הדרום החם: על פסטיבל אילת למוזיקה קאמרית
עם כיתות אמן, הרצאות מומחים ושלל קונצרטים נפלאים של אמנים בינלאומיים, גם השנה פסטיבל אילת למוזיקה קאמרית נתן פייט לאירועים הוותיקים והמתוקצבים יותר. מרב יודילוביץ' מסכמת
משנה לשנה נדמה כי פסטיבל אילת למוזיקה קאמרית הופך מעוד פסטיבל לאחד המובילים והרציניים בשטח. אז נכון, בניגוד לפסטיבלים ותיקים ממנו, הוא אינו מתקשט בשמותיהם של מנהלים בעלי שם בינלאומי כמו ולרי גרגייב, שפוקד את אילת מדי שנה עם תזמורת ומקהלת בית האופרה מרינסקי, או אלנה בשקירובה, שמנהלת מזה 15 שנה את הפסטיבל בירושלים. ובכל זאת, הפסטיבל שיזם, ייסד ומנהל זו השנה השביעית ליאוניד רוזנברג, ראש הקונסרבטוריון המקומי, נותן פייט לא מבוטל, בניגוד לכל הסיכויים, לגדולים ומתוקצבים ממנו.
לצד המקום הנכבד שמקדיש הפסטיבל מדי שנה לפדגוגיה, עם כיתות אמן פרטניות לתלמידים מחוננים שמגיעים לפסטיבל מכל העולם וגם מישראל, שלל הקונצרטים שהציעה השנה התוכניה יצרו רצף שהפך את האירוע כולו לחגיגה מוזיקלית, בזכות מבצעים מהשורה הראשונה - שמרביתם גם מלמדים בכיתות האמן - ותכנים שנבחרו בקפידה. גם הרצאות מומחים על יצירות מפתח שמשובצות בתוכניה הן הזדמנות מצוינת לטעום מעט מעולמם של המלחינים והמבצעים.
מתוך האופרה "האולימפיאדה". הפתעה מרנינה (צילומים: מקסים ריידר)
זה התחיל בקונצרט תזמורתי בכיכובה של הצ'לנית הבריטית נטלי קליין שביצעה את הקונצ'רטו האבוד לצ'לו ולתזמורת של היידן. כתב יד חלקי של הקונצ'רטו, מיצירותיו המוקדמות של היידן, נתגלה רק בתחילת שנות הששים של המאה ה-20 בפראג. היצירה, שמושפעת מסגנון הבארוק, נחשבת לאחת המורכבות שנכתבו לצ'לן סולן.
את הקונצרט חתמה רביעיית המיתרים אופ. 95 של בטהובן, בביצוע חברי אנסמבל מיתרי "מוקום" הנפלאים מהולנד ובראשם הכנר והמנצח יואן ברקהמר, שניצח למחרת גם על הסונטה לפסנתר בסי מינור מאת ליסט, בעיבוד מאתגר לכלי מיתר. מאוחר יותר ביצעה הפסנתרנית הרוסיה אוקסנה יבלונסקאיה, שהפכה בשנים האחרונות לחביבת הקהל בישראל, את הקונצ'רטו לפסנתר, חצוצרה ומיתרים של שוסטקוביץ', במשותף עם נגן החצוצרה הישראלי יובל שפירא ואנסמבל המיתרים ההולנדי.
קשה לציין אירוע נבחר בין שלל הקונצרטים הנפלאים של הפסטיבל השנה ובכל זאת, בין ההפתעות המרנינות בתוכניה היתה ללא ספק האופרה "האולימפיאדה" שכתב אנטוניו ויולדי לליברית מאת מטסטסיו. תזמורת הבארוק הבריטית "לה סרניסימה" בניצוחו של הכנר אדריאן צ'נדלר, ביצעה באילת בטרום בכורה ובליווי שבעה זמרים וזמרות את היצירה שבוצעה לראשונה בוונציה ב-1734. מרבית הסולניות בהפקה שימשו בתפקידים שנועדו במקור לקסטראטי, ילדי מקהלה שסורסו על מנת לשמור על קול הסופרן שלהם והתוצאה היתה מלאת חן גם בזכות ההומור העצמי, אך בעיקר בזכות המוזיקה המשובחת והביצוע של התזמורת שניגנה מתוך הקהל ולמרגלות הבמה.
המקהלה הלטבית הממלכתית. הנאה צרופה
עוד בין גולות הכותרת של הפסטיבל היה הקונצרט שפתח את סוף השבוע והוקדש ליצירות ווקאליות ואינסטרומנטליות שנכתבו על ידי מלחינים החל במאה ה-16 וכלה במאה ה-20 לטקסטים דתיים. הקונצרט שנפתח ביצירותיו של המלחין ונגן העוגב הוונציאני ג'ובאני גבריאלי, נע הלוך ושוב על ציר הזמן ודילג בין יצירות של מונטוורדי, פנדרצקי, הולבורן, מנדלסון, ברוקנר וסדרה של מלחינים ספרדים ודרום אמריקנים בהם הרננדו פראנקו וחואן גרסיה דה זספדס.
בזכות מערכת סאונד מתוחכמת שהוזמנה במיוחד - הפסטיבלים באילת תמיד סבלו מבעיות חמורות של סאונד לקוי, בין היתר בשל היעדר אולם ראוי לקונצרטים בעיר - היה מספיק לעצום את העיניים ולשכוח לרגע שכל זה מתרחש בבית מלון באילת. בקלות ניתן היה לדמות את חצר המלוכה הבריטית או את חללי הכנסיות המהדהדים בתקופת הרנסנס והבארוק. אנסמבל הורטוס מוזיקוס ומנהלו האמנותי אנדרס מוסטינן, כבשו את הקהל בקונצרט זה יחד עם זמרי המקהלה הלטבית הממלכתית. שני האנסמבלים הבלטים, שכבר הופיעו בישראל, העניקו לקהל גם הפעם חוויה צרופה שנעה בין קטבים רגשיים ולא נרתעה מלגעת מצד אחד ביצירות גרנדיוזיות ומלאות פאתוס כמו "Lauda Jerusalem, Dominum" של מונטוורדי שנעלה את הקונצרט, ומנגד דה זספדס עם "Convidando Esta La Noce", יצירה חיונית ומלאת הומור.
סטיבן קובסביץ'. המשבר נפתר ברגע האחרון
והיה גם סטיבן קובסביץ' ברסיטל נפלא לפסנתר שכמעט והסתיים בתחילתו. הפסנתרן האמריקני, הנחשב כאחד הגדולים בדורנו, הפסיק את נגינתו בשל תו פה סורר שזייף בשל כוונון לקוי, ככל הנראה, של פסנתר הכנף עליו ניגן. למזלו של הקהל הרב שהגיע, נמצא מכוון פסנתרים באולם שמיהר לבמה ותיקן במהירות את המעוות. קובסביץ' חזר לפסנתר והפליא לנגן מיצירותיו האחרונות של בטהובן, שניכר בהן מצב הרוח המהורהר והמשתנה של המלחין, שנע בין תקווה לייאוש. סגנון נגינתו של קובסביץ' יוצא דופן ומרשים במיוחד. הישיבה הנמוכה מכתיבה הנחה רכה של האצבעות על הקלידים והיצירה זורמת מהן כמו רוח מלטפת. אחרי הסונטה לפסנתר, יצירתו הכלית האחרונה של שוברט שנעלה את הקונצרט, הקהל סירב להיפרד מקובסביץ', שאחרי מחיאות כפיים ממושכות עלה להדרן עם סוויטה מאת באך.
ערב שבת ננעל בחגיגה צוענית שמחה עם אנסמבל הנגנים של הכנר רובי לקטוש. זו הפעם השנייה בה מופיע האנסמבל ההונגרי באילת וכמו במופע הביכורים שלו בפסטיבל, הציע לקטוש קשת של סגנונות שנעה בין יצירות צועניות מוכרות שהפכו לקלאסיקה כמו "שתי גיטרות", ועד עיבודים שלו לשירים רוסיים ואחרים בהם "Papa Can You Hear Me" מתוך המחזמר "ינטל". בשל שורה של נסיבות נטולות מזל הגיע לאילת הציבמלום המרשים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, שאמור היה לשמש את האנסמבל הצועני במופע, במצב לא מיטבי. לקטוש וחבריו לאנסמבל לא נרתעו והחליטו על המקום להחליף את כלי המיתר המזרח אירופאי המסורתי במרימבה, אקורדיון ומצילה. ככה זה צוענים - מסתגלים לתנאי השטח.
(הכותבת היתה אורחת מלונות ישרוטל)
נטלי קליין. אחת היצירות המורכבות לצ'לנים
צילום: susie ahlburg
מומלצים
