"מחול העקרבים" של שפרה הורן

"מחול העקרבים", ספרה החדש של שפרה הורן, מסופר מפיו של אוריון הרמן. זהו סיפור על ילד שהתייתם מאביו במלחמת ששת הימים, עוד בטרם נולד, ושל שתי הנשים שגידלו אותו בנסיבות יוצאות דופן. אוריון, שניחן ביכולת לטעום ולהריח קולות, פורש בישירות את נסיבות חייו כבן לאמא שהיא עצמה ילדה אבודה, כנצר לאב שהוא רוח רפאים וכנכד לסבתא שאיננה סבתא, ומגולל בפנינו את השתלשלותה של פרשת אהבים שהיא בלתי אפשרית ובלתי נמנעת גם יחד.

ספרה של שפרה הורן. בין זיכרון לשיכחה (עטיפת הספר)

מחול העקרבים הוא סיפור חייהם של שלושה גיבורים הלכודים בין התשוקה לזכור לבין ההכרח לשכוח; גיבורים המשתוקקים לָאמת ובה במידה זקוקים לַשקר. אבל זהו גם מסע צבעוני מאוד שמתחיל בירושלים של אחרי מלחמת ששת הימים ונמשך עד ימינו אנו; מסע הלוכד בחיוּת רבה את קולותיה, צבעיה וריחותיה של העיר ואת החותם המרתק של מהגריה, ושותפים לו גם תוכי מדבר, אוטו גלידה שזוכה להסבה מקצועית מפתיעה, עקרבים בשמים ובארץ ושיח ויסטריה אחד שמאיים להשתלט על כל אלה. ומעל לכול, זהו סיפור שמפגיש באופן מצמרר בין התת-אנושי לבין העל-אנושי וטובל את ידיו עמוק בשאלות הקשות של יחסינו עם העבר שלנו כפרטים וכעם.

מחול העקרבים הוא הרומן החמישי של שפרה הורן, שספריה התקבלו באהבה ובהערכה וזכו בפרסים יוקרתיים בארץ ובעולם.

פרולוג

שתי נשים אהבתי בחיי, והיום אינני יכול לשחזר את עיניהן. את ריחן ואת מגע ידן על עורי אני זוכר היטב, אבל כשאני שב ומתבונן בהן בתמונות מבטן חומק ממבטי. בלילות הן פוקדות את גופי בכאבי רפאים, מתנשפות בעורפי, מתחננות שאחיה למענן את הזמן שהיה שלנו. קולותיהן מחרישים אותי, מציקים. שוב ושוב הן נשאבות אל קדמת בימת הזיכרונות כשחקניות הדורשות עוד ועוד אהבה.

"אדם יכול לסבול הכול," אמר לי פעם איש חכם אחד, "ובתנאי שיכתוב על כך ספר."

על כן הנה אני כותב, גם כדי שלא אשכח. אני מנסה לשחזר בכתובים את הסיפורים שלנו — שלי ושלהן, הסבוכים זה בזה בקשר גורדי, שרק אבחת חרב תצליח לנתקו.

לעתים אני חש אשמה על שאני פולש בכתובים אל זיכרונותיהן החבויים, ועלי להיאחז באמתלה הישנה: לזיכרון אין קיום אלא אם נחקק בספרוֹת עמוק בבשר הזרוע, נשמר כאפר בצנצנות שקופות או נכתב בדיו שחורה על גבי דפי ספר.

הזיכרונות הצצים ללא שיטה כופים עלי את סדר כתיבתם, ולעתים אחרון מקדים ראשון, שהרי המציאות היא רבגונית והזיכרון מפרש אותה באמצעות גחמותיו. את העובדות המוצקות, אלה שבהן אני בוטח, אשבץ לצד בדיות שבהן איאחז מפעם לפעם כתחליף

להיסטוריה חסרה. ולבסוף אוסיף כמה נגיעות קלילות במכחול יפני דק מן הדק, השזור שערה או שתיים של סוס חבוקות בקנה חזרן, כצייר זן המעטר יצירה בכמה קווקווים וסימנים ואלה מאירים את הנסתר.

*

ביום שבו עשיתי דרכי אליה הירהרתי בה באהבה. ליד מוזיאון ישראל, כשהחלפתי מהלומות מילוליות עם נהג שניסה לעקוף את מכוניתי, התנחמתי בה ובסעודה המצפה לי עמה. על המושב לצדי סִפרהּ של הלן קלר בשפה הגרמנית, "כיצד הייתי לסוציאליסטית", שביקשה שאשאל למענה בספרייה הלאומית. לאחר הארוחה, חשבתי, נוכל לשוחח על "הקץ לנשק" של המינגווי, שכבר קראה. שמחתי בעניין שגילתה ב"ספרים שרופים", כך כינתה את עיסוקה החדש, ונזכרתי ששוב שכחתי לקנות לה כרטיסיות למלאכת המיון.

עייף ורעב הגעתי לקטמון הישנה, השכונה שלה, שפעם, מזמן, לפני שנולדתי, נשמעה בה המולת מלחמה, וקרב יריות התחולל בה, וחיילים התהלכו ובתים נבזזו ואנשים נעקרו, ואחרים הגיעו והתיישבו בבתי הפאר שאבניהם הצטלקו מרסיסי פגזים.

השתחלתי אל מקום החניה הצר שכמו נשמר למעני, מרחק כמה בתים מחדרה. צינה נעימה ליטפה אותי, וכשדמותה לנגד עיני קטפתי למענה מגדר חיה שנקרתה בדרכי פרח שעונית ענק ומבושם שעמד בשיא פריחתו קצרת הימים. כעבור עוד כמה צעדים, מתוך הרגל שהתקבע בי בשנות ילדותי, נשאתי עיני אל הקומה השלישית בבניין הסמוך לשלה — אבל החדר של גולן היה חשוך, כמו תמיד, וכמו תמיד תקף אותי געגוע צורב.

עוד במישורת הכניסה לחדרה הבחנתי שמשהו אינו כשורה.

חתול־סף תורן לא עמד על משמרתו, ושלא כרגיל היה שער הברזל המחוטט מאבנים שהוטחו בו מוגף בפני, ורק חריץ האור שניגר תחתיו האיר את מדרך רגלי. נקשתי עליו. מבפנים עלו צרחות סופרן שהידהדו כמענה לנקישותי והקריאה "יבוא" בקול מעושן במבטא גרמני, שנשמעה לי תמיד כ"יָבוֹל".

פתחתי את השער במפתח שהיה שמור עמי ונכנסתי לחדרה. היא לא היתה בבית. התפלאתי שיצאה, שהרי בשבוע האחרון לא חשה בטוב וחששה לצאת לרחוב בגפה. שרה קידמה את פני בקרקור נרגש, קירקשה בפנכת האוכל, דידתה על המוט ופשקה את נוצות הקודקוד הצהובות שלה כפורשת מניפה. הנחתי את הספר שהבאתי איתי על שולחן המטבח, לצד "הקץ לנשק" שביקשה שאחזיר לספרייה, ופניתי אל הציפור הנבערת: "איפה אוֹמי?" הציפור התפיחה נוצות בחשיבות עצמית, פערה מקור כמפהקת משעמום וחרצה לשון שחורה.

השתרעתי על המיטה שבחדר ופירקתי את פרח השעונית כפי שהייתי עושה בילדותי:

פרמתי את עלי הכותרת הלבנים, תלשתי את זירי העטרה הסגולים, את עלי הגביע ואת הצלקות, ואחר כך ליקקתי את הצוף שהפריש ונזכרתי כיצד כינתה את הפרח בשם "כוכב אימא של אלוהים", ואיך התווכחתי איתה ואמרתי שלאלוהים אין אימא, ואיך כששיתפה אותי בסוד "שפת הפרחים" אמרה על פרח השעונית שהוא מבטא רוחניות.

ציפיתי לה עד שהחלון האפיל ופתחתי שוב את הדלת. כמה דקות עוד עמדתי על הסף והתבוננתי בחשכה, אבל צלליתה טרם הסתמנה ברחוב. בלב כבד יצאתי, הסעתי את השער על מסילתו ונעלתי אותו אחרי. בדרכי חזרה לחדרי שברחוב צפת בנחלאות הירהרתי שמא עלי להתקשר למשטרה ולדווח על היעדרה, אך מיד הנסתי מפני את הרעיון. וכי מה אשיב לשאלה כמה ימים היא נעדרת? שהרי עוד היום בצהריים שוחחתי איתה, וכתמיד סיימנו את שיחתנו בכך שניפגש אצלה בחדר המוסך בשעה הקבועה, שש בערב, שבה היתה ממתינה לי כשארוחת הערב מעלה אדים על הכיריים.  

"מחול העקרבים", מאת שפרה הורן. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 327 עמ'.