שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "מיין ג'רוזלם": היוצרת פיקטיבית, היצירה אמיתית
    מיהי סבינה סאובר - אמנית אוונגרד גרמניה שהגיעה להציג את יצירתה בישראל, או פיקציה אמנותית שהרכיבו ארבעה יוצרים ישראלים? "מיין ג'רוזלם" בודקת מחדש את גבולות היצירה
    בכניסה לתיאטרון תמונע תלויים צילומים של האמנית סבינה סאובר. בפינה אחת, צילום של ציפורניים אדומות על רקע מטושטש של ענפים יבשים ורחוק מאחוריהם קיר חשוף של בית וארובה. בפינה אחרת, גבר עירום זרוק על ספה, איבר מינו משתרבב שפוך ומותש לא פחות ממנו.

     

    מיהי סבינה סאובר? אמנית אוונגרד אנונימית ממזרח גרמניה שיצירותיה נעות בין צילום לפרפורמנס ומוצגות במסגרת רטרוספקטיבה בישראל? פיקציה מוחלטת שנולדה במוחם הקודח של ארבעה יוצרים ישראלים אשר חיברו כוחות על מנת להרכיב ביוגרפיה לעבודה שאין לה גוף? כך או כך, בתוך חלל נתון - קִראו לזה אולם תיאטרון או גלריה - היצירה והביוגרפיה של סאובר, שמזינים זו את זו, מתחברים, הופכים לממשיים, מקבלים גוף.

     

    דיוקן עצמי. 1991 (צילום: סבינה סאובר) (צילום: סבינה סאובר)
    דיוקן עצמי. 1991(צילום: סבינה סאובר)
      

     

    "מיין ג'רוזלם", ספק פרפורמנס, ספק הרצאה, ספק תערוכה, הוא אירוע אמנותי מתעתע וחסר תקדים, בין היתר בשל הקוהרנטיות והשלמות שהוא מייצר תוך חצייה וערבוב ז'אנרים. בשפת האקדמיה היו דוחסים את האירוע הזה לתוך ההגדרה הבלתי מחייבת של אמנות מולטי דיסציפלינרית. בשפה היומיומית מדובר במפגש אמנותי שחבל לפספס.

     

    מי שאינו מכיר את השחקנית מיכל ויינברג יכול בקלות ליפול אל תוך האשליה המחושבת שרקחו המחזאי והבמאי אייל וייזר, הצלם רמי מימון, המעצב ינון פרס והשחקנית עצמה. ויינברג היא סאובר והיא הגיע לתל אביב לבקשתם של מוסדות תרבות מרכזיים בירושלים, כדי להציג לצד תערוכה את יצירת הפרפורמנס הראשונה שלה. היא משילה מעצמה את מה שהיתה - אמנית שמתבוננת מתוך זרות בעולם שמקיף אותה, והופכת להיות האמנות עצמה.

     

    זה התחיל בביוגרפיה מומצאת שיורדת לפרטי פרטים בחייה של אמנית שאינה קיימת. זה המשיך בבניית תיק עבודות שהיקפו מרשים והוא מחולק לתקופות שונות על ציר העשייה שלה - סדרות צילומים מראשית דרכה באוניברסיטת ברלין, תערוכה קבוצתית בגלריה מחתרתית ברובע קרויצברג, צילומים מהתקופה בה עבדה כצלמת הבית של מגזין גרמני נחשב ותיעדה את הפרטנרים המזדמנים שעברו במיטתה. בנקודת הזמן העכשווית שבה פוגש הקהל את סאובר, היא על סף פתחה של תקופה אמנותית חדשה שבמרכזה אמנות הפרפורמנס שמתרחשת כאן ועכשיו, ומתייחסת לקונסטרוקציה מעוצבת-מפוסלת שתופסת חלק מרכזי באירוע.

     

    תלושה. 1995 (צילום: סבינה סאובר) (צילום: סבינה סאובר)
    תלושה. 1995(צילום: סבינה סאובר)
     

     

    "זו עבודה חיה שיוצרת אינטראקציה ומתחככת עם הקהל", אומר הצלם רמי מימון. "יש פה אמן שמדבר על עבודתו ומתחכך במקביל גם עם החלל והזמן". בן זוגו של מימון ומי שיזם את הפרויקט, הבמאי אייל וייזר, מחזק: "זוהי בעצם איצטלה ליצירה אינטראקטיבית שמוחקת את המרחק בין השחקן לדמות. אם בתיאטרון הקונבנציונלי אנחנו יודעים שמאחורי הדמות יש שחקן שנכנס לעולם בדיוני, פה יש ספק".

     

    "כולנו התאהבנו בסבינה"

    התוצאה המבלבלת שגורמת לקהל לתהות בכל רגע נתון על גבולות האמת והשקר ביצירה, היא קו המשכי של נקודת המוצא הביקורתית של כל אחד מהיוצרים. "בתחילה היה ברור שאנחנו עצמנו מתבוננים במעשה האמנות, כל אחד בתחום היצירה שלו, בעיניים ביקורתיות ובציניות מסוימת", אומר וייזר. "זה יצר בהתחלה דמות מאוד חיצונית. ככל שהתקדמנו בתהליך היצירה, סבינה סאובר שאבה אותנו לתוכה וכל אחד בדרכו התאהב בה. היא קרמה עור וגידים".

     

    מתוך הסדרה: חלונות (צילום: סבינה סאובר) (צילום: סבינה סאובר)
    מתוך הסדרה: חלונות(צילום: סבינה סאובר)
     

     

    התהליך שעוברת הדמות זהה לדבריה של השחקנית מיכל ויינברג למה שעברה חבורת היוצרים תוך כדי חזרות: "בהתחלה חיפשנו לסבינה זהות. זו לא היתה דמות שידעתי מה היא. התבוננו בה ובדימוי שלה מהצד. השווינו את עצמנו למה שראינו בה. בשלב מאוחר יותר, אי אפשר היה לחמוק מהזדהות רגשית. אני נטמעתי בתוכה והיא הפכה לחלק ממני. קו ההפרדה מטושטש".

     

    "זו עבודה של שכבות", אומר המעצב ינון פרס, בן זוגה של ויינברג. "זו הסיבה שחומות הציניות והלעג של הצופה כלפי טשטוש הגבולות שבה נופלות די מהר. כמות הרבדים בעבודה לא מאפשרת לצופה ליפול לקלישאות".

     

    אם התחברות של ארבעה יוצרים לפרויקט אמנותי אחד נשמעת כמו משימה לא פשוטה, כשמכניסים למשוואה גם הצטלבויות מקצועיות ומערכות יחסים אינטימיות, כל העסק הופך למורכב שבעתיים. ויינברג, ששיחקה בתיאטרון החאן ובגשר, השתתפה במספר פרויקטים עצמאיים מצליחים שוייזר ביים בתמונע. שניהם למדו בבית צבי. מימון, בוגר בצלאל וצלם מוערך שמרצה כיום באקדמיה בירושלים, הכיר את ויינברג דרך אותו פרויקט תיאטרוני בתמונע, שביים בן זוגו. בשלב מאוחר יותר גם צילם אותה לעבודה שהציג בתערוכה קבוצתית בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב. ינון פרס, בן זוגה של ויינברג, גם הוא בוגר בצלאל שמתמחה בעיצוב חללי תצוגה, הצטרף לפרויקט בשלב מאוחר אך תרומתו לעיצוב החלל מהותית בעבודה.

     

    "מערכות היחסים בינינו העלו אינספור שאלות בנושא גבולות ביצירה משותפת", אומר וייזר. "לבנות דמות אחת עגולה דרש להסיר את הגבולות בינינו ולהפוך לאחד. זה קשה, בעיקר כשמדובר ביוצרים שבהגדרתם הם אינדיבידואליסטים. אנשים נאחזים לפעמים בכפייתיות בחומות שמקיפות אותם, בתעודות הזהות, בביוגרפיה שהפכה אותם למי שהם. כל אחד מאתנו שאל את עצמו לא פעם 'איפה אני בתוך היצירה הזו'. זה דרש מאתנו להיות חשופים במקומות שזרים לנו. לוקח זמן לשחרר ולהבין שאנחנו תלויים אחד בשני. זה קשור באופן ישיר גם לחלק הפוליטי של העבודה, שבאופן אישי היה לי חשוב לחדד".

     

    כלומר?

     

    וייזר: "כשהזהות שלך מוגדרת, יותר קל להשיל חומות. בארץ הזהות הלאומית של שני העמים שחיים פה עדיין בשלבי הגדרה ולכן התחושה שלי היא שאנחנו מציבים גבולות מתוך פחד. זו הסיבה שיש לנו כל הזמן הצורך לתחום ולהגדיר".

     

    אלו שבאים מאוחר, ייענשו על ידי החיים. 1997 (צילום: סבינה סאובר) (צילום: סבינה סאובר)
    אלו שבאים מאוחר, ייענשו על ידי החיים. 1997(צילום: סבינה סאובר)
     

     

    מימון מצדו לא יצא למסע בחיפוש אחר מסר: "האמירה שתצא מהפרויקט פחות חשובה לי מהחוויה עצמה. גם באמנות שלי, אני נע כל הזמן בין מדיומים שונים - צילום, פיסול, מיצבים, עבודות וידאו - וישנה העבודה שלי כמרצה. זו עוד טריטוריה במרחב האינטר-דיסציפלינרי בו אני נע, שהתאהבתי בה".

     

    תיאטרון הוא לא אוהב, אבל מחוזות הפרפורמנס שמתמקדים בהפיכת הגוף לאמנות עצמה מסקרנים אותו: "זה ציר מקביל לדברים שאני עושה ואולי בגלל זה הרגשתי נוח להיכנס לדמות בדויה ולהתבונן דרכה על העולם. זה אפשר לי להתנסות בצילום אחר, להרגיש חופשי, ללכת רחוק יותר, לגעת בטריטוריות חדשות. דרך המפגש שלווה בהתכתשויות, נוצר משהו שלא יכול היה להתקיים אחרת".

     

    "פה המילים הן הכל"

    סבינה סאובר, על פי הביוגרפיה שכתב לה וייזר, נולדה בעיר לייפציג שבמזרח גרמניה. את כוחם של המצלמה והדימוי היא גילתה עם נפילת חומת ברלין. הרגע המכונן הזה הכתיב את המשך דרכה כאמנית מתבוננת, שאינה חלק מהחוויה אלא הדהוד שלה. ממש כשם שיוצריה נדרשו בתהליך העבודה לבקע את גבולות עצמם, כך גם היא - אם בחציית הגבול הפיזי מהמזרח למערב, ואם בחציית הגבול שבין הצילום לפרפורמנס - מבקשת להשתחרר מהגדרה עצמית מצמצמת ולהפוך לחלק ממשהו גדול יותר, כמו סצינת האמנות הברלינאית שבה היא רוצה להתערות.

     

    במפגש הראשון של ויינברג עם הטקסט נדמה היה שלפרויקט הזה אין סיכוי להתממש: "שאלתי אותו מה זה, כי מחזה זה לא היה. מה שהיה שם זה קורות חיים, רצף של נקודות על ציר הזמן, ולך תבנה מזה דמות. יצא לי עשן מהאוזניים עד שהבנתי שהפורטפוליו הזה הוא המחזה.
    אני מנסה להחיות את קורות החיים שלה וזו טקסטורה שונה לגמרי מכל מה שהכרתי. מחזה אמור לייצר סיטואציה ופעולות כדי שהשחקן יוכל לשחק את מה שבין המילים. פה מה שיש הן רק המילים. באמת שלא היה לי מושג איך משחקים את זה". וייזר מצדו, מעדיף לקרוא לזה "תיאטרון דוקומנטרי".

     

    מלבד בדיקה מחודשת של גבולות הז'אנר, יצירתה של סאובר, שנולדה בפרובינציה ונאבקת על מקומה בכרך הגדול, עוסקת לא מעט בתחושת הזרות. זה בא לידי ביטוי גם בסדרת צילומים של חלונות בתים בברלין, אשר מלווה בטקסטים דמיוניים שכתבה על המתרחש לכאורה, באותו מרחב פרטי מרוחק. זה בא לידי ביטוי במעברים הגמישים שבין השפות אותן היא דוברת.

     

    "מרבית הטקסט של סאובר באנגלית, למרות שזו לא שפתה, וגם דרך כך עוברת תחושה חריפה של זרות", אומרת ויינברג. "במובן הזה אנחנו נפגשות באמצע, כיוון שזו גם אינה שפתי. זה גורם לי לשקשק לפני כל הופעה אבל דווקא המכשולים האלה, חוסר הביטחון ואי הידיעה הופכים את המפגש הזה עם הקהל לכל כך משמעותי. זה הדבר עצמו. זה החיים שבהם, בניגוד לתיאטרון, שום דבר לא בטוח".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מי את, סבינה סאובר? "מיין ג'רוזלם"
    צילום: סבינה סאובר
    7 לילות
    מומלצים