שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אולימפיה דוקאקיס: "אנשים קראו לי אנטישמית"

    השחקנית האמריקנית זוכת האוסקר הגיעה לישראל עם הצגת היחיד שלה "רוז", על ניצולת שואה שאיבדה את בתה במלחמה ובוחרת לשבת שבעה על נערה פלסטינית. "אני מאוד מסוקרנת לדעת כיצד יגיב הקהל בישראל", היא אומרת

     

    השחקנית האמריקנית אולימפיה דוקאקיס נחתה ביום ה' האחרון בישראל. דוקאקיס מגיעה לישראל לראשונה כאורחת הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון שמתקיים זו השנה השלישית בתיאטרון הקאמרי. דוקאקיס תציג במהלך השבוע את "רוז", הצגת יחיד שעלתה לראשונה לפני 12 שנה בנשיונל תיאטר בלונדון וזכתה להצלחה מרובה לאורך השנים גם בארצות הברית.

     

    אולימפיה דוקאקיס בישראל. השורשים באים לידי ביטוי במחזה (צילום: מרב יודילוביץ') (צילום: מרב יודילוביץ')
    אולימפיה דוקאקיס בישראל. השורשים באים לידי ביטוי במחזה(צילום: מרב יודילוביץ')

     

    המחזה, מאת מרטין שרמן, נע לאורך ציר חייה של ניצולת שואה, שאיבדה את בתה במהלך מלחמת העולם השנייה וכעת בוחרת לשבת שבעה על נערה פלסטינית שנורתה למוות על ידי נכדהּ, פרח מתנחלים עם תחושת שליחות. במסיבת עיתונאים שנערכה הבוקר (א') עם דוקאקיס במלון שרתון בתל אביב, אמרה השחקנית "אני מאוד מסוקרנת לדעת כיצד יגיב הקהל בישראל, במובן מסוים זהו הקהל הכי מעורב בנושא שבו עוסק המחזה. אני תוהה גם איך יעבור ההומור, שהוא חלק בלתי נפרד מהמחזה. אנשים נוטים להתחבר יותר לסבל ולאובדן, ואיכשהו נדמה לי שהומור יותר תלוי-תרבות".

     

    דוקאקיס התבקשה לפרט על הקשר בין השואה לבין הקונפליקט הישראלי-פלסטיני כפי שהוא מופיע במחזה, ואמרה: "רוז בחרה לשבת שבעה על נערה פלסטינית וזה מצב שיוצר מבחינתה טלטלה רגשית עמוקה בשל הביוגרפיה הפרטית שלה. היא מנסה להבין את המצב שאיתו היא צריכה להתמודד כשמנגד ניצב בנה שרותח על בחירותיה.

     

    הבן מנסה להציג לה את הצד השני, לדבר על הישראלים שנהרגו במהלך הקונפליקט. זה ויכוח מתמשך, רגשי וטעון מאד שמחזיר אותה אחורה ופותח את התיבה הנעולה של עברהּ. היא יושבת שבעה על ילדה פלסטינית מתה שלא הכירה אבל למעשה מתאבלת על הילדה המתה שלה, בתהּ שנרצחה על ידי חייל אוקראיני בגטו כשביקשה צלחת מרק. המחזה הוא ניסיון של אישה בת 80 להבין את החוויות שחוותה ואת עצמה". 

     

    אאוטסיידרית נצחית

    כשנשאלה כיצד הגיב הקהל בבריטניה ובארה"ב להצגה, אמרה דוקאקיס: "בהתחלה ספגתי עלבונות. היו אנשים שהתפרצו לבמה, צעקו עליי, קראו לי אנטישמית. אנשים יצאו מהאולם בטריקת דלת. היום זה אחרת. נדמה לי שאנשים יותר קשובים, יותר מודעים למורכבות ולסתירות במצב הפוליטי. אני חושבת שהם באמת מנסים להבין. זה נוגע בהם". 

     

    אחרי 12 שנים שהיא נושאת את התפקיד על גבה, דוקאקיס מודה שגם לה יש לא מעט סימני שאלה לגבי הקונפליקט הישראלי-פלסטיני כמו גם לגבי שאר השאלות שמעלה המחזה. "אני קוראת עיתונים ורואה את עצמי כאדם מעורב ובכל זאת, עדיין לא מבינה. מנגד יש מוחות גדולים בהרבה משלי שלא הצליחו לפענח את הסכסוך", היא אומרת ומדגישה, "הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא רק חלק בתוך סיפור חייה של רוז". 

     

    כמו גיבורת המחזה, כך גם דוקאקיס, הגיע לגבורות. בהתחשב בחיוניות, באנרגטיות ובעיקר בסקרנות שהיא מפגינה, קשה להאמין שמדובר בשחקנית שבחודש יוני תחגוג את יום הולדתה ה-81. למרות שמדובר בכוכבת שבאמתחתה לא מעט פרסים, בהם פסלון אוסקר מוזהב לשחקנית הטובה ביותר שגרפה בשנת 1987 על תפקידה בסרט "מוכת ירח" לצדה של שר, עושה הרושם שמדובר בשחקנית שלא נחה על זרי הדפנה אלא מאמינה בעבודה קשה וביצירת הזדמנויות במו ידיך.

     

    זו אולי הסיבה שכבר בתחילת דרכה, עם סיום הלימודים, היתה שותפה להקמת קבוצת התיאטרון The Actors Company בבוסטון. עשור לאחר מכן ייסדה ביחד עם בעלה השחקן לואיס זוריק, את קבוצת The Whole Theatre בניו ג'רזי אותה ניהלה במשך 15 שנים. "זה כאב ראש לא קטן לנהל תיאטרון. כשאתה לא רץ אחרי ניסיונות לגייס כספים, אתה טרוד בביורוקרטיה", היא הסבירה מדוע פרשה מניהול והעדיפה להתמקד במשחק, בימוי והוראה, "היה לי חשוב יותר להתפתח ולהתרכז בעצמי ובמשפחה".

     

    החיבור של דוקאקיס למחזה עמוק, וקשור בעבותות לביוגרפיה הפרטית שלה. "רוז היא אאוטסיידרית. זו אישה שחצתה יבשות והתחילה מחדש את חייה", היא אומרת ומוסיפה, "כבת למהגרים מיוון, אני יודעת מה זה אומר. לגדול במסצו'סטס לא היה קל במובן זה. מלחמות בין קבוצות שונות של מהגרים היו דבר שבשגרה. גם מול הקהילה שהוריי קראו לה 'האמריקנים', היה מאבק.

     

    "הרגשתי שאני חיה במקף שמפריד בין היווניה לאמריקנית וזה גרם לי לרצות להשיל

    מעצמי את שתי הזהויות במקביל. גם במחזה התחושות האלה קיימות. כשאתה לא שייך יש ריחוק כואב מהסביבה שבה אתה חי אבל בו בזמן גם חופש מסוים שנובע מכך שאתה לא מחויב לתרבות מסוימת. אני חושבת שרוז שמחה בחופש הזה גם אם יש לו מחיר. במקרה שלי, אני הייתי מוכנה לשלם את המחיר".

     

    לאורך הקריירה לוהקה לא אחת לתפקידים שמוגדרים "אתניים" ודוקאקיס קושרת את הדבר עם מוצאה. "כשהגעתי לניו יורק אמרו לי לשנות את שמי. לא יכולתי לעשות את זה והתוצאה, שתייגו אותי כשחקנית אתנית", היא אומרת, "הייתי ברת מזל אבל זו היתה בפירוש תקופה שבה אנשים פחדו מאתניות. לא ראית אז שחקנים איטלקים בברודווי ואלה שהצליחו להתברג, היו נטולי שם, חלק משורת המקהלה. לקח זמן לשבור את המעגל הזה וגם כיום, יש אנשים שחצו את הגבולות אבל הם מעטים".

     

    העבודה על ההצגה שינתה לדבריה את תפישתה לגבי תפקיד השחקן והמקצוע בכללי. "יש פחד ובדידות אדירה במונודרמה והדבר החשוב ביותר הוא להבין למה בעצם אתה מדבר לקהל. הסיבה חייבת להימצא בטקסט והתובנה המרכזית היא שהקהל הוא הפרטנר שלי", היא אומרת, "לאורך השנים אתה מפתח כל מיני תחושות כלפי הקהל. לפעמים הוא מפחיד. לפעמים אתה חושב שהוא טיפש. לפעמים הוא בכלל לא רלבנטי. יש לקהל אישיות. לפעמים אפילו כמה ישויות. ההצגה הזו שינתה את מערכת היחסים שלי עם הקהל. היום אין לי תחושה אנטגוניסטית כלפי הקהל או פחד ממנו. המפגש הזה הוא תגלית חדשה בכל ערב. זה כמו משחק כדורגל. המגרש זהה אבל כל משחק שונה בתכלית מעצם העובדה שהוא חי".

     

    העובדה שלאורך כל ההצגה נשארת הדמות ישובה על ספסל ציבורי הופכת את ההצגה למטלה לא פשוטה עבור כל שחקן ועל אחת כמה כשמדובר בשחקנית אקספרסיבית כמו דוקאקיס. כשהיא מדברת על הרגע בו מצאה את המפתח המשחקי לעבודה, דוקאקיס מתחילה לדמוע. "היינו שבועיים לתוך החזרות וננסי מקלר, הבמאית, התעקשה שלא אזוז מהספסל. זה לא פשוט. אנחנו, השחקנים, רגילים לתנועה. הייתי חייבת לפצח את זה ויום אחד, זה קרה. פתאום הבנתי. רוז היתה קשורה מאוד לאמא שלה. כשאמרתי את הטקסט ראיתי מול עיני את אמא שלי. פתאום עלו וצפו כל הנשים היווניות שהכרתי, פתאום הרגשתי שאני נותנת מקום גם לחיים שלהן. יש לחיים האלה משמעות. אני יושבת על הספסל הזה בשביל אמא שלי".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: mct
    אולימפיה דוקאקיס. "הומור הוא תלוי תרבות"
    צילום: mct
    לאתר ההטבות
    מומלצים