הרואה ואינו נראה: פרידה משרגא גפני

יום אחד, ידעתי, אפגוש אותו. מישהו יניח לידי מיכל של נוזל סגול, ובניגוד לכל האיסורים החמורים של אמא, אני אשתה משקה לא מוכר. ייתכן ואפילו פרופסור קתרוס בעצמו הניח בהיסח הדעת בקבוקון על אדן החלון, ואני אמצא, אשתה, והופ - אוכל סוף סוף לראות את גיבור ילדותי, אהוב נפשי, העלם שעליו חלמתי עד שהגעתי לגיל עשר - דנידין בכבודו ובעצמו.

דנידין. גיבור ילדות מקומי (עטיפת הספר)

לא ידעתי אז שאון שריג מחבר "דנידין" הוא גם אבנר כרמלי מחבר "הספורטאים הצעירים" ומתרגם מחונן שהעשיר את שנותי הראשונות במיטב ספרות העולם. לא ידעתי כמה אני חייבת לו, ולמה בכלל. עד שיום אחד הודיעו בבית הספר שיגיע האיש שכתב את הספרים האלה והאלה וששמו שרגא גפני. אני זוכרת שחשתי כאילו רימו אותי קצת. איך יכול להיות שאיש אחד יכתוב ספרים לבנים בלבד, שלא מעניינים שום בת נורמלית, וגם את דנידין האהוב שלי?

התדהמה גברה שאל אולם ההתעמלות נכנס איש רגיל לגמרי, שבעליל נראה כי אין לו כוחות מיוחדים או תכונות על. כך נראה סופר? זה הכול? הוא לא מצויד בגלימה זוהרת ונוצה מחודדת? אין לו על הכתף ינשוף או מוזה? עד שפגשתי את הסופר הראשון של חיי, שרגא גפני המנוח, חשבתי שאנשי-עט הם קוסמים אמיתיים. רציתי להיות אחת כזאת בעצמי, אבל את הקסם הגדול ביותר - דנידין הרואה ואינו נראה - הוא כבר המציא, ולכן חשבתי שלא נותר לי מה לעשות, אלא לקנא.

עלילות גבורה מופלאות

נדרש כל האומץ שבעולם - לא פחות מן האומץ לעזור לחילות המודיעין, לשגע את סאדם ולהציל חטופים במטוס, כדי לשאול את שרגא גפני "מאיפה בא לך הרעיון הזה?" אבל תשובה אמיתית לא קיבלתי אז. הוא אמר שסופרים קולטים רעיונות מן האוויר ובחיי הקריאה שלהם, ולא הרחיב. שנים לאחר מכן מצאתי בעצמי את מקור ההשראה בסיפורו של ה. ג'י. ווילס,

"The invisible man"" שבלונדון האפרורית שלו מסתובב אדם שנראה בדיוק כמו דנידין, לא מציל את הממלכה הבריטית, ומלמד כל מי שחפץ בכך, פרק מדהים בכתיבה של פנטזיה עילאית.

כשאת בת עשר, זה לא ממש מעניין אותך לגלות את האמת על מקור היצירה. מאוחר יותר, האמת הזאת איכשהו הופכת מעניינת יותר מכל עלילותיו של דנידין גם יחד. ואיזה עלילות מופלאות, פטריוטיות, לוחמניות, מלאות בשנאת זרים היו לו.

מי בכלל יכול לספור כמה עיטורי גבורה וצל"שים הוא קיבל. מי בכלל יכול לדעת כמה אויבים הרג במו ידיו. רק ב"דנידין משגע את סאדם", הוא הותיר אחריו 720 גוויות של חיילים עירקים. אח, איזה גבר.

מעלילות גבורה למשחקי ספורטיביים. דנידין בכל מקום

ילדים שגדלו עליו, וגם כמה ילדות, היו כנראה זקוקים לגיבור על חזק יותר מצה"ל בעצמו. אנשים שגדלו במדינה קטנה ומוקפת אויבים חשבו כנראה, שזהו חומר קריאה ראוי מאוד לילדים שלהם. ילדים לא ידעו אז להגיד "מגניב", אבל לא היה מגניב כדנידין, ולא היתה בעיה אחת שהוא לא היה יכול לפתור. מי שמע בכלל על סופרמן, מי בכלל היה צריך אותו.

לראות ולא להיות

לעתים רחוקות בלבד, התפנה מן הדאגה לעתיד הלאום ועבר לעסוק בעניינים אזרחיים. שודדי ים ופראים אפריקנים, מופע קסמים כושל, אליפות כדורסל וחייזרים - היו בין הנושאים שלכדו את תשומת לבו, כשנח קצת מהריגת אויבנו השונים. גם באזרחות, צריך לומר, הפגין בדיוק אותה תושיה מבריקה וחסרת כל פחד, שאפיינה אותו וגרמה לנו לקנא בו. הרי כולנו רצינו להיות לרגעים בלתי נראים לגמרי. כשתקענו אצבע בצנצנת ריבה, כשמשכנו בזנב של חתול, כששוב לא עשינו שיעורים.

"דנידין במלחמת ששת הימים". אובדן התמימות

במיוחד רצינו בזה כדי להציץ קצת אל תוך עולם המבוגרים שדלתו היתה חסומה תמיד מפני בני עשר. בשנים שבהן דנידין פרח לא היה נהוג לשתף ילדים בעינייני המבוגרים, יהיו אלו אשר יהיו, ואת חוויות המלחמות והצרות הגדולות האחרות של המדינה, נאלצנו לחוות דרכו. נדמה שלא התלוננו, רק המשכנו לקנא.

מתי יודעי שהאהבה מתה? קצת לפני ש"דנידין במלחמת ששת הימים" ראה אור, ראיתי בעצמי מעט ממראות המלחמה הזאת, עטורת התהילה, בכמה בתי חולים שבהם שכבו חיילים פצועים. מישהו חשב שילדים עם שי קטן יכולים לשמח אותם נורא. פתאום הבנתי שאין דנידין, לא יהיה כזה לעולם, וכל אחד מאיתנו אנוס לנווט את גורלו במו ידיו, בלי גיבורי על ובלי מפקדי על, וכל התושיה של כל הילדים - לא תוכל להציל מבוגר פצוע אחד.

למרות שנפרדנו, הוא המשיך לפרוח. הוא לכד מחבלים, שמר על השלום, ואפילו הרחיק עד זימבבואה, שם בג'ונגל פגש את טרזן הישראלי. כן, יש דבר כזה ואם אתם לא יודעים סימן שלא הייתם בני עשר בערך בשנת 2000, אז ראה אור "דנידין בג'ונגל" - הספר ה-29 והאחרון בסדרה. אריה ענק? קטן עליו, כמו שיכולתם לחשוב.

מתישהו הבין הרואה ואינו נראה שלא טוב להיות האדם לבדו. ב-1979 הוא הקים חבורה וב-1994 נוספה עזר כנגדו. לא חברה ולא סיפור אהבה כמובן, אלא בת-דודה ששמה דינה - שהיא עצמה הופכת

לבלתי נראית וממשיכה ללוות אותו לאורך ארבעה ספרים. קוראים לה דין-דין, ולו היתה קיימת בספרים שקראתי בילדותי, אין לי ספק שהייתי חולמת להיות כמוה. בקריאה בוגרת, כשהוא מושך אליו את רוב התהילה והוא בעצם המוח של המבצעים, אני מרגישה את המיזוגניה וההבדלים המגדריים בעוצמה כזאת, שלא הייתי ממליצה לבתי בת העשר לקרוא את עלילות הזוג המוזר הזה.

כששמעתי ששרגא גפני נפטר הפקדתי בידיה של הילדה את הספר הראשון "הרפתקאות דני הרואה ואינו נראה", שנולד בדיוק לפני 50 שנה, ולמרות שהשפה השתנתה והעולם אינו דומה לעולמי, הצאצאית קראה מרותקת עד אין קץ, מרוצה לגמרי מהעולם שנגלה בין הדפים.

חשבתי ששרגא גפני היה שמח לדעת שעוד דור של ילדים וילדות יאהבו את יצירתו עד שיהיו גדולים די הצורך להתוודע למקור: לסופרים בלי גלימות אבל עם מגע מופלא של קסם.