שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אל הפיסגה

    קבוצת חברים יושבת לארוחת ערב בניו-ג'רזי ומבכה את גילם ההולך ומתקדם. פתאום, לפני שהם מבינים מה קורה הם מוצאים את עצמם בדרך לקילימנג'רו

    מה קורה כשאורי זילברמן (44) ואביחי כהן (40) מפייר לון, ערן בסיס (53) מריבר-אדג', אייל ווגל (47) מרידג'-ווד, תמיר קזז (41) מגלן רוק, וביל אופנהיימר מניו-יורק (48) מעלים רעיון מטורף? במקרה שלהם, הם גם מוציאים אותו לפועל. מה הרעיון? לטפס על ההר הכי גבוה באפריקה.

     

    "חוויה מדידטיבית לנפש". בפיסגת הקילימנג'רו  ()
    "חוויה מדידטיבית לנפש". בפיסגת הקילימנג'רו

     

    הר קילימנג'רו נמצא בטנזניה ובין כל ההרים הגבוהים בעולם הוא הגבוה ביותר שמאפשר טיפוס שאינו מסתמך על חבלים, יתדות טיפוס ושאר ציוד מקצועי. מסלולים שונים מובילים לשלוש הפסגות העיקריות של הקילימנג'רו, כשהרמה שביניהן מתנשאת לגובה של כמעט ששת אלפים מטרים מעל פני הים, שם החמצן דליל והנשימה קשה.

     

    אז איך בעצם התחיל הכל?

    אורי: "ישבנו בארוחת ערב עם הנשים אצל אייל ודיברנו על מה אנחנו רוצים עוד להספיק לעשות בחיים, ובנקודה הזו העלתי שאני רוצה לטפס את הקילימנג'רו. ומכאן...".

     

    אייל: "אמרתי בואו ניקח שנתיים, צריך להתכונן, להתאמן, צריך לבדוק מתי הזמן הטוב ביותר לנסוע. אם ספטמבר אז יש לנו שנה. אם עוד לפני, יהיו לנו כמה חודשים להתאמן. אתה צריך להבטיח לי, אורי, שבכל מקרה יוצאים. מזל שאישתי עזבה את החדר לכמה דקות בהן הספקתי לשלוח טקסט לערן: 'קילימנג'רו – צלצל אלי'. מיד קיבלתי תשובה: 'מתי?' כשאשתי חזרה אמרתי לה שאנחנו כבר שלושה. גם אביחי אישר בפשטות 'אני בא' וכך הפכנו לארבעה. וויליאם, האמריקאי היחיד בחבורה, בירר לאן נוסעים, שאל 'מתי? כמה עולה?' ומיד הכריע: 'אני במשבר אמצע החיים. אני בא'. עד כאן כבר היינו חמישה. את תמיר כבר לא היה צריך לשכנע".

     

    "המקום היחיד בעולם שזורק אותך מהמציאות שאתה מכיר". מחנה למנוחה ()
    "המקום היחיד בעולם שזורק אותך מהמציאות שאתה מכיר". מחנה למנוחה

     

    החבר'ה מעולם לא טיפסו על גבעה, אפילו במדרגות הבית קצת היה להם קשה לטפס. הם החלו בספטמבר בהליכות בפארקים הסמוכים ועל הגבעות שמסביב לבית. הדרך להר, יש לציין, הייתה לעיתים ארוכה יותר מהטיפוס עצמו, שבסופו של דבר נמשך חמישה ימים למעלה ושניים בירידה – סך הכל מאה קילומטרים ארוכים. לרגלי ההר הם מצאו את עצמם מצטרפים לצוות שכלל 24 עוזרים, "פורטרים" בשפה המקומית, וביניהם המדריך הראשי, שגם היה היחיד שדיבר אנגלית, טבח, ובעיקר סוחבי הציודים שנשאו על גבם שלושים קילו כל אחד שכללו אוהלים, מטבח, אוכל, ואפילו שירותים ניידים. המדריך הראשי היה קובע את נקודת היעד הבאה והפורטרים היו מקדימים לצאת כדי להכין מחנה למנוחה.

     

    מה מרגישים בגבהים?

    ערן: "חוסר אנרגיה מוחלט. הלכנו בקצב צב. קשה אפילו לשתות. צריך לעצור כדי לעשות פעולה פשוטה".

     

    אז איפה הכיף בעצם?

    ערן: "זו פסיכיות. אין הסבר. אין תשובה".

     

    אביחי: "זה המקום היחיד בעולם שזורק אותך מהמציאות שאתה מכיר. כשמטפסים את ההר, בשלב מסוים מפסיקים לדבר. כבר לא צוחקים כמו בהתחלה. כל אחד צועד עם המחשבות של עצמו. שלוש השעות האחרונות התנהלו בשתיקה מוחלטת".

     

    "להגיע לשיא הפסגה משמעו גם להגיע לשיא אישי" ()
    "להגיע לשיא הפסגה משמעו גם להגיע לשיא אישי"

     

    מזג האויר?

    אורי: "בשיא היה מינוס 20 מעלות פרנהייט (מינוס 29 צלזיוס). התחלנו בשבעים..."

     

    אייל: "ולכן רוב התכנון היה קשור בציוד, החל מהנעליים עד לכמות השכבות שנזדקק להן. חנויות הציוד לספורט אתגרי בסביבה נתנו אינפורמציה רבה בעניין. הם מומחים".

     

    "זו לא חופשה", הם אומרים כמעט בקול אחד. אביחי: "התנאים לא פשוטים. מאוד קר. בעיקר בלילות. יש פחד ממחלת גבהים. הסימפטומים מתחילים בכאבי ראש, חוסר קואורדינציה בגוף. בדרך למעלה אפשר לראות מטפסים שחטפו את המחלה. אי אפשר לדעת מתי זה יתקוף אותך. התרופה הטובה ביותר כשזה קורה זה פשוט לרדת בגובה".

     

    ערן: "הנאשיונל פארק לא מאורגן למצבי חירום. אין כבישים, אין אמצעי חילוץ. אולי יש מסוק אחד בכל טנזניה. לקחנו איתנו תחבושות, פלסטרים ואנטיביוטיקה. זהו".

     

    "הקושי הוא דווקא מנטאלי". מטפסים. ()
    "הקושי הוא דווקא מנטאלי". מטפסים.

     

    איך הרעיות קיבלו את הרעיון?

    אייל: "הנשים שלנו ישראליות, הן מבינות. אישתו של ביל כעסה, ולא רצתה לדבר איתו על הציוד. היא חשבה שזו חוסר אחריות שהוא עוזב שלושה ילדים, משפחה, הכסף שמתבזבז. היא לא שיתפה פעולה, אבל היא הייתה היחידה. השאר פירגנו מאוד. יש לציין כי אולי עשרה אנשים מתים על ההר בשנה, לרכב על אופנוע זה מסוכן יותר".

     

    מרתה סטיוארט הצליחה לטפס, מרטינה נברטילובה לא. הקבוצה ידעה את העובדה הזו מראש, ובכל זאת לא נרתעה. "הרבה מאוד מהקושי הוא דווקא מנטאלי, לא פיזי", מציין אייל. אחד הקטעים הקשים מבחינה זו הוא ה-Kissing Wall, מסלול כל כך צר אותו צריך לעשות עם הגב צמוד להר והפנים לתהום. רק אחרי שעברו אותו, הבינו כי זה היה החלק המסוכן במסלול שלהם.

     

    "אין כבישים, אין אמצעי חילוץ". מטפסים לפסגה ()
    "אין כבישים, אין אמצעי חילוץ". מטפסים לפסגה

     

    איזה חלק של הטיפוס היה הכי קשה?

    אייל: "היום האחרון של העליה כנראה. מגיעים לקאמפ אחה"צ, הולכים לישון, ומעירים אותנו ב-10 בלילה, שבו אנחנו מטפסים לפסגה, על קרח, סלעים, עם פנסים, ירח מלא. אייל טוען שהוא כיוון ללילה הזה. לפנות בוקר מגיעים לסטלה פוינט, ובשעתיים נוספות של עליה, מגיעים לאוהורו, הנקודה הגבוהה ביותר, שם לא ניתן להישאר הרבה זמן בגלל החמצן המאוד דליל. התחלנו ששה וסיימנו ששה, עזרנו אחד לשני".

     

    אורי: "חוץ מערן, שהתגלה כדמות השונה בחבורה, כולנו מאוד תחרותיים. יש משהו בישראליות שלא נותן לאף אחד להישבר", מציין אביחי.

     

    "אתגרים מהסוג שעמדנו בהם נשארים איתך לכל החיים" ()
    "אתגרים מהסוג שעמדנו בהם נשארים איתך לכל החיים"

     

    על הדרך החברים למדו כמה מילים חשובות בסוואהילית: "פולה פולה" (ל' בסגול), כלומר לאט לאט. "ג'מבו" - שלום, "אקונה מטטה" – הכל יהיה בסדר, ו"טוונדה טוונדה" – יאללה הולכים.

     

    ערן: "בשורה התחתונה עברנו חוויה מדידטיבית לנפש, מגבשת, כזו שנזכור לכל החיים. את החופשות בקאריביים שוכחים מהר, אבל אתגרים מהסוג שעמדנו בהם נשארים איתך לכל החיים. להגיע לשיא הפסגה משמעו גם להגיע לשיא אישי". עכשיו כולם עובדים על האתגר הבא.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רעיון מטורף? לטפס על ההר הכי גבוה באפריקה
    מומלצים