מלבד היותה שחקנית וקומיקאית מחוננת, ששולפת הברקות בכל משפט ובמהירות מסחררת, בר הרחיבה את תחומי עיסוקה בשנים האחרונות, והיא יכולה להצמיד את גם התואר "סופרת" לשמה. ספרה הראשון, Dork Whore, מספר בקלילות על מסעותיה לגילויים מיניים במזרח הרחוק וזכה להצלחה לא רק בארה"ב אלא גם בברזיל, איטליה וגרמניה. ספרה השני,, Maccu My Piccu יצא בספטמבר שעבר ובו היא מרחיבה את היריעה לסיפור הרפתקאותיה בדרום אמריקה. "אבל", מן הסתם תגידו, "כל בחור ובחורה ישראלים שניים יוצאים לטיולים האלו". נכון, אבל אין להם את חוש ההומור החד והשנון של איריס בר.

הגיעה לאו"ם. הצגת היחיד המצליחה "די"

איריס נולדה בניו-יורק ועלתה לארץ עם אמה כשהייתה בת 13. אביה הגיע לכאן בשליחות של בנק ישראלי בארה"ב. "הוא בשליחות כבר 40 שנה, מלא זמן!" היא צוחקת. "שליחות זה מאוד אייטיז. כיום כבר לא יורדים מהארץ, קוראים לזה רילוקשיין. 'לרדת מהארץ', זה נשמע כזה דרמטי ושיפוטי".

השיחה עם איריס מתנהלת בסקייפ, כי בימים אלו, אחרי היסטוריה ארוכה של קפיצות ודילוגים בין חופים וכמובן על קו ישראל-ארה"ב המוכר כל כך לכולנו, איריס החליטה לחזור להתגורר בישראל מבלי לזנוח את הקריירה האמריקאית. "רק שניה, ביס אחרון", היא מצהירה בפה מלא בורקס וביצה, "זה מעולה!"

תיכף תגידי לי שזה מהפינה של בוגרשוב, אני מתרה בה בגעגועים שקופים.

"כן, איך ידעת?" היא צוחקת. "ענק!"

"אני בארץ חודש וחצי סך הכל", איריס אומרת, וכבר הספיקה לקפוץ חזרה לאל.איי לסיבוב קידום מכירות בחנויות ספרים לכבוד יציאת הספר השני שלה, וכן סיבוב עם ההצגה "די" בחוף המזרחי. "אני לא באה בהכרזות, כי אז את נראית מטומטמת אם את מחליטה אחרת, אבל התגעגעתי נורא לארץ. אני רוצה ליצור פה, להפוך את 'די' לסרט. זה נראה לי המקום הנכון לעשות את זה. אני רוצה ליצור פה לטלוויזיה כי יש פה דברים מגניבים ויש אווירה מגניבה ויותר כיף לי. החיים בת"א הרבה יותר כיפיים, את זה את יודעת בעצמך".

מה יותר מגניב בעצם בחיים בתל אביב?

"זה כמו שתמיד מתלוננים על אל.איי, שבניו-יורק אפשר ללכת ברגל ושם אי אפשר. זה אותו הרעיון. אני מאוד אוהבת את אל.איי. היה לי כיף עם המרחב שם והנופים, ואני מאוד אוהבת את קליפורניה. אבל פה אני ליד המשפחה והחברים והכל יותר נגיש וזמין וזה מרגיש חממה, זה הבית. את לא באה רק עם המטרה, את באה לחיות כאן כי זה מרגיש בית.

רק אנשים שלא חיים בארה"ב הרבה שנים שואלים: 'איך את עוזבת קריירה מצליחה באמריקה?', אבל החיים זה לא רק דבר אחד, יו נואו. אני מתכוונת עדיין לכתוב דברים לארה"ב. העולם יותר קטן היום, זה לא 'או פה או פה'. בימינו אפשר לעשות דברים בכל מיני מקומות. מבחינת בסיס זה נראה לי החלטה נכונה. אני עדיין בסאבלט זמני, עדיין מתעסקת עם זה, עוד לא התאפסתי".

אבל נניח עכשיו הסוכן שלך מתקשר ואומר לך שיש לך אודישן לתפקיד ענק, שיצריך ממך להיות באל.איי, תעשי את זה?

"כן. מה שחשוב לי זה האמנות שלי, אבל תלוי מה. הציעו לי עכשיו אודישנים לכל מיני סדרות ואמרתי לא, כי אני לא יכולה ללכת הלוך-חזור. אני בכל זאת עובדת פה על דברים ומשקיעה אנרגיה בדברים. מי שאמן בארץ כן נוסע גם לחו"ל, כי את רוצה להגיע לקהל רחב, את לא חיה בבועה, אז את עושה את מה שאת צריכה לעשות. יש אנשים שגם כל הזמן בלוקיישנים בארה"ב, וגם זה לא נראה לי חיים, מצלמים בכל העולם".

יש משהו מאוד ממכר בלהיות כל הזמן בלוקיישנים, לא?

"אני לא אוהבת את זה. כשהופעתי הרבה עם 'די' והייתי בנסיעות, הייתי מאוד לבד כי זו הצגת יחיד. כשאומרים 'יוצאים לדרינק עם הקאסט', זה בעצם אני עם כוס יין בלובי של המלון, אז זה קצת מדכא. בסוף אמרתי לא לכל מיני דברים, כי הציעו לי חודשיים פה, חודשיים שם וזה לא חיים שמעניינים אותי. אם את בת 20 ואת בלהקת רוק שעושה הופעות בעולם, אז בסדר. אבל באיזשהו שלב בחיים כבר אין לך כוח לנסיעות האלה".

בת כמה את?

"לא, לא, לא", היא צוחקת. "אני בשנות השלושים שלי, זו התשובה".

חקר מוח ומלצרות

אחרי שירות צבאי בישראל, החליטה איריס לחזור לארה"ב כדי ללמוד לתואר ראשון, אותו עשתה באוניברסיטת בראון, בפרובידנס, רוד איילנד, שם למדה נוירו-פסיכולוגיה ופילוסופיה סינית.

"אחרי שסיימתי החלטתי שאני רוצה להיות שחקנית כי שיחקתי קצת באוניברסיטה. בצורה מאוד אימפולסיבית חזרתי לניו-יורק והתחלתי לשחק. נשארתי שם כמה שנים, למדתי ב-The Actors Center עם מורים מייל וג'וליארד וקיבלתי תפקיד אוף-ברודוויי בתיאטרון לה-מאמא, במיוזיקל שנקרא .Jews and Jesusואז התחילו עוד כל מיני תפקידים ויום אחד,

 כשהייתי בדרך חזרה משיעור ליצנות, דרסה אותי משאית כשרכבתי על אופניים. הייתי בגבס כמה חודשים טובים. שברתי את היד ולא יכולתי לעבוד, וזה עושה לך סוויץ' במוח. הסוכנת שלי אמרה לי, 'החיים קצרים, אם את רוצה לשחק את צריכה לעבור לאל.איי'. אז עברתי לאל.איי במטרה לשחק והיה קשה מאוד בהתחלה. שנה שלמה נסעתי הלוך ושוב. לא הכרתי הרבה אנשים. גיליתי תעשיה מאוד תחרותית. מילצרתי תקופה קצרה בערבים, וביום סייעתי במחקר במרכז לחקר המוח ב-UCLA".

ממש חיים מפוצלים, טירוף.

"בדיוק. הייתה תקופה שעבדתי בארבע עבודות ואז ידיד שלי, שחקן, אמר לי: 'עד שלא תעזבי את כל העבודות שלך, עד שלא תהיי לחוצה על כסף, לא תצליחי'. אנשים יכולים לגרור הרי 20 שנה בעבודות זמניות. אז עזבתי את העבודות, התחלתי להופיע בסטנד-אפ, אבל לא אהבתי את העולם הזה. זה לא עולם קל, צריך לחפש במה בעיר כל ערב. אבל עשיתי. הופעתי גם במונטריאול וגם בבוסטון. נכנסתי לזה".

זה היה סטנד-אפ שמכוון לקהל יהודי בעיקר?

"לא, ממש לא. דיברתי על הכל: מערכות יחסים, סקס, קצת על הצבא, ותלוי איזה קהל – יש קהל שהבין, ויש קהל, נגיד בפסדינה שהסתכל עלי עם 'איפה זה ישראל?' כשאת נתקלת בקהל כזה את חוזרת לבדיחות-פליצה, ואז הקהל אוהב אותך, צריך להתאים את זה לקהל.

"ההחלטה הגדולה שלי באותה תקופה הייתה לכתוב הצגת יחיד. ההצגה ראשונה שלי, Planet America , קיבלה השראה מאמא שלי, שתמיד כשהייתה באה לבקר אותי היו מאיימים עליה שיקחו לה את הגרין קארד. בסוף לקחו לה את הגרין קארד. הקריאה הראשונה של ההצגה, שעסקה ב-Homeland Security ובחוויה של מהגרים שמגיעים לאמריקה, הייתה אמורה להיות בבוקר של 11 בספטמבר, 2011. זה הכל היה על כמה האמריקאים חיים בבועה, כל מיני דמויות מכל העולם. אז ביטלתי כמובן את הקריאה באותו הבוקר, אבל בהמשך הופעתי עם ההצגה והיא הצליחה. הייתי מועמדת לפרס".

איך מלעבוד במלצרות עברת להרים הצגה משלך? זה נשמע לי כמעט בלתי אפשרי.

"אף פעם לא חשבתי יותר מדי על הדברים, פשוט עשיתי. לא אהבתי שלמישהו אחר יש קונטרול על החיים שלי, ולהיות שחקן זה השיא של התחושה הזו. יותר עניין אותי לכתוב בעצמי, אבל לא למדתי כתיבה. .I just did it העולם של הסטנד-אפ פתח אותי לזה. הייתי Fearless מהבחינה הזאת, לא התעסקתי ב'מה יקרה'. ואחרי זה התחלתי לקבל עוד תפקידים.

"ואז, לפני כמה שנים, רציתי לכתוב הצגה על הטיול שלי במזרח ואיבוד הבתולים שלי, שזה סיפור מרתק, כמובן", היא צוחקת. "התחלתי לכתוב את זה כהצגה, אבל זה נראה לי ספר. בזמנו הייתה לי מנג'ר מאוד גדולה. ישבתי וכתבתי ספר שלם, והיא אמרה 'טוב, אני אשלח את זה לסוכנת ספרים שאני מכירה בניו-יורק'. הסוכנת לא אהבה את זה. אז היא חזרה אלי ואמרה לי 'איריס, הסוכנת לא אהבה את זה'. אמרתי לה: 'אולי נשלח את זה למישהו אחר?' אבל לא היה לי ביטחון, זאת הפעם הראשונה שכתבתי ספר, מה אני יודעת? היא אמרה, 'לא, עזבי'. אמרתי טוב, נעזוב. ואז היא נפטרה. ופתאום אמרתי לעצמי: למה נתתי לה את הכוח להגיד לי אם זה טוב או לא? זה היה שיעור רציני. אז מצאתי עוד סוכן שמאוד אהב את הספר, והוא אמר לי 'בואי לניו-יורק, אנחנו מוכרים את הספר בסוף השבוע. נסעתי לניו-יורק, והייתה מכירה פומבית של כתבי יד להוצאות ספרים ומכרתי את הספר. זה היה לקח שצריך רק 'כן' אחד, אפילו אם יש מיליון 'לא'. הספר יצא ונמכר גם בברזיל, איטליה ובגרמניה, ושם הוא נהיה רב מכר. אולי זה הרגשות אשם שלהם, הו נואוז? הגרמנים הביאו אותי לבוק טורס".

את חושבת שזה קשור לעובדה שאת ישראלית ויהודיה?

"זה פחות קשור לזה, יותר לעובדה שהספר מספר על סקס וטיול, שני דברים שגרמנים מתחברים אליו. כמובן שגם לישראליות, אבל תשמעי, זה ספר טוב!"

"כשגרתי באל.איי התחלתי להרגיש שהביקורת על ישראל התעצמה, במיוחד בעולם האמנים הליברלי. ישבתי בבית קפה The Bourgeois Pig ותמיד זה הפך לשיחות חצי פוליטיות, שתמיד את נהיית בהן ימנית. תמיד הרגשתי שמתקיפים אותי. אמרתי להם, 'אין לכם מושג איך זה מרגיש לשבת בבית קפה כשאתם לא יודעים מה הולך לקרות בעוד דקה. לפני שאתם שופטים, תחיו את החיים האלו. אז כתבתי את 'די', הצגה שקשורה לזהות הישראלית שהיא מאוד מחולקת אצלי ואצל עוד הרבה אנשים: מי אני, למה אני, למה באים לארץ, למה נשארים, למה עוזבים. כל השאלות האלה מאוד עניינו אותי. יצאה הצגת יחיד עם עשר דמויות שאת כולן אני משחקת, ביניהן תייר גרמני ופרופסורית פלסטינאית, כולן יושבות בבית קפה רגע לפני פיגוע. יש עשרה פיצוצים בתיאטרון, זו הצגה לא קלה, אבל המונולוגים עצמם מלאים בהומור, כי הדמויות לא ידעו שהן הולכות למות. בגלל זה זה הצליח, אני חושבת. רצתי עם זה פעמיים בניו-יורק. היו לי גם חברים ערבים שבאו לראות את ההצגה, הבת של אדוארד סעיד למשל למדה איתי משחק והגיעה. באל.איי אירגנתי ערב שהגיעו אליו הרבה ערבים. לא ראיתי את זה כהצגה פוליטית אלא כהצגה סוציולוגית. עניין אותי דעות שונות. זה היה על פיגוע בת"א כי זה העולם שממנו אני מגיעה. שאלו אותי למה לא כתבת גם על פיצוץ בלבנון? זה לא סרט דוקומנטרי וזה לא העולם שלי. הימנים אומרים שההצגה שמאלנית מידי ולהיפך, אבל זו לא הצגה פוליטית, זו לא הנקודה".

הרגשת שאת מצליחה להביא את הסצינה המאוד-טעונה הזו לאנשים שלא חוו את החיים בישראל?

"זכיתי לקהל מאוד מגוון – הופעתי גם באיטליה, חודש בסקוטלנד שהיה סולד אאוט, קהל שפשוט אהב תיאטרון ואנשים התחברו מבחינה רגשית לדמות של אמא שאיבדה בן, לנושאים כמו משפחה או אהבה. עניין אותי שאנשים התחברו לדמויות שהם לא מסכימים איתן פוליטית. למשל, הרבה אהבו את הדמות של המתנחלת. אפילו שהיא דמות קשה, היא מאוד סוחפת. הפרופסורית הפלסטינאית הוא דמות מאוד אצילית ונאורה. פשוט סיפרתי סיפורים, אני לא אוהבת לראות דברים שמטיפים מוסר. השגריר הישראלי לאו"ם בזמנו, דן גילרמן, הזמין אותי להופיע באו"ם ולייצג את ישראל. הגיעו מאה שגרירים. זה היה אחד הערבים היותר מרגשים בחיים שלי".

איך היה לעבוד עם לארי דיוויד? מעצבן אותך שעדין זוכרים לך את התפקיד הזה?

"לא, ממש לא. לארי דיוויד היה לפני 'די'. הגעתי ראשונה לאודישן ולא ידעתי כלום. אמרו לי שזה תפקיד של דוסית. את מקבלת פתק קטן מחוץ לדלת, שכתוב עליו: 'את על הסקי ליפט עם לארי. אסור לך להיות שם אחרי השקיעה'. זהו. נכנסתי לחדר. כולם היו שם. לארי יושב על כסא ואני אמורה לעשות אימפרוביזציה איתו".

לא התרגשת? לא פחדת? אין הרבה דברים שמפחידים אותך, אה?

"לא...", היא צוחקת. "כשרואים את זה כהזדמנות לשחק, זה לא מפחיד. הייתי בעניין, נכנסתי בתור הדמות ואימפרוביזציה זה הצד החזק שלי. היה פצצה, היה כיף, הם נורא צחקו. אחרי כמה שעות הסוכנת שלי התקשרה אלי שהם ביטלו את שאר האודישנים. זה בחיים לא קורה. האגו שלי היה בגודל של מטוס. הצילומים היו מדהימים. צילמנו כמה פרקים, הוא היה מקסים והיה נורא כיף לעבוד איתו. הוא בנאדם מאוד סימפטי בחיים, והוא גם גאון. הוא יודע את העבודה ונותן לך לרוץ. אין טקסט, זה הכל אימפרוביזציה, והוא נותן לכוכבים-אורחים להיות הכי מצחיקים שהם יכולים".

נא להכיר: סבטלנה

בפיאה בלונדינית קצרה, בגדים פרובוקטיבים וקול ברווזי עם מבטא רוסי כבד ואימרות שפר גסות, קל לראות איך איריס בר שברה את התדמית שיצרה לעצמה אצל לארי דיוויד. למעשה, קשה לזהות בכלל שזו היא מאחורי כל הליפסטיק והאטיטיוד של סבטלנה, אמא שמורידה את כל המשפחה לזנות ואוהבת במיוחד להסתובב ברודיאו דרייב ולעשות לא נעים לכל האמריקאים הפוליטיקלי-קורקט והמנומסים. "לפני שנתיים התחלתי עם סבטלנה, התוכנית שלי בערוץ של מארק קיובן. לערוץ שלו, ,HD Net יש 20 מיליון מנויים. צילמתי פיילוט בעצמי שהצליח באינטרנט והצליח באתר של .Funny or Die צילמתי 24 פרקים, שתי עונות, כל פרק 25 דקות. זה היה המון עבודה, כתבתי, ביימתי ושיחקתי. תמיד אהבתי לעשות דמויות. התחלתי לעשות דברים ברחוב בבוורלי הילס, פשוט לעצור אנשים ולדבר איתם. זה היה לפני שיצא הסרט 'בוראט'. אנשים לא היו מוכנים לזה, זה היה מאוד מצחיק. סבטלנה היא להיט ברוסיה, שלחו כתבת ממוסקבה שגרה אצלי יומיים וראיינה אותי. זה היה הזוי לגמרי. לא רצו את הסדרה בארץ כי בטח פחדו מהתגובה הרוסית, אני לא יודעת.

"אחרי שתי עונות עם סבטלנה רציתי לעבור לפרויקט הבא ובזמן הזה כתבתי את הספר השני. הגרמנים הזמינו ספר המשך לראשון, שמאוד הצליח. כתבתי אותו. הוא יצא קודם בגרמניה ואז מכרתי אותו למוציא לאור אמריקאי".

יותר קל לך לכתוב באנגלית?

"מבחינת הומור, אין ספק. גרתי בארץ רק עשר שנים. כל החיים שלי כתבתי באנגלית. בספר כתבתי על הטיול שלי בדרום אמריקה, שאליו יצאתי שנה אחרי הטיול במזרח. כתבתי גם על החוויה שלי באוניברסיטה בארה"ב, כי התחלתי ללמוד בגיל יותר מבוגר עם אמריקאים בני 18. לא התחברתי שם, פתאום הרגשתי הרבה יותר ישראלית מאמריקאית.

יש בספר המון הומור, המון סקס מצחיק. אנשים לוקחים סקס מאוד ברצינות, ואני תמיד משלבת הומור בסקס. עבדתי מאוד קשה עליו, וזה הכל אמיתי והכל נכון, זה אוטוביוגרפיה. אני חושפת את עצמי, אני מספרת חוויות שאנשים מתביישים לספר. הייתי בשנה שעברה בגרמניה עם הספר השני, וזה יותר הופעה מאשר קריאה פלוס שאלות. שחקנית גרמניה מפורסמת מצטרפת אלי וקוראת קטעים בגרמנית מהספר ואני קוראת באנגלית. הם תמיד שואלים אם זה הכל נכון ואני אומרת כן".

על איזה פרויקטים את עובדת בארץ כרגע?

"עכשיו אני כותבת קומדיה משפחתית לטלוויזיה. הפוקוס שלי הוא להרים פה סידרה משלי, אני עוד לא סגורה על הקונספט.

מישהו שנושם

"הגעתי בתקופה מדהימה לארץ", איריס אומרת בהתרגשות, "עם כל ההפגנות והחזרה של גלעד שליט. גם להיות בחגים פה זה תמיד כיף, זה משהו באוויר. אני מרגישה יותר בבית כאן, יותר משפחה, צורת חיים. עוד לא הגעתי לשלב הזה שנורא קשה עם דברים. אני לא משווה לחיים בארה"ב כי אם את מתחיל להשוות את משתגעת, זה משהו שלמדתי. תהיה נוכחת איפה שאת, לטוב ולרע".

מחשבות על הקמת משפחה?

"כן, ברור. אפשר לעשות את זה בכל מקום אבל אם את רוצה בסיס, זה חשוב".

בתור מישהי שחיה בשני המקומות, מה ההסתכלות שלך על גברים, הבדלים בין ישראלים לאמריקאים, כל העולם של דייטינג?

איריס נקרעת מצחוק ומנסה לענות: "אני לא יודעת כי גברים תל אביביים זה כבר עולם אחר. הסינדרומים של העיר הגדולה כבר הגיעו לת"א, יו נואו. בארץ יש הרבה לחץ, כל הנשים האלה מחפשות והגברים רק מתעניינים בפאקינג. באל.איי זה פשוט פחות נראה לעין, פה כולם פשוט רוכבים על אופניים ומזדיינים כל היום. מהניסיון שלי, פה יותר רילקסט וזורם, אין דייטינג. בארה"ב את נפגשת עם מישהו פעם בשבוע לאיזה חצי שנה, כל פעם לדינר, זה מאוד שונה. לכל מקום יש את היתרונות והחסרונות שלו. זה קצת משגע. המין הגברי זה המין הגברי, זה תמיד יהיה קשה ולא משנה איפה את גרה, אלא אם כן את מורמונית ופשוט משדכים לך מישהו".

אז מה את מחפשת בגבר?

"זהו, הולכים לכיוון הזה? השאלות האלה תמיד נשמעות קלישאה. מה אני אגיד – חכם, יפה, חוש הומור, לב טוב ונדיב? ברור. תקשיבי, תני לי מישהו שיחזיר לי טלפונים, פנטסטי. מישהו שנושם? גם זה יהיה נהדר. מישהו שעבר ברית מילה, זה כל מה שאני צריכה. כל השאר כבר יסתדר מעצמו".