אחותי, ומי יטפל בנו?

משמרת ערב ממוצעת במחלקה פנימית בבית חולים נראית כך: בתחילת המשמרת המחלקה מלאה, מטופלים ממתינים למכתבי השחרור ואחרים עלו מהמיון להתאשפז. ברעש ובמהומת הקבלות והשחרורים, צריך לא לפספס אף אסון בפוטנציה. האחות מופקדת על 14-10 מטופלים, בהם כאלו במצב קריטי, התלויים במכונות הנשמה ובמיטה במחלקת טיפול נמרץ. פעמוני המצוקה מצלצלים לאורך כל המשמרת. בנוסף, צריך להוציא ביקור רופאים, לחלק תרופות בשעות שונות, לעשות סבבים של טיפול סיעודי.

אחיות ואחים מוזמנים לפנות לערוץ הדעות ולהציע טורים במייל הבא - opinions@y-i.co.il

אנחנו מבשרים בשורות "טובות" כמו: יש מקום רק בפרוזדור, דחו ניתוח או צינתור, הרופא לא זמין. החלקים הפחות נעימים של העבודה שלנו כוללים הרמה של מטופלים, טיפול בהפרשות שונות, טיפול בנפטרים, הכנסת צינורות שונים ומשונים ועוד. בנוסף אנחנו משמשים כעובדים סוציאלים, פסיכולוגים, אנשי תחזוקה (המכשירים לא עובדים, או מצפצפים: החל בפלטת החימום בחדר האוכל וכלה במכשור רפואי מציל חיים), פועלי ניקיון (את שקיות הכביסה המלוכלכת בערב ובלילה האחיות סוחבות) ובעצם - מה לא?

אחות בבית החולים איכילוב בתל-אביב (צילום: ירון ברנר)

עוד בערוץ הדעות של ynet:

השיטה אשמה, חוק טל הוא רק הסימפטום / עמוס שפירא

גם העיר בלי הפסקה צריכה הפסקה / הרב צבי לאו

בואו נדבר על כסף. אחות במשרה מלאה בעלת תואר ראשון, בוגרת קורסים ועם ותק של עשר שנים מרוויחה כשכר יסוד 4,400 שקלים בממוצע. לאחר עשר שנים במקצוע, אנחנו עדיין מקבלים בתלוש השלמה לשכר מינימום. אם אנחנו רוצים להרוויח קצת יותר, אנחנו עובדים משמרות ערב ולילה, חגים, סופי שבוע ומשמרות כפולות. התקנים בפנימיות לא עודכנו כבר שנים למרות גדילת האוכלוסייה וכך גם תעריף הנסיעות שלנו, למרות עליית מחירי הדלק. יש בתי חולים שלא שולחים ארוחת ערב ולילה, הרי יש חדר אוכל. מי מצליח להגיע אליו? יש בתי חולים שחוסכים בציוד ובכביסה ומשאירים אותנו לעמוד מול המטופלים ולומר להם: "מצטערת, נגמרו המגבות/השמיכות".

רובנו נצא לפנסיה בגיל 67-65, עם פנסיה הנגזרת משכר היסוד בלבד. אסור לנו או למשפחתנו להיות חולים כי המילה הכי גסה בסיעוד היא "פנצ'ר" (אחות שהודיעה שאינה באה לעבוד עקב מחלה). רובנו לא יוצאים לחופשה שנתית מלאה משום שהמחלקות תמיד בתת-תקינה של כוח אדם. אנחנו נדרשים ללמוד על מנת להתקדם, אולם מקבלים עזרה מינימלית בשכר לימוד וגמול מינימלי במשכורת. לימודים באוניברסיטה לתואר ראשון ושני בסיעוד? על חשבוננו.

בקושי מרימים את הראש

אנחנו חשופים לאלימות מילולית ופיזית. אנחנו חשופים למחלות שונות ומשונות, מידבקות ובחלקן חסרות חיסון או טיפול. אנחנו נושמים תרופות וחומרים מסוכנים כמו בנזין, כספית ותרופות שמשמשות לטיפולים כימותרפיים. בחלק מהמחלקות, הצוות חשוף לקרינת רנטגן יום-יומית ולקרינת רדיו ממכשירי המוניטור. על כל זאת ועוד אין אנו מקבלים שום תוספת סיכון.

נוטשות את הרפואה הציבורית. בבית החולים איכילוב (צילום: ירון ברנר)

מצוקת כוח האדם בסיעוד היא אמיתית. בשנים הקרובות ייצאו כ-20% מכלל האחיות לפנסיה ולא נקלטות אחיות חדשות במקומן. הזמן הממוצע שבו אחות חדשה נשארת כיום לעבוד בבית חולים הוא שנתיים. ולמה לא? בבתי החולים הפרטיים או בחברות התרופות העבודה קלה יותר והכסף טוב יותר.

ממלחמה על תקנים בלבד לא ייצא דבר. גם אם משרד הבריאות ייאשר תוספת תקנים, אין מי שימלא אותם. במקום לפתור את הבעיה על-ידי הפיכת המקצוע לאטרקטיבי מבחינת מעמד, שכר, תנאי עבודה ולימודים, הפתרון שמצאו היה לקצר עוד יותר את תוכניות הלימודים ולהוריד עוד יותר את דרישות הסף לקבלה לבתי הספר. בקצב הזה יביאו לא רק רופאים מהודו, אלא גם אחיות.

אז למה אנחנו בקושי מרימים את הראש? כי מנצלים את המחויבות שלנו למטופלים ולמקום העבודה. ומי שמדבר על הפקרה, מוזמן לבוא להעביר אתנו משמרת ולראות מי מפקיר את מי. חושבים שהמצוקה שלנו לא אמיתית, אבל אנחנו עסוקים במלחמת הישרדות. למי יש כוח לעשות משהו כשאתה יוצא שעתיים אחרי הזמן ממשמרת בוקר או ערב. תבינו, מחוץ לשעות העבודה כבר אין לנו כוח לטפל באנשים שלא מרגישים טוב. הגיע הזמן שמישהו יטפל קצת בנו.

יפעת אלון, נשאת עומר ואורלי קליימן, אחים מוסמכים בבית חולים.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il