חיים של אחרים

מדי בוקר מתעוררת בר רפאלי במיטתה המפוארת במגדלי יו-ניים-איט היוקרתיים, שבצפון המפוחלץ ביותר של צפון תל-אביב, ניגשת למראה שעל הקיר, והמראה אומרת לה: אל תשאלי, בסדר? כי את יודעת את התשובה יותר טוב ממני, כל העולם יודע את התשובה יותר טוב ממני, רק עשי לי טובה: תסתכלי עליי. כן, עליי. לשנייה, פליז, מה אכפת לך. אלוהים, איזו הורסת!

בר רפאלי. ממה מורכב יום העבודה שלה?(איור: ליאב צברי)

ואז בר רפאלי יורדת מהמיטה ומנסה להיזכר ממה מורכב יום העבודה הקרוב שלה: קפיצה לפריז ? ללונדון? לאל-איי? הענקת פרס בעיבורי שטיח אדום כלשהוא? השקת בושם חדש בארבע עונות כלשהן? או צילומים ל... רגע, מה זה היה השבוע? אה, השבוע – סתם שבוע מעט יגע בחייה של בר, שום דבר לכתוב עליו הביתה – מקסימום לצייץ עליו בטוויטר - ובכן, בשבוע שבו הדברים האלה נכתבים, עידכנה בר בטוויטר, פלוס תמונות, על דגמון עגילי היהלומים של לוריין שוורץ ("אני רוצה לברוח איתם ושיהיו שלי!"), על מסיבה קטנה ("מתכוננת למסיבה של אלטון ג'ון ואחר-כך – 'ואניטי פייר'. הולך להיות פאן של לילה!"), על קפיצה לרודיאו דרייב ("מישהו צריך לקחת את הבחורה הזאת לשופינג") ועל משבר קשה ומסובך באיזה לאונג' ("כמובן, מי מתיישב לידי? הבחור האחד שלא מסוגל להפסיק לדבר!").

אתם מבינים לאן אני הולך עם זה: לבכות על הכרית שלי. ליילל על החיים שלי. לקרוע שקי אפר לנוכח ההבנה שהחיים של בר רפאלי והחיים שלי הם שני דברים כל-כך, לחלוטין, אבסולוטית, שונים מזה מזה – עד שממש לא ברור איך קרה ששניהם קיבלו את אותו שם: חיים.

החיים של בר רפאלי – חיי היום יום שלה, כן? חיי ה"שגרה", העבודה, העוד-יום-במשרד – הם לא דבש: החיים של בר רפאלי הם עננת טל וזהב יפהפייה, שקופה, שקשת מושלמת חוצה אותה לכל אורכה בשעה שרפאלי מרחפת דרכה קלילה כפרפר – מרהיבה ככל שבן אנוש יכול להיות – ללא מחשבה מעיקה בודדה, ללא פחד, ללא צל צילם של עצבות, קדרות, ייאוש או אפילו קרקור בטן. החיים של בר רפאלי הם סוג של ניסוי מהפכני שאלוהים בחר בה – ואי-אפשר להאשים אותו, הוא רק בן אדם – להיות האובייקט המרכזי בו. מטרת הניסוי: לבדוק אם חיים מושלמים הם אפשריים ואם קיים אדם שיוכל לעמוד בחיים מושלמים לאורך זמן. בינתיים בר רפאלי מוכיחה לאלוהים – ואולי גם לשטן – שהתשובה המוסמכת היא: הל, יס.