אור ירוק: בג"ץ דחה עתירות נגד "חוק האזרחות"

על חודו של קול: בג"ץ דחה הערב (יום ד') את העתירה נגד "חוק האזרחות", שנועד לצמצם איחוד משפחות של פלסטינים וערבים ישראלים. שישה שופטים סברו כי יש לדחות את העתירה ואילו חמישה אמרו כי יש לקבל אותה. כך פורסם לראשונה ב-ynet. הנשיא הבא של בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס, ציטט בפתח חוות דעתו את האמירה "זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית".

קראו את פסק הדין המלא של שופטי העליון  

השופטים אליעזר ריבלין, אשר גרוניס, מרים נאור, אליקים רובינשטיין, חנן מלצר וניל הנדל קבעו שיש לדחות את העתירה. השישה כתבו בהחלטה כי הם מכירים בקיומה של זכות משפחתית הנגזרת מהזכות לכבוד האדם, אך קבעו כי היקפה של הזכות אינו משתרע לכדי מימוש הזכות דווקא בישראל. בדעת המיעוט - שקבעה שיש לקבל את העתירה ולבטל את החוק - היו נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש, השופטים אדמונד לוי, עדנה ארבל, סלים ג'ובראן ואסתר חיות.  

בפסק הדין כתבו השופטים שהיו בדעת הרוב כי גם אם החוק פוגע בזכויות חוקתיות ובהן הזכות לשוויון, הרי שזו פגיעה שעומדת בתנאי "פסקת ההגבלה". תנאי פסקת ההגבלה הם תנאים שצריכים להתקיים כולם יחד על מנת שיהיה מותר לפגוע בחוק יסוד. התנאים הם: 1. הפגיעה צריכה להיעשות בחוק. 2. שהחוק הולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. 3. החוק נועד לתכלית ראויה. 4. הפגיעה היא במידה שאינה עולה על הנדרש.

לעומת זאת, השופטים שהיו בדעת המיעוט סברו כי הפגיעה בזכות לשוויון אינה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה, לנוכח העובדה שההגבלות המוטלות בחוק האזרחות חלות ברובן המכריע רק על אזרחי ישראל הערבים. עוד סברו שופטי המיעוט כי הזכות החוקתית לחיי משפחה של בן הזוג הישראלי משתרעת גם על מימושה של הזכות להקמת משפחה בישראל וכי הפגיעה בזכות זו אינה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה.

"זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית"

לדעתו של השופט גרוניס, יש לבחון את התועלת החברתית שבחוק האזרחות אל מול הנזק שנגרם לאזרחי ישראל, שאינם יכולים להכניס ארצה את בני או בנות זוגם הפלסטינים עמם הם מעוניינים להתחתן. השופט הוסיף כי אם יתברר בעתיד כי הדוגלים בפסילת החוק טעו בהערכה נמוכה של הסיכון, לא ניתן יהיה לדבריו לתקן את הטעות. "את הפגיעה בחיי אדם לא ניתן יהיה לתקן", כתב גרוניס.

עוד הוסיף גרוניס כי ביטול המעמד בארץ של פלסטינים, שנכנסו ארצה כדין על פי החוק והיו מעורבים במעשי טרור, לא יבטל לדבריו את תוצאות מעשיהם. גרוניס סבור כי גם אם אלה שסוברים כדעתו שאין לפסול את החוק טועים, הרי שהנזק שייגרם הוא חוסר יכולת של אזרחי ישראל להקים משפחות עם פלסטינים. "כמובן שאין לזלזל בפגיעה זו, אבל יש להעמיד את הפגיעה האמורה בחיי משפחה לעומת הפגיעה הוודאית על יסוד ניסיון העבר בחייהם ובגופם של ישראלים", הוא כתב.

השופט אליעזר ריבלין כתב בחוות דעתו כי הפגיעה היא לתכלית ראויה ואינה עולה על הנדרש. השופטת מרים נאור חזרה ואמרה, כפי שקבעה בפסק הדין הקודם, כי חלוף הזמן מיתן את תוצאותיו של החוק, כיוון שמספר המשפחות שהתחתנו לפני החלטת הממשלה התמעט עד מאוד ומי שנישא לאחר החלטת הממשלה, עשה זאת תוך ידיעת המצב המשפחתי.

השופט אליקים רובינשטיין, בדומה לשופטת נאור, סבר כי הזכות החוקתית לחיי משפחה אינה כוללת במישור החוקתי את הזכות לממש את הנישואים עם בן זוג שהוא תושב מדינה או יישות מדינית עוינת בישראל דווקא, "למרות הרגש האנושי המובן והצער על הקשיים המשמעותיים העלולים להיגרם". עוד קבע השופט רובינשטיין כי כל חלקי החברה הישראלית נדרשים לוותר על זכויות המעוגנות ברמה החוקתית כדי להבטיח את ביטחון הציבור כולו וכי על רקע זה מדובר בפגיעה מידתית.

השופט חנן מלצר קבע כי אין להתערב בחוק זה, שכן לדבריו "ההסדרים שננקטו בחוק הינם לעת הזו בבחינת הרע במיעוטו וכי מוטב להישמר מאשר להצטער". עוד סבר השופט מלצר כי חוק האזרחות משרת תכלית ראויה - לשמור על ביטחון המדינה.

השופט ניל הנדל קבע גם הוא כי לא כל פגיעה בשיוויון מהווה פגיעה בזכות חוקתית וכי תכלית החוק המתוקן, שהיא ביטחון המדינה, ראויה במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לדבריו, המדינה רשאית לקבוע דיני הגירה והאזרח אינו יכול להכתיב מדיניות הגירה של המדינה על פי בחירת לבו.

"פגיעה קשה בזכויות חוקתיות"

נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית ביניש, כתבה בפסק הדין כי המחלוקת בין השופטים "סובבת סביב אחת השאלות הקשות בחיינו, כמדינה הנאבקת בטרור, המתמודדת בכל שנות קיומה עם בעיות ביטחון ובה בעת עומדת על שמירת אופייה הדמוקרטי". על עמדתה, היא כתבה: "השאלה שעמדה בפנינו היא מהם שולי הסיכון שיש בידינו ליטול על עצמנו ומהם האמצעים שעלינו לנקוט כדי להגן על ביטחוננו, תוך צמצום הפגיעה בזכויות אדם עד כדי המידה החיונית להגנה על המדינה ועל חיי תושביה. על אף חילוקי הדעות כולנו שותפים להכרה בחשיבותם של ערכים אלה וחיפושינו אחר נקודת האיזון הביאו כל אחד מאיתנו למסקנותיו".

ביניש כתבה כי החוק, גם במתכונתו העדכנית, אינו צולח את המבחן החוקתי. לדבריה, התיקונים שהוכנסו בחוק הרחיבו את חזקת הסיכון הקבועה בו וכי לא נעשה כל מאמץ לשלב בחוק בדיקה פרטנית של הסיכון הנשקף מבן הזוג, מבני משפחתו או מסביבתו הקרובה. עוד קבעה ביניש כי חוק האזרחות, שנחקק על דרך של הוראת שעה שהייתה אמורה להיות בתוקף שנה אחת בלבד, הוארך מאז 12 פעמים. לדבריה, השימוש בחקיקה על דרך של הוראת שעה מונע דיון מעמיק ומקיף בהשלכות החוק. לגבי הגישה שעדיף להיות בטוח מאשר להצטער אחר כך, היא כתבה שהיא טומנת בחובה סיכון משמעותי - לא רק לפגיעה קשה בזכויות חוקתיות, אלא גם לפגיעה בהליכי קבלת החלטות.

ביולי 2003 אישרה הכנסת את "חוק האזרחות", שנועד לצמצם איחוד משפחות של פלסטינים וערבים ישראלים. על-פי החוק, שר הפנים רשאי להעניק אזרחות לאדם רק במקרה בו שוכנע, כי מדובר בתושב השטחים המזדהה עם מדינת ישראל וכי הוא או בן משפחתו שיתפו פעולה עם ישראל וסייעו לביטחון המדינה. זמן קצר לאחר אישור החוק הוגשו עתירות לבג"ץ בנושא - שנדחו בשנת 2005.

שנה לאחר מכן דן בג"ץ שוב בסוגיה זו, בהרכב של 11 שופטים. העתירה נדחתה פעם נוספת ברוב של שישה שופטים מול חמישה. נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, גייס לצדו רק ארבעה שופטים נוספים מבני חברי ההרכב וקבע כי החוק פוגע בזכויות הבסיסיות לחיי משפחה ולשיוויון

 העולה על הנדרש ולכן יש לבטלו. אל ברק הצטרפו אז השופטים סלים ג'ובראן, דורית בייניש, איילה פרוקצ'יה ואסתר חיות. בסופו של דבר התקבלה עמדתו של המשנה לנשיא דאז מישאל חשין, אליו הצטרפו השופטים מרים נאור, אשר גרוניס, יהונתן עדיאל, אליעזר ריבלין ואדמונד לוי.

במאי 2007 הוגשו כמה עתירות נוספות בנושא, בין היתר על-ידי האגודה לזכויות האזרח והח"כית זהבה גלאון. לטענתם, החוק פוגע אנושות בזכותם של אזרחי ישראל ותושביה לחיי משפחה.