהיא לא ממש מדממת, רק מעט דביקה – אבל הוא התעלם מכל אלה כשעמד שם בכתם השמש והרים את מבטו מעלה ולרגע, לרגע ארוך, רק נעץ את מבטו בכתם הבוהק העז ששטף אותו מבין גגותיהם של הבניינים. עיניו דמעו בשטף, ולמרות זאת הוא התעקש להביט למעלה, אל אורה העז של השמש.

לבסוף עצם את עיניו וחש לרגע בקרניה על פניו כמו ליטוף, כמו מגן. אחר כך פקח את עיניו – צללי הגרר של השמש עוד ריצדו מול עיניו – הסתובב ויצא מבין הבניינים כלעומת שבא. לעולם לא ישוב לדרך הקיצור הזאת שבין הבניינים.

כשחזר לבסוף לביתו, צולע מעט על ברך חבולה אחת ומקפיד ללכת רק בשטחים מוארים לחלוטין, הוריו כבר היו שם.

הם צעקו עליו. הם צעקו זה על זה. הם צעקו עליו שוב. הם צעקו בינם לבין עצמם ובינם לבין בורא עולם ובינם לבין גורלם שהעניק להם ילד כזה. והוא הניח לצעקות להדוף אותו אל תוך עצמו, לתחום אותו בתוך בועה חתומה שגבולותיה קטנים בהרבה מגבולות גופו. הוא השליך את תיקו ונעמד ליד החלון הגדול שבסלון והשקיף החוצה, אל השמש ואל הצללים ואל הדברים שמסתתרים בצללים האלה, ודמיין איך הוא לוקח את כוחה הגדול של השמש ושוטף את כל הצללים, שוטף מתוכם את כל הדברים שעשויים להסתתר בהם, את כל הדברים שעשויים להתנפל עליו ולקחת אותו מעצמו.

מאותו יום לא יכול לשאת את החשכה, את הצללים. השמש, ידידתו ומגנתו הגדולה, הייתה מפלטו היחיד. הוא סירב לצאת מביתו לאחר רדת החשכה, ובלילות היה נועל את עצמו בחדרו מסורג החלונות. אור החשמל בבית לא עזר – הוא ידע שאין זה אור שמש ושאין בו כל תועלת. בצאתו מהבית סירב ללכת בצלם של בניינים וחיפש תמיד את דרך המילוט הקרובה ביותר אל האור, וידא שתמיד יהיה לפחות כתם של שמש בקרבתו. בבית הספר התעקש לשבת תמיד צמוד אל החלונות, ולעתים קרובות נחה ידו השמאלית על אדן החלון, טובלת באור, בעוד ידו הימנית משרבטת. 

"דם כחול", מאת ורד טוכטרמן. הוצאת יניב, 318 עמ'.