אני וטלי, וגם שלושה ערסים ערבים בהונדה אקורד

טלי ואני נוסעים במכונית לקראת ארבע בבוקר, דרומית לכרמל. אנחנו נוסעים לאט כי האוטו חדש ובהרצה, והחלונות פתוחים כי אני חולה ולא רוצה להדביק את טלי, ויש לי קפוצ'ון על הראש כי החלונות פתוחים ואני חולה.

אנחנו לבד על הכביש המהיר כשבמראה האחורית צצים אורות שמתקדמים ב-100 והרבה קמ"ש, אבל כשההונדה אקורד השחורה מתקרבת, היא בולמת ומאיטה לקצב שלנו. אני מאיץ קצת. היא מאיצה איתי. אני מאט. היא צמודה אלי.

(צילום: איתמר דאובה)

בתוך האקורד יושבים שלושה ערסים ערבים. אני מביט בהם מביטים בי, כי אני שוכח שאני עם הקפוצ'ון. קפוצ'ון יכול לגרום לבוז'י הרצוג להיראות כמו ביז'ו הרצוג. נוצר כאן דיסוננס מסוכן, כי מתחת לקפוצ'ון אני אשכנזי מגבעתיים, אבל לעולם החיצון אני מנתניה (ואני לא מתכוון לזה בקטע רע. אני לא נראה צרפתי).

עכשיו בטח ישאל את עצמו הקורא החד: ב-90 קמ"ש על כביש מהיר וחשוך, האם הסקתי שהם ערסים כי הם ערבים, או הסקתי שהם ערבים כי הם ערסים? ובכן, קורא חד וכה שמאלני, הסקתי את זה מכך שהם נצמדו אלי באמצע כביש מהיר וריק ליד הכרמל באקורד שחורה. קראת את הקטע הזה? כי אפילו קוראים ערבים שקראו "אקורד שחורה דרומית לכרמל" אמרו לעצמם "בוא'נה, נשמע כאילו הכותב הזה הסתבך עם כמה ערסים ערבים".

והסתבכתי. אני מוריד את הקפוצ'ון ברגע שאני מבין את זה, אבל כבר מאוחר מדי. הם מתקרבים למרחק של עשרה סנטימטרים עד שהמראות שלנו כמעט נוגעות. ואז הם מתחילים לצפור.

"תן גז, פשוט סע מפה", אומרת טלי.

"אי אפשר, האוטו בהרצה". אישה מטומטמת.

זה לא שאני לא לחוץ, אבל בין האפשרות הסבירה של דקירה לאפשרות האפשרית של אי מיצוי היכולות העתידיות של המנוע, הבחירה פשוטה ביותר.

"אני אגביר ל-100", אני אומר. "אומרים שזה לא טוב להישאר על מהירות קבועה לאורך זמן ב-1,000 הק"מ הראשונים".

"אנחנו לא נגיע ל-1,000 ק"מ אם לא תיסע".

אור מבזיק במכונית. הם השתלבו מאחורינו ומהבהבים באורות הגבוהים. "אני לא צוחקת עכשיו, אני מפחדת. תיסע מפה".

עכשיו הם עוקפים אותנו ומאיצים קדימה. אנחנו מתקרבים לרמזור. האור ירוק, אבל האקורד נעצרת. אני מאט עוד יותר כדי לתת להם שהות להמשיך, אבל בינתיים האור מתחלף לאדום והאקורד עדיין ממתינה לנו. שלושה נתיבים, ואין עוד מכונית על הכביש. אני עוצר מאחוריה בנתיב השמאלי.

בשלב הזה אני חושב ככה: אם אחד מהם יוצא מהאוטו, אני מחכה עד שהוא יגיע מטר ממני ואז שובר את ההגה ימינה ולוקח את הצומת הזה ובורח מכאן במהירות של 90 עד 110 קמ"ש.

הזמן עובר לאט, כמו שחקן כדורגל של מכבי חיפה. ואז הם מפנים לנו מקום. הם רוצים שנעמוד לידם.

"אל תעשה את זה", טלי אומרת.

"אולי הם רק רוצים לשדוד אותנו".

ירוק. הם לא נוסעים. אנחנו עוקפים אותם ולוקחים שמאלה בלחיצה עדינה על הגז, שלא יהיה בטעות קיקדאון.

"לך יש מזל מותק, אותי הם יהרגו".

"ואותי?".

"את בחורה, טלי. אותך הם יאנסו".

אנחנו בצד השני של הצומת, והם במראה אחרינו. טלי מתקשרת למשטרה. השוטרת בצד השני רגועה ומיומנת, וניידת עם שני שוטרים חסונים מאתרת אותנו בתוך פחות מארבע דקות. בינתיים, ביקום שלנו, טלי מנסה להסביר לשוטרת שלא, לא רוצחים אותנו ממש בזה הרגע, אבל היא באמת רוצה להישאר על הקו למקרה שכן ירצחו אותנו. החבר'ה באקורד כנראה הבחינו שאנחנו בשיחה, כי הם לוקחים חזק לכיווננו ומאלצים אותנו לרדת לשוליים.

"תגידי לה שהם מורידים אותנו לשוליים".

"הם מורידים אותנו לשוליים".

"נו?".

"היא אומרת שהיא תחזור אלי".

חבל, אני חושב עכשיו, שאין לי אקדח בתא הכפפות. אם היה לי אקדח בתא הכפפות, הייתי משתמש בו כדי להגן על המשפחה שלי ועלי. היום בצהריים הייתי משתמש בו גם כדי להרוג את הזבל הזה שחתך אותי ביהודה הלוי, ובבוקר הייתי מפלס לי איתו דרך בפקק בסירה.

"או, תחנת דלק, אני עוצר רגע".

"השתגעת? היא חשוכה לגמרי". טלי מתכופפת לכיוון לוח המחוונים, ואז צועקת: "יש לך רבע מכל".

"אומרים שלא טוב לנסוע על טנק ריק", אני אומר. "זה יכול להזיק למערכת ההנעה".

"בתחת שלי מערכת ההנעה, עומדים לרצוח אותנו ערבים".

"טלי, אל תהיי גזענית".

בינתיים פיספסנו את תחנת הדלק. אני מתחיל לחשוש. זה יכול ליצור נזק לממיר הקטליטי. הנהג של האקורד מחליט לשנות אסטרטגיה: הוא עוקף אותנו ואז בולם במלוא העוצמה. אני מפספס אותו בחצי מטר. "יא בן זונה", אני צועק. "אסור להפעיל עומסים על הברקסים ב-600 ק"מ הראשונים. זה עלול לחרות את הצלחות".

אני עובר נתיב ולוחץ על הגז. ההאצה דוחפת אותי לפחות מילימטר אל תוך המושב. מקדימה, ישועה: להקת רוכבי אופניים בצבעים שהיו מסווים אותם יופי בשמש. אני מנסה להדביק אותם אבל לא יכול לעבור את השלושה טור, ולא מצליח לעמוד בקצב.

האקורד שוב מגיחה לצידנו. הנוסע במושב ליד הנהג, לא מגולח וחבוש בכובע מצחייה, מחזיק בקבוק בירה ביד ומקלל מהחלון. הם שוב עוקפים ומתרחקים, ואני מבין שזה נגמר.

אבל זה לא.

אחרי העיקול עומדת ההונדה אקורד השחורה באמצע הכביש המהיר, וחוסמת את המעבר. אני מאט. אנחנו משתחלים דרך השוליים, נזהרים על הצבע. מוות זה דבר אחד, אבל שריטה קלה זה הכי מבאס. זה לא מגיע לסכום ההשתתפות העצמית.

טלי שוב בטלפון עם המשטרה. השוטרת רוצה לדעת למה אנחנו מתקשרים עוד פעם אם כבר דיברנו איתם. טלי צועקת עלי שאסע הכי מהר שאני יכול. אני שואל אותה אם היא השתגעה, תחרויות מבטלות את הביטוח.

חיפה באופק. עוד מכוניות על הכביש. אחת מהן בדיוק כמו שלי. הוא לקח אותה בירוק. דווקא יפה.

אוקיי, ניצלנו. לשלו אין ג'נטים מגנזיום.