שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    תיאטרונטו 2012: רק על עצמם לספר ידעו

    המחזה של משה פרסטר עשיר ומרשים, השחקנית ענת זמשטייגמן מפתיעה את הקהל וההצגה המבוססת על כתבי סימון דה בובואר מטרידה. סיכום היום השני לפסטיבל תיאטרונטו

    על קופסת הקרטון האחרונה שחיכתה ליד משאית גדולה ברחוב, נכתב בטוש: "בגדי חורף אבא". בשלוש מילים, שמרכיבות משפט קצר ולא כל כך הגיוני, מצליח משה פרסטר, הפעם רק בתפקיד המחזאי, לקפל סיפור שלם של פרידה מצלקת, שתשאיר את חותמה מכאן והלאה על משפחה שהתפרקה.

     

    לא בטוח שהמונודרמה "בגדי חורף אבא", צריכה היתה להשתבץ בתחרות התיאטרונטו המרכזית. אולי היה נכון יותר לשלב אותה דווקא במסגרת הצגות היחיד לילדים ובני נוער. אך כיוון שהשיבוץ נעשה, יהיה נכון לומר שההצגה הזו, אולי יותר מכל אלה שצפיתי בהן עד כה בפסטיבל, היא העשירה והשלמה ביותר.

     

    הילה מצקר-הלוי, שחקנית-תגלית, מביאה לבמה, למרות גילה הצעיר, בגרות והבנה מלאה של הטקסט. היא והטקסט, למעשה, הם אחד. היא יודעת מה היא עושה ואין רגע, לכל אורכה של ההצגה, שבו היא מחוץ לדמות. מצקר-הלוי, סוחבת על כתפיה את הסיפור, שבוחן את שבירתו של התא המשפחתי דרך עיניה של ילדה. בכל רגע נתון, הקהל איתה. אנחנו שם ברגעי האושר המשפחתיים שהיו ולא ישובו, אנחנו שם איתה בתוך שבילי הדמיון, בבלבול, בעלבון, בניסיונות הנואשים לתקן את מה שנשבר שלא באשמתה ולהחזיר את הכל לקדמותו.

     

    הילה מצקר-הלוי ב"בגדי חורף אבא" (צילום: מרב יודילוביץ) (צילום: מרב יודילוביץ)
    הילה מצקר-הלוי ב"בגדי חורף אבא"(צילום: מרב יודילוביץ)

     

    בהצגה הזו, שבאופן נדיר חפה מכל ציניות וכל כולה נאיביות מדבקת, כל האלמנטים מתחברים לשלם. עבודת הוידאו-ארט, אנימציה מינימליסטית משובחת שיצר אוהד חתוכה, מובילה את העלילה ומגדירה אווירה מסוימת שיש בה קסם ודמיון אבל גם עצב דק. עבודת העריכה והבימוי של הדס גלבוע-קריידלמן, עדינה ומדויקת כמו המחזה עצמו. כוחו של הבימוי הוא דווקא בחוסר המאמץ להתבלט. הבמאית מובילה את השחקנית ממצב למצב בזרימה שיוצרת קוהרנטיות מושלמת. גם הבמה עצמה, שבמרבית הצגות התחרות נותרה קופסא שחורה נטולת מעוף, יוצרת באמצעים מינימאליים עולם שמזמין את הצופה להיכנס לתוכו.

     

    גם המונודרמה "עכשיו שוב מאי" שכתבה ליאת פישמן לני, סובבת סביב הגרעין המשפחתי, הפחד מהתפרקותו, ניסיון להיאחז או לבעוט במה שיש. במה שנשאר. זה מתחיל כמונולוג. בחורה צעירה, שכובה מפושקת על מיטת הגניקולוג ומדברת אל הילד שעוד לא נולד לה. היא לא רוצה לממש את האופציה של התא שנחלק בגופה. לא רוצה להפוך אותו מכלום למשהו. רק בהמשך, כשייחשפו פרק ועוד פרק של חייה, יקבל הויתור המתעקש על החיים שבדרך - משמעות.

     

    גם הצגת היחיד הזו, בכיכובה של ענת זמשטייגמן הנפלאה, נכתבה על ידי שחקנית. גם המחזה הזה, ששואב מתוך הביוגרפיה הפרטית של הכותבת, הפך את החיים עצמם לחומר בערה יצירתי. משפחה היא תמיד מקום טוב לנבור בו. במונודרמה הזו עובר כחוט השני שיר הילדים האהוב "פתחו את השער" של קדיה מולודבסקי, שמונה אחד אחרי השני את כל בני המשפחה הגרעינית, שתוך כדי המחזה יפוצו לכל רוח

     

    "עכשיו שוב מאי". הגרעין המשפחתי שמתנפץ לכל עבר (צילום: מרב יודילוביץ) (צילום: מרב יודילוביץ)
    "עכשיו שוב מאי". הגרעין המשפחתי שמתנפץ לכל עבר

     

    זמשטייגמן, שחקנית מיומנת בעלת עומק ורגישות, חוזרת לבמה אחרי שנים ארוכות מדי וטוב שכך. יש משהו מתעקש, נאחז, אצור אבל גם מבעבע, בהתנהלות שלה על הבמה. היא נעה בין זיכרונות, תקופות חיים, מצבי רוח וחושפת בזה אחר זה שכבות ביוגרפיות של הדמות. בכל פעם שאתה חושב שפיצחת את הדמות, נחשפת שכבה נוספת שמוסיפה לה רבדים, הופכת אותה למורכבת יותר, מסבירה את הסתירות. זו הצגה על ילדות שנגדעה בעבה, על הבטחות שלא קוימו, על אחריות. היוצרת והמבצעת, שתיהן, לא מפחדות לגעת גם במקומות האפלים, אלה שלא מדברים עליהם, אלה שבדרך כלל מושתקים.

     

    הבימוי מינימליסטי. גם הבמה. שולחן שהופך למצבה, לחומת מגן במשחק ילדים, לג'יפ. בתוך המעט הזה, תחושת התלישות מהדהדת. הכל מקבל ביטוי בפניה של השחקנית: כעס, תדהמה, עלבון, רכות, ייאוש. ויש את השאלה שמהדהדת: מי אנחנו בלי כל אלה שאנחנו אוהבים?

     

    השאלה הזו עולה וצפה גם בהצגה "הטובה באימהות", עיבוד לבמה של מונולוג מתוך אסופת סיפורים קצרים שפרסמה הפילוסופית הצרפתייה, סימון דה בובואר, בשנת 1967 ובמרכזו שלוש נשים שנקלעות למשבר בחייהן. מחברת "המין השני", מהטקסטים המשמעותיים ביותר ששינו והשפיעו על תפישת הג'נדר, נוגעת גם כאן בתלות ההרסנית של נשים בבעליהן ובילדיהן, אלמנטים שמגדירים כך על פי החברה את מקומן בתוכה. בעיבוד לבמה מאת עידן שוורץ, ממקם הטקסט את מוריאל בביתה. בחוץ חוגג העולם את חג המולד. בפנים, נלחמת הדמות עם קולות שטורדים את מנוחתה.

     

    "הטובה באמהות". על התלות ההרסנית של אשה בבעלה וילדיה (צילום: מרב יודילוביץ) (צילום: מרב יודילוביץ)
    "הטובה באמהות". על התלות ההרסנית של אשה בבעלה וילדיה

     

    הדמות, שמגלמת השחקנית חגית בן-עמי רדלר, בלתי נסבלת. היא צינית, ממורמרת, נוטרת טינה. החשבון שלה עם המין הגברי ארוך וכך גם עם כל מי שסובב אותה. היא שונאת הומואים, היא מרגישה מקופחת, בודדה, זנוחה. יד הבמאי מניחה אותה מטופחת ונוירוטית על ספה לבנה שבתוכה היא מנסה למצוא
    לעצמה מקום ללא הצלחה. היא מגרדת שוב ושוב את פצעי החיים, חופרת בהם, חופרת לעצמה ולצופה בראש. חוסר המנוחה שבה מדבק. חגית בן-עמי רדלר היא שחקנית אהובה עליי במיוחד ועם זאת יש משהו באינטונציה המונוטונית שנשמרת לכל אורך ההצגה שאינו מאפשר כל אמפתיה או חמלה כלפי הדמות.

     

    הטקסט המקורי של דה בובואר נותן דגש לכל אלה. הטקסט מאפשר לקורא, תוך כדי התקדמות, להתייחס אל הגוש הממורמר הזה, אותה אישה שהפכה לצל לאחר שנעזבה, נבגדה ונשרטה מאבדן אולטימטיבי של אבדן בת, בנדיבות. זה החיים ששרטו אותה, כווצו את הלב, הקשיחו את תגובותיה. בהצגה כל זה חומק ממך והופך את המפגש עם האישה הזו למעיק.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    משה פרסטר. מחזאי "בגדי חורף אבא"
    צילום: ז'ראר אלון
    לאתר ההטבות
    מומלצים