שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: דנה קופל

    סביבה עשירה בגירויים? סתם מסחטת כספים

    כשתינוק נולד נולדים יחד איתו אוניברסיטה צבעונית, מובייל רעשני ושלל צעצועים שאמורים להעניק לו גירויים - ולהפוך אותו לסטיב ג'ובס הבא. אבל השפע הזה לא רק שלא עוזר - הוא אפילו מפריע. הפסיכולוג גיל ונטורה מסביר למה פחות זה יותר

    הורים נחשבו מקדמת דנא לקהל צרכנים קל, נוח וספוגי. הדרך לארנק שלנו תמיד עברה דרך מנטרות עם ניחוח פסיכולוגי שמלטפות בעדינות את תחושת האשם של אמא ואבא: "תורם להתפתחות המוח", "טיפוח היכולת השפתית" והתוספת האחרונה – "אכילה בררנית".

     

    ברוב המקרים, מפגן החרטא הזה קונה לו אט אט אחיזה בחשבון הבנק, ומכיוון שנראה שהחורף הנוכחי מקפיא במשהו את המחאה החברתית, הבה נעניק לה רוח גבית וכשירות לציבור מגדלי הצאצאים נקלף את המעטה מעל אחד ממקרי ההטעיה המעצבנים ביותר: מיתוס הסביבה העשירה בגירויים.

     

    הטורים האחרונים של גיל ונטורה בערוץ הורים:

    הילד לא משתלב? כך תעזרו לו להיות חברותי יותר

    התפרצויות זעם? אולי זו בעיה בוויסות החושי

    האם בנים יחידים באמת מפונקים יותר?

     

    בגדול, המיתוס עובד ככה: צאצאנו המתוק בא לעולם כשהוא פלטה ריקה. אי לכך, הבה נשפוך עליו שפע של צלילים, מוביילים, צבעים, קונטרסטים, סרטים, רשרשנים, מרקמי תחושה ומעודדי זחילה. יאכל הילד וישבע, ויתפח מוחו אט אט למימדי איינשטיין או מינימום סטיב ג'ובס זצ"ל.

     

    מילת הקוד הסמויה היא "גירויים" – ישויות קסומות שאופפות את הילד ומקדמות אותו על כפיים. את מילת הקוד הזו מומלץ לזרוק לפח, ולהחליף אותה במילת קוד אחרת: "התנסות".

     

    השפע בא על חשבון ההתנסות

    המשתנה הקריטי בהתפתחותו החושית מוטורית (וגם חברתית ורגשית, אם כבר פתחנו ברשימות מכולת) של הילד אינו סך כל הצבעים, הקולות והטקסטורות שמקיפות אותו, אלא היכולת שלו להפעיל באופן רציף כמה שיותר מערכות חושיות ומוטוריות שלו – על גופו שלו ו/או על אובייקטים אחרים בסביבה. האובייקטים הללו יכולים להיות "המגאטרון הסנסו-אנרגטי" מתוצרת "בייבי-סבבה" או חתיכת בד, קופסת פלסטיק, שמיכה, סיר בישול, צרור מפתחות ואפילו תלכיד חומר מעגלי תלת מימדי ("כדור", במילים אחרות). לא משנה, ממש לא משנה. הילד והפיזיולוגיה שלו הם המשתנה שיש לשים עליו דגש, ולא תג המחיר של הצעצוע שאצבעותיו נתקלות בו.

     

    על פי הרציונל הזה, רצפה פשוטה יכולה להיות צעצוע התפתחותי מדהים. אפשר להתגלגל עליה מצד לצד ולגלות ציורים שונים בכל צד (חצי השנה הראשונה), אפשר לזחול עליה זחילת שש תוך ניסיון להתחקות אחרי חבל צבעוני (חצי השנה השנייה) ואפשר אפילו להתאמן בהליכה מדודה על קו הבלטות – עקב בצד אגודל או בניתורים על רגל אחת (גילאי שלוש-ארבע וצפונה, למשל).

     

    יתרה מכך, סביבת המחייה התינוקית-מודרנית לא רק עשירה בגירויים – היא מולטי מיליונרית. יוסטון, יש לנו כאן בעיה. מערכות הקשב הצעירות נאלצות להתמודד מוקדם מדי עם אבוס ענקי של קולות ומראות, והשפע הזה לא אחת בא על חשבון התנסות הכרחית במערכות מוחיות אחרות ( תחושת שיווי המשקל, מגעיות, ריח, טעם, תנועה סיבובית, היכולת לחוש את מפרקי הגוף ושריריו – ויש עוד. בחיי). למעשה, לא מעט שיטות טיפול טובות מתבססות על צמצום גירויים ומיקוד בסדרת פעולות/תחושות מוגדרת.

     

     

    מדוע זה קורה? כיוון שבמקום להיזהר מתוצאות הלוואי השליליות של השפע, אנחנו אחוזי אימה שמא ילדנו הקט ייחשף לסביבה דלה וענייה (ויגדל באופן הגיוני להיות דל ועני). נביאי הזעם השיווקיים דואגים לא אחת לצטט מחקרים ותיאורי מקרה של פעוטות שגדלו תחת חסך סביבתי קיצוני – ושילמו מחיר בדמות פיגור שכלי עמוק. לאלה גם לאלה נאמר – אין דינו של חסך סביבתי קיצוני (עליית גג חשוכה ונטולת קולות וחפצים אנושיים) כדין בית ישראלי סטנדרטי, בכל מעמד שהוא. כל בית שמכיל כיסאות, כריות, שולחנות, בגדים ושאר אביזרים ביתיים די בו והותר.

     

    המשחק האמיתי הוא האפשרות של הילד להניע את עצמו בכיוונים ובעוצמות שונות ולחוות כמה שיותר מימדים חושיים באופן עקבי. עכשיו מלאו קופסת פלסטיק גדולה באדמה או בחול והחביאו בה חפצים ממרקמים וגדלים שונים - ותנו לילד לחפור אותם החוצה. דווחו לי על המסקנות והתקדמו אל הפיסקאות האחרונות של הפוסט.

     

    בעצם, ניתן לבצע סיכום יצירתי של כל העסק בנקודות הבאות:

     ילד למשפחת האדם אינו זקוק לגירויים מגוונים אלא בעיקר לאפשרות לפעול עליהם.

     

    הצעצוע הרלבנטי ביותר לילד בשלבי חייו המאוד מוקדמים הוא גופו שלו (ומותר למצוץ אצבע!).

     

    הצעצוע הרלבנטי ביותר לילד בשלבי חייו הקצת יותר מאוחרים הם ילדים אחרים.

     

    גירוי מלאכותי עתיר גירויים ובעל שפע תרחישי הפעלה אפשריים בדרך כלל מצמצם את

    אפשרות ההתנסות של הילד למספר בודד של ערוצים ולא נותן מקום לשפע אחר של מיומנויות.

     

    הדרמה האמיתית לא מתרחשת במפגש בין הילד והצעצוע, אלא באופן איטי, הדרגתי וסמוי בתוך מוחו של הילד. הבה לא נתיימר לדעת מה בדיוק קורה שם בכל רגע נתון.

     

    משתנה קריטי של המשחק הילדי הוא יכולתו להיות חופשי ונטול פואנטה. תנו לו לחקור!

     

    אם מחירו של צעצוע כלשהו לבני הגן ומטה עולה על 100 שקלים, סביר שיש ימבה חלופות זולות וזמינות להתנסויות שהוא מציע.

     

    יום טוב ושפוי לכולם.

     

    גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה ומומחה לחשיבה יצירתית. לקורסים, ייעוצים והרצאות של גיל 




     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הגיע הזמן לזרוק את המילה "גירויים"לפח
    צילום: shutterstock
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים