שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: shutterstock
    גם אני רוצה להיות אבא
    יש לי הכול, אבל אין לי כלום. אני חי בחברה ובמדינה מעקרת. אני מבקש מכם לאפשר גם לזוגות חד-מיניים להסתייע בפונדקאית. אם יש מלאכים בעולם, אל תפריעו להם

    קוראים לי יובל, אני גיי בן 32 ומאמין שארונות נועדו לאנשים מתים. לכן, שילמתי את מלוא המחיר שהחיים דרשו ממני עבור החופש להיות אני. בגיל 26, אחרי חמש שנות זוגיות, התחתנתי. בבית החדש עם האהבה הישנה נדמה היה שהחיים רק מתחילים, אבל השנים חלפו ובבית נערם העצב בארגזים של אהבה שייעדנו לתינוק שלא מגיע.

     

    אני עקר, כי אני חי בחברה ובמדינה מעקרת. על עקרותי עורכים דיונים בכנסת, בבתי קפה ובתוכניות ריאליטי, העיתונים ומהדורות החדשות וגם חבריי ומכריי מתחבטים כולם יחד בשאלה: האם לאפשר לי להיות אבא? גם עכשיו, הדיון המתנהל על פונדקאות בישראל לזוגות הומוסקסואלים הוא מבורך, אבל תכלס? נמאס! נמאס מהדיון הציבורי על זכויות יסוד של בן אנוש. בחתונה שלי דיברתי על החופש לאהוב את בני זוגנו. היום אני מבקש לדבר על הזכות שלנו לאהוב את ילדינו.

     

    עוד בערוץ הדעות של ynet:

    מעשה בשני אגפי משרד הבריאות שלא תקשרו / איתן חי-עם

    בין האפרטהייד הישראלי לבין זכויות האדם בחומס / ג'ראלד שטיינברג

     

    בן זוגי ואני גרים במגדל יוקרה תל-אביבי. יש לנו חברות אמת ושפע תובנות ושיעורי חיים, המשפחות תומכות, אנחנו בריאים, עובדים, מבלים וקמים בבוקר למקום בטוח ואוהב כבר 11 שנה. כל מי שמסתכל אומר שיש לנו הכול, אבל אני רוצה להתוודות: אני חצי, אני כלום. אני חי באגדה בלי סוף, תקוע על חצי האושר. מגדל היוקרה שלי הוא כלוב זהב לריקנות גדולה שמלווה יום-יום.

     

    גם כשאני יוצא לבלות, אני חוזר הביתה בתחושת ריקנות של תחושת חוסר אונים כשאין ילד שילחש בלילה "אבא, בוא". אני קורס לחלקיקים ונאסף מחדש בכל מפגש עם תינוק של חברים ונלחם באשמה על העובדה שקשה לי. אני מדמיין הרבה אותו, לפעמים אותה. אני אדם שמח, אבל הילד הזה, שאוסרים עליי להעניק לו חיים, הוא החלק המת שלי. אני מרגיש שאני חי חיים שהוסטו ממסלולם המיועד, אבל בעיקר אני מרגיש מותש, עייף, שאני הופך להיות חצי מהזוג שתמיד מסתכלים עליו ברחמים: "מסכנים, לא מצליח להם".

     

    כן, אני רוצה ילד כל כך, שאני מוכן לקפח את כבודי העצמי ואת האגו על מזבח הכמיהה הזאת. אני זועק את זעקת הטעות שבטענה כי הומואים שונים כל כך ואינם ראויים לזכויות יסוד בגלל השוני הזה. אם חלקכם היה טורח להסתכל מעבר לנוצות שעל כובע הדראגיסטית במצעד הגאווה ולחמוק מידי הסטריאוטיפ, הייתם מבינים שמה ששונה מכם מאוד יכול להיות גם דומה לכם מאוד. אני וההיא שעברה עשרות הפריות שלא הצליחו חולקים בדיוק את אותו DNA של כאב, ושנינו נהיה הורים מדהימים, גם בזכות מי שהדרך לילד הפכה אותנו להיות. אבל אתם לא רוצים אותי אבא, אתם לא רוצים אותי דומה לכם.

     

    הן לא מריונטות

    החיים אינם מונופול של כל הסטרייטים בעולם. ההומואים החדשים חיים על פי צו לבם, שבמקרה דומה כל כך לשלכם. משפחות חד-מיניות הן כבר חלק מהדמוגרפיה שלנו. הומואים ולסביות מגדלים ילדים לתפארת, רק שהומואים, בניגוד למקבילה הנשית מבורכת הרחם, חייבים להיעזר בפונדקאית על מנת להביא צאצא גנטי משלהם. בדיוק בנקודה זו, הדיון על הורות הומוסקסואלית נפגש עם הדיון על פונדקאות. הפונדקאות חוקית בישראל מאמצע שנות ה-90, אבל רק עכשיו, כשהומואים דורשים להשתמש בה, מתעוררים צדיקים שכנראה ישנו במשך כמעט שני עשורים ומכנים את הפונדקאיות "נשים מנוצלות". אבחנה זו מעניקה להן דימוי עגום ושקרי של מריונטות חסרות רצונות חופשיים, שמוכרות את גופן כמו זונות רעבות ללחם להומואים חסרי מצפון עם חופן דולרים.

     

    מי שמדבר על פונדקאות כניצול נשים צריך לפגוש את מלאני (שם בדוי). היא חיה במרילנד שבארצות הברית, יש לה ארבעה ילדים, היא תרמה ביציות לשבע נשים ושימשה כפונדקאית שלוש פעמים, היא טוענת שייעודה בעולם הוא להביא ילדים והיא חיה בתחושת סיפוק ושלמות מעוררת קנאה. היא מממנת חיי נוחות לבעלה ולילדיה ומשפחתה תומכת בה. הייתה לנו הזכות שמלאני בחרה בנו מתוך זוגות רבים שפנו אליה באמצעות הסוכנות. כמו אמא שלי, גם מלאני העניקה למשהו בתוכי חיים ואת האפשרות לגעת בחלום שלנו למשך שלושה חודשים של הזיית אושר עד שנאלצה להפיל. ארבעה ימים היא בכתה איתנו בטלפון וכשהניסיון השני כשל ונגמר הכסף, היא הסכימה לוותר על חלק גדול משכרה לטובת ניסיון נוסף. 

     

    אף על פי שהחברות איתה עלתה לנו בכל חסכונותינו, היא הייתה חפה מכל ניצול וידעה אהבה. פונדקאות ממוסדת, מבוקרת ומגובה בחוקים מגינה על נשים מפני ניצול, היא לא מנצלת אותן. מלאני היא תוצר של פונדקאות כזאת, ולמי שחושב שבישראל אין נשים כמוה, מצפה הפתעה. הנה, לפני חודשיים נפגשנו עם חברה בעלת משפחה שביקשה לשמש לנו כפונדקאית. חינם! למה? ככה! כי לצורך לתת, יש פנים רבות. החברה הזאת הפכה לאחת מהמוני נשים שמחכות לרגע שבו יוכלו להיות המלאני של אחרים.

     

    חוקים משתנים רק כשחברה משתנה. מושפל, אבל בראש מורם, אני מבקש מכם להשתנות. גם אם האבסורד גדול כמו היקום, עליי לקבל את העובדה שאם אתם לא תשתנו, לי אולי לא יהיה ילד. פונדקאות היא הדרך הכמעט יחידה עבורנו והיא אינה מנצלת נשים אלא מעצימה נשיות וחושפת שניים מצדדיה המופלאים והנעלים ביותר: חמלה ואמפתיה. מלאני שלנו היא מלאך שניסה וכמעט הצליח ליצור עבורנו חיים ולהושיע, ואם קמים מלאכים בעולם להושיע - אל תפריעו להם!

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים