שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    הדירו אותי בבקשה
    נדמה שרוח הקרב עיוורה את עינינו. מתי נתקלתם בפרסומת שבה הוצגה אישה באופן המכבד אותה? והאם הגברים המתבוננים ברקדניות בסטודיו בירושלים בקיאים במחול?

    את ירח הדבש ביליתי עם אישי בצפון הודו. באחד הימים עלינו על רכבת שהייתה מלאה בגברים הודים צפופים ודוחפים. במבט ראשון אין כאן משהו מיוחד, הודו כולה מלאה בגברים הודים צפופים, אך מבט שני הבהיר לי מה חסר בתמונה: כתמי הצבע הססגוניים של הנשים. הקרון היה על טהרת הגבריות, ללא אישה לרפואה. זמן קצר לאחר שחלקתי את התובנה (בחשש מה) עם אישי, ניסה לשלוח אותי אחד המקומיים לקרון השני, שהתגלה כקרון הנשים. אין לתאר את ההקלה שחשתי כשהתרחקתי סופסוף מכל החיכוכים המקומיים וחפיפת ריחות הגוף הזרים. מודרת? העונג כולו שלי.

     

    עוד בערוץ הדעות :

    עוד הזדמנות לעליהום על המתנחלים / שאול רוזנפלד

    זאת ההלכה, טמבל / רוני בריזון

     

    כל מי שגדל בבני ברק (ולאו דווקא כחרדי, יש קבוצה גדולה של דתיים-לאומיים וחילונים שגדלו ב"גבול רמת-גן", כי הס מלהזכיר את השם המפורש), מכיר את העומס הבלתי נסבל ברחובות. אם הצלחת לחמוק מלהידרס על-ידי קטנוע או טנק מצוות, רוב הסיכויים שתעלה עליך עגלת תאומים או סתם עקב תועה. ואם כך הדבר ברחוב, חשבו על חוויית נסיעה ממוצעת באוטובוס. ראוי לציין כי רוב היתקלויות הגוף הן תמימות ואקראיות, אך לא מעט מחברותיי יעידו על הטרדות מיניות קלות בחסות הצפיפות. מבחינתי, גם נגיעה אקראית ולא מודעת היא בגדר הטרדה מינית.

     

    הפרדה נגד הטרדה. האוטובוס שבו התחוללה מהומה באשדוד  (צילום: טניה רוזנבליט) (צילום: טניה רוזנבליט)
    הפרדה נגד הטרדה. האוטובוס שבו התחוללה מהומה באשדוד (צילום: טניה רוזנבליט)

     

    לכן, שמחתי לגלות כי באחד הימים הוחלט להפריד רחוב מסוים בבני ברק ולתחום מדרכה אחת לגברים ואחת לנשים. מדובר ברחוב מסוים, עמוס במיוחד, והוא מופרד רק בתקופת חגי תשרי הדחוקה. בגו זקוף (וגם בשרוול קצר ומכנסיים, אם אתם מתעקשים) עברתי לצד הנשים בתחושה שמישהו דואג לי. בשמחה שהפעם לא אצטרך להתכווץ על מנת לעבור מבלי שהמרחב הפרטי שלי יחולל, בטעות או שלא.

     

    הרחוב הנפרד בבני ברק הוא רק אחת הדוגמאות לעשייה למען נשים המצטיירת כשנאת נשים. אי אפשר להיות ירושלמי (ויותר מכך- ירושלמית) בימים אלה, מבלי לשמוע על המאבק נגד הדרת הנשים מהמרחב הציבורי. אלא מה, המאבק לא מתמקד באפלייה המשוועת בשכר במשק או בהדרת נשים ממשרות בכירות בארגונים, אלא תחילתו בפרסומות. זכותנו להיראות! האם מישהו מכם נתקל לאחרונה בפרסומת שבה הופיעה אישה באופן המכבד אותה? אם נניח רגע לעובדה שעצם השימוש באישה לצורך פרסום משהו שאינו נשי בהגדרה הוא החפצתה, הרי שרוב הנשים המופיעות בפרסומות מציגות את גופן, להנאת המרחב הציבורי. נשים יקרות, מודעות כאלו מזלזלות בנו, וחמור מכך - מנציחות את השוביניזם ואת ההדרה אשר מפניה אתן כה חוששות. אבל ניצחתן - גופנו חזר לכביש הראשי. הידד.

     

    עוד במסגרת פעילות המאבק, נפתחו הווילונות של סטודיו לריקוד בירושלים, שבו נהגו לרקוד הקבוצות שלא לעיני העוברים ושבים (איני בקיאה בתחום, אבל ככל הידוע לי כך נהוג ברוב המקומות בארץ, לא?). כעת, כל עובר אורח יכול לעצור ולהתפעל מהאמנות, מהיצירה ומהכוריאוגרפיה. או שמא מהבגדים הצמודים ומהתנועות המזמינות? אולי אני חשדנית במיוחד, אבל איך שהוא נדמה לי שרוב הגברים שעוצרים להתבונן באימוני הסטודיו אינם בקיאים גדולים במחול. האם זהו כבודנו? מה באמת הושג בחשיפת הרקדניות שהוכתר כניצחון גדול למאבק?

     

    אין בכל הדברים האלה קריאה לנשים להסתגר חלילה בביתן או לעטות שאל על פניהן. כבודה של בת מלך הוא פנימה והחוצה כאחד, השאלה היא איך עושים את זה ועל מה נלחמים. נדמה שרוח הקרב עיוורה את עינינו ואנו יורים לכל הכיוונים מבלי למקד למטרה. לא כל חשיפה טובה ונכונה, ובהיותי אישה אני מבקשת: אנא, הדירו אותי ממרחבים מסוימים, ותנו לי לשמור בכך על כבודי.

     

    ליאת פרבר (28), מנחת קבוצות מירושלים

     

    הטור התקבל באימייל האדום. גולשים נוספים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים