שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    איור: Shutterstock

    הורים, תפסיקו לבקש - ותתחילו לדרוש

    ההורים של היום מקדשים את המילים ומזניחים את המעשים, אבל ככה לא תגרמו לילד להיכנס יפה לאוטו ולהפסיק לריב עם אחותו. מה בכל זאת עושים כדי להפגין סמכות יעילה? דני גיל על חינוך יעיל, שמתחיל כבר עם הולדת התינוק

    אנו ההורים של היום מדברים המון: מסבירים ומנמקים, פותחים במאבקים ולאחר מכן מנציחים אותם באיומים ובעונשים, בעוד שה"אתגר" העומד לפתחנו הוא בסך הכל ילדנו בן החמש שאנו מבקשים לאסוף מחבר.

     

    פעולות פשוטות כמו להכניס את הילדים לאוטו בבוקר, להזמין אותם לצאת ממנו בצורה מסודרת ולהקפיד על כך, להפריד בין אחים מתקוטטים - כל אלו כבר מזמן אינן פעולות פשוטות.

     

    טורים קודמים של דני גיל :

     

    ההורות המודרנית מקבלת בהכנעה מוזרה משהו את הסיפור על ה"הורה של פעם", שהיה קורא לילד שלו והילד היה בא. זאת לעומת ההורה המודרני שמנסה לשרוד ב"עידן אחר", שבו הילד "לא סופר אותו" והוא צריך לקרוא שמונה ספרי הדרכה כדי להבין את הפסיכולוגיה של הילד ולקבל מעט הקשבה ושיתוף פעולה.

     

    זהו עידן שבו הילד הוא יצור עם אוטונומיה ורצונות משלו, כאילו הרצון של הילד נולד עם כל הילדים שנולדו בשנות האלפיים.

     

    הפגינו נוכחות פיזית

    בכל המצבים הטיפוסיים של ניהול סדר יום, הסמכות האקטיבית תהיה זו האפקטיבית. כלומר תהיו ממש שם עם הילדים שלכם, בכל סיטואציה שמזמינה קונפליקט.

     

    הפגינו נוכחות פיזית, ותרו על צעקה מרחוק והעדיפו נחישות שקטה מקרוב. כך תוכלו לעמוד כחוצץ בין שני אחים שרבים, לאחוז ביד הילד שלכם וללוות אותו, בטוב וברע, אל מחוץ לבית החבר, אל מחוץ לאמבטיה, אל המיטה בערב - לאן שתרצו ומתי שתחליטו. 

     

    הנוכחות האקטיבית שתפגינו תהיה יעילה יותר מכל המילים והמלמולים.

     

    מנגד, יהיה מי שיטען שההצעה שלי מספקת רק קיצור דרך, וכטבעם של קיצורי דרך היא בסופו של דבר רק תאריך אותה. אחרת כיצד נתמודד כשלא תהיה לנו יכולת אכיפה אקטיבית? איך נתמודד למשל כשהילד יברח על אופניו ולא יקשיב לקריאות שלנו לחזור ("נו אמא, מה תעשי לי...?"). 

     

    אך אם הרגלנו את הילד שאנו נכנעים לתכתיביו, אל נתפלא על הילד בן השש ש"לא סופר אותנו" ואת הסמכות האקטיבית שלנו ברגעים שבהם אין לנו יכולת להפעיל אותה, כשאנחנו כאן והוא הרחק שם.

     

    ואז קורה דבר מעניין: אותם הורים שמקדשים את המילה וההסברים במקומות שבהם יש להם יכולת אכיפה, מקדשים את הכוח במקומות שבהם חסרה להם יכולת האכיפה. "לא!", אמרה לי אמא אחת, "על זה אני לא מוכנה לשתוק! לא יכול להיות שהוא יירק לי בפנים ליד החברות שלי, ועוד אחרי שהוא לקח מהמדף בסופר חטיף ללא רשות ושפך בכוונה את תוכן השקית לעגלה".

     

    ותרו על צעקה מרחוק והעדיפו נחישות שקטה מקרוב (צילום: shutterstock ) (צילום: shutterstock )
    ותרו על צעקה מרחוק והעדיפו נחישות שקטה מקרוב(צילום: shutterstock )

     

    מילים לא יעזרו

    כאן ועכשיו, לא המילים יעזרו וגם לא הסמכות האקטיבית. הסוד שהילד לא מגלה לנו, כנראה משום שהוא עצמו אינו ער לו, חושף את המשוואה הבאה: ילד שגדל בידיעה שלהורה שלו יש יכולת אכיפה, יקבל את הסמכות שלהם כמובנת מאליה גם במצבים שבהם ההורה חסר יכולת אכיפה לכאורה.

     

    אם הילד שבורח להוריו על האופניים יראה בביתו הורים שעומדים מאחורי המילה שלהם, במעשים ולא בעוד ועוד מילים, הוא יישמע להוריו גם כשלא תהיה להם יכולת אכיפה. הם יבקשו ממנו פעם אחת, ידרשו בפעם השנייה - והילד יקשיב וישתף פעולה.

     

    הרבה הורים מוטרדים מעל הכל דווקא מהקונפליקטים הקשים והמורכבים, ולכן פועלים הפוך: תופסים את הקונפליקט ברגעי הקיצון שלו ומפעילים דווקא שם "יד קשה". הם אומרים לעצמם, "אם אני בן ה-35 'לא יכול' על הילד שלי בן החמש, מובן שקשה לי בבית, בפעולות היומיומיות והפשוטות. לכן בדיוק כאן אסור לי לוותר, צריך 'לחנך' את הילד הזה ולהרביץ בו משמעת וערכים".

     

    אבל ראו את גודל הפספוס: כשיש יכולת אכיפה נכנסות להן המילים עם שפע ההסברים והטפות המוסר, וכשאין לנו יכולת אכיפה נכנסים עונשים ואיומים. שני המסלולים אינם יעילים - מילים שנועדו לבנות אמון אינן בונות דבר, ועונשים שנועדו להפעיל כוח סופם לשדר לילד חולשה.

     

    אולי הכל קשה ומתיש עם בן השמונה, אבל הוא לא נולד בן שמונה, וגם לא בן שנה. ובכל זאת, דמיינו לרגע את הילד כשהיה בן שנה, סירב לשבת בעגלה ורצה רק על הידיים. הורים יקרים, קחו את הילד, קשרו אותו בעגלה לשביעות רצונו או לאי-שביעות רצונו, התעלמו מהמבטים מסביב ובעוד דקה הפעוט יגלה לראשונה את ההנאה שבטיול בעגלה. בגיל שמונה הוא יגלה חוויות של בן שמונה.

     

    הילד לא נולד בן שמונה, וגם לא בן שנה (צילום: shutterstock ) (צילום: shutterstock )
    הילד לא נולד בן שמונה, וגם לא בן שנה(צילום: shutterstock )

     

    משל הפיל והיתד

    הסיפור הידוע מדבר על פיל גדול הקשור בחבל ליתד זעירה, תקועה-לא-תקועה באדמה הרכה. שאלו אותו עוברי אורח, מדוע הוא תקוע כל חייו באותה נקודה ואינו יוצא אל המרחבים? השיב להם הפיל שהוא אינו לעשות כך, כי הרי הוא קשור.

     

    הפיל הזה היה קשור ליתד הקטנה מרגע לידתו, ולמד מגיל אפס שלא ניתן לחצות את הגבולות שהציבו לו היתד והחבל. ככל שגדל הפיל והתחזק, כך התחזקה בו האמונה שאלה הם גבולותיו והוא אינו יכול ממילא לחצות אותם.

     

    את סיפור הפיל והיתד מספרים תמיד בהקשר שלילי לאנשים ה"תקועים", שמזמן יכלו לפרוץ את גבולות האפשר שלהם אבל אינם יודעים מהו ה"אפשר" הזה.

     

    אבל ליתד ולחבל יש גם משמעות חיובית, ואנו כהורים נחליט איזה שימוש לעשות בהם: האם נבחר ב"יתד ובחבל" כדי להכניס את הילד לאמבטיה בגיל שנתיים (שימוש חיובי), או כדי להכריח אותו ללמוד פסנתר בגיל שש (שימוש שלילי)?

     

    אני מציע להורים לגשת לדברים בסדר הנכון, ולהתחיל לאכוף את הסמכות בפשטות (כן, פשטות!) של ניהול סדר היום, כאשר אתם בעלי הבית ולא הילד. הפסיקו לבקש ממנו והתחילו לדרוש ממנו ככל שצריך. אם דרשתם שיצחצח שיניים, אל תניחו לו עד שיצחצח אותן. כשתקדשו את המעשים ותניחו למילים, תניחו גם לעבר בדמות ה"למה לא באת כשקראתי לך?!" ותכניסו אותו כבר אליכם הביתה.

     

    כיוון שהילדים בחלק מהמקרים כבר גדולים והיתד הייתה צריכה להיות שם מזמן, מקובעת לקרקע הסמכות שלנו, יתכן שנידרש למעט עבודה, אבל אחר כך נוכל בשעה טובה לנוח. מגיע לנו, מגיע לילדים שלנו, ותמיד מוטב מוקדם מאשר מאוחר.

      

    הכותב הוא בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה, אב לשניים, מחבר הספר "אלוהים בגובה העיניים" ומנהל הפורום באתר סופר-דדי .




     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ילד שגדל בידיעה שלהורה שלו יש יכולת אכיפה, יקבל את הסמכות שלהם כמובנת מאליה
    צילום: shutterstock
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים