שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: shutterstock

    ללמד את הילד לומר תודה - ולהתכוון לזה

    אם גם אצלכם בבית מככב ה"מגיע לי", והמילה "תודה" כבר מזמן אופסנה לה אי שם בבוידם - זה הזמן לשינוי. לכבוד חנוכה, חג המתנות הגדול, מסבירה הפסיכותרפיסטית ליאת קרן למה חשוב ללמד את הילד לומר תודה ואיך גורמים לו גם להתכוון לזה

    עוד לפני שהתינוק לומד לעמוד וללכת הוא מתקשר איתנו במשחק "קח ותן", מעביר אלינו חפץ שהחזיק בידו ומחייך למשמע ה"תודה" שאנחנו אומרים בפנים מאירות, רגע לפני שאנחנו מחזירים לו את החפץ, רק בכדי שיוכל להעבירו שוב אלינו וחוזר חלילה. עוד כמה פעמים ופתאום התינוק פולט "דה" בקבלו את החפץ מאיתנו ואנחנו מאושרים - הוא אמר תודה!

     

    הכתבות הקודמות של ליאת קרן בערוץ הורים :

    בלי "אמרתי לך": 3 משפטים שאסור להגיד לילדים

    אפשר גם אחרת: לחגוג יום הולדת בלי להגזים

     

    "תודה" היא אחת המילים הראשונות שלומד התינוק להגיד, ומרגע שהחל יקבל לכך חיזוקים חוזרים ונשנים מהסביבה, פנים מאירות ותזכורות ("מה אומרים?"). אנחנו כל כך מקפידים על כך בשנים הראשונות עד שניתן היה לצפות שה"תודה" תהיה שגורה בפינו - אולם לא כך הדבר. איפה שהוא בדרך איבדנו את ה"תודות" לטובת המובן מאליו או ה"מגיע לי", ובלי להרגיש שקענו לעולם אפור ומחמיץ פנים.

     

    איך מלמדים לומר "תודה" עם כוונה? 

    איך זה קורה? בואו ניקח לדוגמה את המקרה הקלאסי של מתנות יום הולדת. אם נשים לב, אנחנו אכן מזכירים לילד "מה אומרים?" כשהוא מקבל את המתנה לידיו, נאמר מסבא וסבתא. מצד שני, כשהוא חוגג עם חברים ומקבל מתנות יום הולדת הוא פותח אותן רק אחרי שכל האורחים כבר עזבו ואנחנו נוטים ליפול בפח של להודות בשמו בטלפון אישי, או גרוע מזאת, במייל כללי לכל אורחי היום הולדת. אנחנו יוצאים ידי חובה והילד נמצא פטור. אבל מה לימדנו אותו מעבר לכך ש"מגיע לו" מתנות כי יש לו יום הולדת?

     

    מה אני מציעה? להחזיר את האחריות לילד: קיבלת מתנה, תמצא את הדרך להודות עליה (בטלפון, באס.אמ.אס, במייל אישי, בכרטיס תודה, בציור). ולא פחות חשוב: למדו את ילדיכם להרחיב את המילה "תודה" לכדי משפט שלם. לדוגמה: "תודה על המשחק שקנית לי, כזה עוד לא היה לי וכבר שיחקתי בו עם אחי ושנינו מאוד נהנינו" או "תודה על ערכת היצירה. הרכבתי וקישטתי את תיבת התכשיטים ואני מחכה כבר שתתייבש ואוכל לשים בה את העגילים והצמידים שלי".

     

    כשהילד יודע שהוא צריך לאמר משפט הוא הופך מודע יותר לתחושותיו וחוויותיו בהקשר של המתנה, וכך ילמד להעריך אותה יותר. במקביל, נותן המתנה, שהשקיע מחשבה בבחירתה, ישמח לדעת שהיא מצאה חן ושיש לה שימוש וערך עבור הילד.

     

    ומה אם המתנה לא מצאה חן? ואם כבר יש לו כזו? "תודה" צריך לומר בכל מקרה. למדו את ילדיכם שהתודה נאמרת על עצם הנתינה. מישהו השקיע והכין או קנה להם מתנה, ולכן קודם כל אומרים "תודה". ואם הם לא אהבו - הם צריכים בכל זאת למצוא משהו נחמד להגיד, למשל: "רואים שהיא מאוד מושקעת". לא תמיד חייבים להוסיף, ואם בכל זאת מרגישים צורך אפשר בקלות למצוא את הסיבה, ורצוי שתהיה אובייקטיבית, שתעזור לכם ולהם לבשר בעדינות למה תצטרכו להחליף (מידה לא נכונה, צבע לא מתאים, כבר יש לי כזה שאני מאוד אוהב... וכדומה).

     

    גם פרגון הוא סוג של "תודה"

    כשהגעתי לארצות הברית, שם למדתי לתואר שני בפסיכולוגיה ועבדתי במרכז שיקום יום לנפגעי התעללות כחלק מההתמחות, נהגתי להשתתף במפגשי הצוות השבועיים. בתחילה הייתי צופה מהצד. הכל היה חדש וזר לי וניסיתי ללמוד את המקום ואת מנהגיו. כל מפגש צוות נפתח בהזדמנות לפרגן או לומר תודה, ותמיד היה מי שהרים את הכפפה והודה לאיש צוות אחר על שיתוף פעולה, על הקשבה ואפילו על מילוי מקום בזמן שהיה בחופשה.

     

    כישראלית שהגיעה לא מזמן מהארץ נראו לי כל התודות האלו כבזבוז זמן מיותר, והשיא מבחינתי היה כשנאמרה תודה על מילוי מקום – הרי זה תפקידו של האיש והוא גם מקבל על כך כסף. ברור שמילא מקום, אז על מה "תודה"???

     

    לאחר מספר שבועות למדתי להכיר טוב יותר את אנשי הצוות ומנהגי המקום ולהעריך עמוקות את הזמן והחשיבות שנתנו לאמירת התודה. שום דבר לא נלקח כמובן מאליו, אפילו לא מילוי מקומו של מטפל בחופשה. וזה כל כך נכון! כשחושבים על זה הרי לא מספיק שהאדם לקח על עצמו לעשות את העבודה (מעבר לעבודה שלו עצמו), אלא גם איך הוא עשה אותה. הוא נתן מענה לצורך שהעובד האחר לא יכל היה לספק באותה עת, הוא נרתם לעזור - ואין זה משנה אם קיבל על כך תשלום או לא. בהחלט מגיעה לו "תודה". בכלל, סביבת עבודה מוקירת תודה היא סביבה נעימה, בה אתה מרגיש שרואים ומעריכם אותך.

     

    כך הדבר גם בבית. גם בבתים בהם יש חלוקת תפקידים ברורה, ישלימו הילדים את משימותיהם ביתר רצון אם ירגישו שמעריכים את המאמץ שהם מגייסים לביצוע המשימה, את הזמן שהם משקיעים ואת הבחירה לעשות זאת. משפטים כמו: "טלי, תודה שסידרת את החדר שלך לפני שבאים אורחים. אני יודעת שבדרך כלל את מעדיפה לסדר אותו בערב ושתכננת לצאת מוקדם יותר לפגוש את עמית. רק רציתי שתדעי שאני מעריכה את זה" או "יונתן, תודה שזרקת את הזבל בלי שביקשתי ולמרות שזה היה תורו של אבא" יעשו שינוי גדול באווירה המשפחתית.

     

    נכון, לא תמיד מתאים לאמר "תודה". אם בקשתם שהדברים יעשו אינספור פעמים – תודה תשמע לא טבעית. במקרים אלו פרגון, שהוא סוג של תודה, בהתייחסותכם לתוצאה,יתאים יותר. לדוגמה: "איזה כיף להיכנס לבית נקי ומסודר! עשיתם עבודה מצויינת". ילד שגדל בבית מפרגן ידע גם לפרגן לאחרים. תחשבו כמה נפלא יהיה לשמוע "אבא, תודה שפינית זמן לשבת איתי על השיעורים".  

     

    "תודה" כאבן יסוד בהקניית ביטחון וערכים

    ככל שהילדים קטנים יותר מהווה המשפחה מראה להתנהגותם ומשקפת להם, באופן לא מודע, איך הם נראים בעיניה ומכאן בעיני עצמם. ילד שמרגיש שמעריכים אותו יעריך את עצמו. לכן תגובתכם לעשייה שלהם היא מאוד משמעותית ויכולה לקבוע אם יחוו אדישות ("אמא, סידרתי את החדר" - "בסדר, שמעתי"), כישלון ("אתה אומר שסידרת את החדר? אז מה זה הבגדים שעדיין על המיטה והניירות ליד הכיסא?!") או הצלחה ("יופי, באמת סידרת יפה את החדר, אני רואה שכמעט הכל במקום. נשארו רק הבגדים על המיטה והניירות ליד הכיסא").

     

    יש לכך השלכות כמובן גם בחוץ, ובהמשך חייהם. האם כשייתקלו בקושי הם ירימו ידיים, כי "ממילא אני לא אצליח אז מה זה משנה" או יתמודדו עם העומד בדרכם כיוון שיאמינו שהתוצאה הרצויה היא בהישג ידם.

     

    כל כך הרבה מדברים על ערכים נעלים כמו נתינה, עזרה לזולת, הקשבה ונדיבות. אני מאמינה שמפתח החשוב להקניית ערכים אלו מצוי במילה "תודה". הסיפוק אותו אנו חשים עם הכרת התודה הוא הרבה מעבר לתגמול כספי וממלא אותנו מבפנים. זה מעודד עשייה נוספת - ואת זה נעביר גם לילדנו. לא במילים "אם תעשה אז תרגיש טוב", אלא במעשים.

     

    הילדים לומדים מאיתנו, מדרך התנהלותנו. בתחילה מהסתכלות ואחר כך מהתנסות. דרך ה"תודה" והפרגון שלכם הם יחוו תחושת סיפוק, הערכה והכרה, תחושות שכאמור בונות ומטפחות את ה"אני" שלהם כחזק, עצמאי ויציב. בהמשך ינסו זאת בעצמם, באופן טבעי הם יתנסו גם בצד הנותן וגם בצד המקבל, בתחילה בבית ואחר כך גם בחוץ, עם החברים וסביבתם הקרובה.

     

    נכון שלא תמיד יאמרו להם "תודה", אבל ככל שהאני שלהם נבנה בבית יציב וחזק, יהיה להם קל יותר להתמודד בחוץ עם האחר, גם אם יהיה זה "אחר" שיעמוד בדרכם ויקניט או לא יפרגן.

     

    רוצים לעודד התנהגות חיובית? "תודה" ופרגון הן דרכים בטוחות לעשות זאת, ועל הדרך הן תורמות גם לבטחונם העצמי של היקרים לנו מכל. גם האווירה בבית תתחלף מאווירת קיטורים והתחמקויות ליותר חיוכים ועשייה.

     

    בשורה התחתונה – תשיגו יותר בפחות מאמץ! גם אם ילדיכם כבר לא קטנים והם הגיעו לגיל בו חשוב להם "להראות טוב" בעיני החברים, יותר מאשר בעיניכם, עדיין לא מאוחר מדי. זכרו: הכרת תודה מוערכת בכל גיל.

     

    הכותבת היא פסיכותרפיסטית לילדים ונוער. לעמוד הפייסבוק שלה לחצו כאן




     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אל תשכחו לומר תודה בעצמכם
    צילום: shutterstock
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים