שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "בית קיץ עם בריכה": להתמסר ולטבוע

    להרמן קוך יש כישרון כמעט פנומנלי לספר סיפור. ב"בית קיץ עם בריכה" רופא מיואש מגיע לחופשה שאחריה חייו משתנים. מעל לרומן מרחפת מועקה שלופתת כבר מהעמוד הראשון, ומציגה את האדם המודרני כאיש מערות עם סמארטפון. ביקורת

    מי שיקרא את "בית קיץ עם בריכה" של הרמן קוך, יש סיכוי סביר שלא ממש ירצה להתעורר למחרת בבוקר. הוא ירגיש שאין כל תכלית לקיום האנושי, כפי שקוך עצמו כותב "אנחנו - העולם המודרני, מערב אירופה, אמריקה, חלקים של אסיה - המצודה. אנחנו מנהלים את ההצגה כבר הרבה זמן. אבל בעוד זמן לא רב יופיע מישהו שיוכל לירות ישר לתוך המצודה".

     

    "בית קיץ עם בריכה". האדם אינו מותר מן הבהמה (עטיפת הספר) (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "בית קיץ עם בריכה". האדם אינו מותר מן הבהמה (עטיפת הספר)

     

    למעשה, קוך עצמו יורה לתוך המצודה. יתרה מכך, הוא שופך עליה נפט ומצית אותה עם גפרור. לפי קוך, האדם לא מותר מן הבהמה. כולנו רק ישויות ביולוגיות שמתוכנתות להתנהל בעולם כפי שהן מתנהלות, וכל הכסות האינטלקטואלית וכל הקידמה הטכנולוגית בעצם לא משנות את זה. האדם המודרני הוא רק איש מערות עם סמארטפון. תשאלו גם את ארנון גרונברג או מישל וולבק.

     

     

    לפיכך, אולי ההמצאה הכי מופרכת שלנו היא תורת המוסר. היא לא באמת מחזיקה מים, כפי שמדגים אותה במהלך הספר אותו פרופסור הרצל. תורת המוסר היא בעצם ניסיון אינטלקטואלי להסביר את ההתנהלות הביולוגית שלנו, ואת האופן בו אנחנו מגיבים כשמישהו עושה משהו כנגד הביולוגיה (נניח פדופיליה). כפי שנוכחנו בספרו הקודם שתורגם "ארוחת הערב", גם ברומן זה חלק ממה שמכתיב אותנו זה הצורך הביולוגי החד-משמעי להגן על הילדים שלנו, ואז להפנים שבשלב מסוים אין לנו את היכולת הזו. הם יוצאים מהקן כמו ציפורים, וכמוהן - מחרבנים לנו על הראש. ברומן הנוכחי דוקטור מארק שלוסר לוקח את שתי בנותיו ואשתו לבית קיץ של הפציינט ראלף מאייר, מעין סקסמניאק מסתייד ונטול עכבות.

     

    רועש להחריד

    בבית הקיץ נמצאים שם גם שני בניו המתבגרים, אשתו הצייקנית והנחשקת, אמו התמוהה ועוד במאי סרטים על סף הפנסיה וזוגתו בת ה-19. שלוסר נמשך לשם עקב אשתו של מאייר, כי בעצם מטרת הזכר היא להפרות את כל בנות המין הנשי (גם זה צורך ביולוגי בסיסי כמו להגן על הגורים. חלקנו מצליחים להתמודד איתו. חלקנו לגמרי לא), ואולי כי עבודתו בתור רופא כבר מגעילה אותו (הוא מתייחס לפציינטים שלו כאל גושי בשר מידלדלים מלאי טענות כרימון) והוא מחפש שינוי.

     

    שם, באותם יומיים קריטיים, עולמו מתהפך עליו. בעצם הנופש הזה, הוא מסיר כמעט לגמרי את קליפת ההומניזם הדקה, והכל יוצא משליטה. שלוסר מבין כי אחרי היומיים האלה - חייו לא יהיו כפי שהיו, ואם משהו עוד החזיק אותו כיצור חברתי-תפקודי, עתה דבר לא יחזיק אותו. חוץ כמובן מהקודים הביולוגיים שלו. הוא נתפס על ידי בתו מתעסק עם אשתו של מאייר, ואחר כך הוא והבמאי הישיש נכנסים בכוונה ברכב אחר, מאייר מנסה לכפות את עצמו על שיכורה לטבית צעירה, וכולם מסתבכים בתגרה. וזה לא הכל, בתו של שלוסר נמצאת מעולפת ופצועה על החוף, ואיפה היה מאייר בכל אותה העת? ואיפה היה הבן מוכה ההורמונים שלו?

     

    לקוך יש כישרון כמעט פנומנלי לספר סיפור. ב"ארוחת הערב" הוא התחיל עם איזה ערפל לא ברור שפתאום מתפוגג לכדי התנהלות אלימה ומצמיתה, ששום דבר לא מרמז עליה מראש. כאן יש איזה זמזום טורדני, איזו אי-נוחות בסיסית - מועקה שלופתת כבר מהעמוד הראשון. אין ערפל, או בעצם כמו בסיפור "הערפל" של סטיבן קינג - יש ערפל, ומהר מאוד מתוכו יוצאות מוטציות הטורפות את התקווה האנושית ללא רחמים. אמנם הוא שותל רמז עבה מאוד (אשתו של מאייר מגיעה למרפאה נסערת, וטוענת כי שלוסר ניסה ואף הצליח להרוג את מאייר עקב רשלנות רפואית מכוונת). עקב כך, נדמה לרגע כי כל הסיפור כבר מתבשל אצל הקורא בראש, אבל מה שמצפים לו הוא לא מה שקורה בסופו של דבר. הסיפור של קוך מובא דרך תפניות ופערים במינון נכון, אפילו עם אלמנטים ז'אנריסטיים של מתח.

     

    דא עקא, ולמרות שלדמויות קורות טרגדיות נוראיות, אנו כמעט לא חשים כלפיהן

    שום אמפטיה, אולי כי מראש זו לא הסוגיה פה, ולרגע לא חשנו אליהן שום חיבה. הן הרי משורטטות כישויות ביולוגיות, בורגניות, ציניקניות, כה רקובות מבפנים - שזה מבאיש. ייתכן שלהרמן קוך זה כלל לא אכפת, ואולי זאת בכלל חלק מהאג'נדה שלו, להוכיח לנו הקוראים שכל ה"חמלה" הזו היא גם כסות הומניסטית. שבקלות אפשר להראות ולהוכיח לנו כמה המוסר והרגשות שלנו הם גם פונקציות מכניות המתנהלות לפי מודלים החקוקים בטבע. סביר להניח שאם הוא היה מתיר לנו רק לרגע לרחם, לחמול, להזיל דמעה, הוא היה סותר את האג'נדה הברורה שלו.

     

    על פי קוך, אנחנו בעצם פה כדי לראות כמה אנו דומים לדמויות שלו, לנסות למדוד את המרחק (האשלייתי?) בינינו לביניהן. אנחנו מבוצרים בתוך המצודה האנושית הרעועה הזו. שום כוח חיצוני לא בא לכבוש אותה. אנחנו מחריבים אותה בעצמנו. אנחנו אלה שיורים לתוכה. לכן בסופו של דבר הספר כן מעלה תחושה רגשית חזקה שהיא תחושה חמוצה ונוקבת של ייאוש. כמו לשתות ציאניד ספרותי.

     

    "בית קיץ עם בריכה", מאת הרמן קוך. מהולנדית: ענבל זילברשטיין, הוצאת כתר, 333 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: שרית סרדס
    הרמן קוך. לא אופטימי לגבי המין האנושי
    צילום: שרית סרדס
    לאתר ההטבות
    מומלצים