שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "גיבורים אמיתיים": סוף סוף מלמדים פה משהו

    בגלל שילדים צריכים גיבורים ובגלל שהורים צריכים מסרים - סדרת "גיבורים אמיתיים" מצליחה לשעשע, לרגש ולספק מידע חשוב לקוראים. הלן קלר ותומס אדיסון מעולם לא היו יפים יותר

    אי אפשר לגדול כבני תרבות בלי דמויות מופת מן העבר, ואי אפשר לגדל ילדים מבלי להאמין בפסיכולוגיה חיובית. כששירלי יובל-יאיר וד"ר טל בן שחר, פסיכולוגית וסופרת ילדים וגורו של החיוביות החליטו לשתף פעולה, הם הביאו לעולם את "גיבורים אמיתיים" סדרה ששני ניצניה הראשונים ראו אור כעת. הם מצוינים, בעיקר מפני שבני תרבות צריכים גיבורים והורים מוכרחים להמשיך ולהאמין ב"תשתדל-תצליח" ו"לא נורא, תתגבר" ו"איך נעשה אם לא ננסה". אם לא יאמינו - כל פרויקט ההורות הנורא והנפלא מאבד את כנפי התקווה שלו, והופך למטלה סיזיפית אינסופית.

     

    עטיפת הספר "תומס ואני". שעת סיפור רב-גילית  (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    עטיפת הספר "תומס ואני". שעת סיפור רב-גילית

     

    "תומס ואני" מוקדש לאדיסון. "הלן ואני" - להלן קלר. שניהם מחורזים ומנוקדים, ולכאורה מתאימים לילדים צעירים, כאלה שיהנו מהקראה או מקריאה בעצמם, ועד לאלה שיתבוננו בספרים ויגידו, פיכס, ניקוד, זה לתינוקות. אלא שקריאה בהם שכנעה אותי לנסות שעת-סיפור רב-גילית, ולשם כך גויסו ארבעה: שניים משלי, בני 12 ו- 10, ועוד שניים בני 7 ו- 9. נס פורים זעיר אירע כשהס הושלך בבית והם בלעו את "הלן ואני" בשקיקה ותבעו לשמוע את השני, למרות שהגדולים מכירים את הדמויות מהסיפורים של אמא שלהם.

     

    איך זה קרה, ולמה הם שאלו אם יש עוד ספר במקום לומר "משעמם"? ככל הנראה, המחברים מבינים את נפשו של הילד בן זמננו ואת נפש ההורה גם יחד, במידה מספקת ליצור עבורם סיפור נוח לעיכול המתחשב במרכזיותו של הילד בימינו. כשאני הייתי בגיל ראשית הקריאה, הסתובבו בשוק ביוגרפיות של אנשי מופת ואני זוכרת שהורי ציפו שאקרא את כולן, וכך עשיתי: אבל מוצרט ודה-ויצ'י ואפילו הלן קלר בעצמה לא תווכו לי באמצעות סיפור-מסגרת על משפחה "רגילה" (אמא-אבא, שלושה ילדים ודג זהב) שבה מתרחשות מדי פעם סיטואציות המחייבות סיפור על דמות מופת, למען נלמד ונחכים.

     

    מתוך "הלן ואני". טיול של משפחה רגילה  (איור: איה גורדון-נוי) (איור: איה גורדון-נוי)
    מתוך "הלן ואני". טיול של משפחה רגילה (איור: איה גורדון-נוי)

     

    גם הקשר האישי בין הדמות לבין הקורא מעולם לא היה אלמנט משמעותי, או אלמנט בכלל, בביוגרפיות כאלה. כאן עשו בחוכמה וקישרו בין המשפחה הרגילה לבין הסיטואציה, לבין היכולת להתגבר על קושי, שהיא סימן ההיכר המרכזי של גיבור.

     

    משפחה שכזאת וגם מסר

    כך, כשמשפחת חרמון יוצאת לטיולים בטבע שנורא משעממים את הילדים, אבא מכניס אותם למערה, מכבה את הפנס ומזמין את צאצאיו להתנסות בעולם אפל נורא - ומשם צומח סיפורה של הלן קלר,ש"כדי לא להתייאש/ היא התמקדה במה שיש/ ולא במה שאין או במה שהתקלקל. כשמתמקדים במה שיש/ היש גדל!".

     

    והוא גדל גם אם יש בסיפור השמטות מתודיות ומעט אי דיוקים. הלן הילדה החרשת עיוורת לא "מתפללת בלי מילים שיום אחד יקרה לה נס", ועד שלמדה מה הקשר בין מים למילה שאן סאלבן סימנה על כף ידה, לא התרחש תהליך איטי ונעים של למידה כמתואר בספר, אלא מאבק מתסכל ואלים. הלן הבוגרת אכן הקדישה את זמנה לזולת, אבל לא רק לחרשים ועוורים: היא היתה סוציאליסטית ופמיניסטית אדוקה, ולא בטוח שבאמת אמרה "תמיד" ש"כשמתמקדים במה שיש היש גדל". לא נורא: גם בן ה-12 לא הרים גבה, והורים שקוראים את הסיפור לילדיהם בהחלט יכולים להוסיף מידע או להשמיט חזרה דידקטית על עקרון ההתמקדות.

     

    "תומס ואני". הכרחי לכל ילד שנכשל (איור: איה גורדון-נוי) (איור: איה גורדון-נוי)
    "תומס ואני". הכרחי לכל ילד שנכשל

     

    "תומס ואני" הוא סיפור הכרחי לכל ילד שנכשל בבית ספר, שתוייג כלוקה במשהו עם שם מסובך, שסבל מקלוציות ושהאמין שהוא כישלון. בדיוק כמו יוני חרמון שנמצא בכיתה א', והכל משתבש לו. האותיות פורחות מהדף, הפאזל מחליט להקשות עליו, הכדור לא נוחת בסל, החביתה נוגעת בסלט - בקיצור, זוועה. בלילה, כשהוא לא מצליח להירדם, אמא מספרת לו על תומס שעשה המון טעויות בחייו, אבל לא מספרת לו שחלק מהן היו פרי החלטה שרירותית של מבוגרים.

     

    אדיסון סולק מבית הספר אחרי שלושה חודשי היכרות עם המוסד מפני

    שהמורה שלו אמר שהוא "מבולבל", בעידן בו לא היו עדיין תיוגים מתוחכמים יותר. הוא המשיך להיכשל במה שעשה, אבל אמא פותרת את מצוקותיו של יוני כשהיא אומרת: "ניסית? טעית? כל הכבוד!/ רק ככה לומדים! אגלה לך סוד:/תלמד לא להצליח, או שלא תצליח ללמוד".

     

    שטויות, אמר בן ה-12, והקטנים התווכחו איתו והחליטו שהספר צודק. בערבו של יום, כשכולם התפזרו לעיסוקיהם, נצפה הציניקן המגודל מנסה לעבור שלב במשחק מחשב חדש, ורוטן לעצמו, "תלמד לא להצליח, טמבל". אין עדות טובה יותר לאפקטיביות של ספר ילדים: אם סדת "גיבורים אמיתיים" תהפוך לרב מכר היסטרי, לא נורא אם האפקטיביות תנצח את הדיוק העובדתי, ולא נורא שהחרוזים לפעמים מאולצים, כי אם מתמקדים במה שיש, היש משובח.

     

    סדרת גיבורים אמיתיים: "תומס ואני", "הלן ואני", מאת שירלי יובל-יאיר וד"ר טל בן-שחר. איורים: איה גורדון-נוי. הוצאת כנרת זמורה ביתן.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    איור: איה גורדון-נוי
    "הלן ואני". אי דיוק בפרטים, אך עדיין מרשים
    איור: איה גורדון-נוי
    לאתר ההטבות
    מומלצים