שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    עשרים שנה לערוץ 8: יש סיבה לחגוג

    לא הכל מושלם בערוץ 8 ולמרות זאת, אריאנה מלמד חושבת שיש סיבות טובות לחגוג לערוץ שמבטיח אין סוף לסקרנות ולרוב גם מקיים. בעיקר מכיוון שקיומו לאורך שני עשורים מהווה ניצחון נאה מול הערוצים המסחריים ואלטרנטיבה לערוץ הציבורי הגוסס

    מבין כל ערוצי הכבלים, זה האחד שצבר בצדק את הברכות, האיחולים וההערכות שמעתירים עליו לכבוד יום הולדתו. במבט על, ערוץ 8 הוא האלטרנטיבה העברית היחידה לשידור הציבורי הגוסס, ואט אט ובביטחה הוא נוגס בעוד ועוד נתחים של הדינוזאור התשוש מרוממה. מי ייתן וימשיך כך.

     

    אין לי ספק שבעת לידתו, מפעיליו שאלו את עצמם: מה לכל הרוחות רוצה הצרכן? ומיהו הצרכן הזה בכלל? ימי התום של הכבלים אפשרו לו המון ניסוי וטעייה - בעיקר טעייה - באשר לתשובה הנכונה לשתי השאלות. לכאורה, נדמה היה שאפשר ליצור תמהיל קנוי של דובי קוטב, מסתרי הגוף האנושי והמון הרצאות מלומדות במבטא בריטי דידקטי כדי לרצות את הצופים השבויים - והם היו שבויים, כל עוד הכבלים היו חידוש. אבל עד מהרה, או לפחות כעבור חמש שנים מתחילת פעילותו, נמצאה התשובה ל"מיהו הצרכן" והיא שהתוותה את המענה לשאלות האחרות.

     

    "הינשופים". אין סוף לסקרנים. הגיע הזמן גם לסקרניות (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
    "הינשופים". אין סוף לסקרנים. הגיע הזמן גם לסקרניות(צילום: יוסי צבקר)

     

    אם מותר לי לרגע להיות אגומאניקית מושלמת, הצרכן האידאלי של ערוץ 8 הוא, בפשטות - אני: חנונית דעתנית וסקרנית שאינה יכולה להתהדר ביותר מדי התמחויות (למעט ספרות, בישול ורגשות אשם), ושתמיד מוכנה לזנוח כל דבר שרץ בין הפרסומות לטובת ממתק למוח. ויש המון ממתקים. לרגל יום ההולדת צריך להתחיל בשבחים: בשמונה יודעים לדבר על תרבות ולעשות סרטים דוקומנטריים טובים, ושני אלה הם ההישגים המרכזיים של הערוץ עד כה.

     

    בכל תולדותיה של הטלוויזיה הישראלית לא היה מי שפיצח את מהות האניגמה "מגזין תרבות" בצורה כה מושלמת כמו שמונה וינשופיו (למרות היעדרן המקומם של ינשופות מובילות). אפילו בפיסת השפיות הקרויה "מחלקת התעודה של הערוץ הראשון" לא הצליחו להבין שהצרכן רוצה סרטים תיעודיים-אישיים ומעדיף אותם על פני דוקומנטציה מנוכרת. כך נולדו בשמונה פנינים כמו "החומר ממנו עשויה אהבה", שהיה בפני עצמו קדימון ל"ואלס עם בשיר", או "הספציאליסט" של איל סיון ו"יום הולדת שמח מר מוגרבי" של אבי מוגרבי.

     

    "הספציאליסט" של אייל סיון. יצירת מופת (צילום: ערוץ 8) (צילום: ערוץ 8)
    "הספציאליסט" של אייל סיון. יצירת מופת

     

    שמונה יצר במה שלא היתה קיימת קודם לכן עבור יוצרים צעירים, שהיו מוכנים לעבוד בתנאים לא פשוטים ובמימון מזערי, כשאמביציה וחיבוק הם הדלק העיקרי שלהם. והם פרחו כל כך יפה במסגרת הערוץ, שהמשיך לתמוך בדוקומנטריזם אישי בכל תחום שהוא: מ"פיצה באושוויץ" של מירי חנוך ועד לסדרה של אורנה בן דור על סקס ישראלי, מעדויות של חיילים על הנעשה בשטחים ועד לאינספור דיוקנים אישיים של "אני והמשפחה הדיספונקציונלית שלי שמונצחת כל כך יפה בסרטי סופר שמונה, וזה בדיוק מה שמתאים לערוץ 8".

     

    עם ההצלחה מגיע התיאבון לעוד, ובטלוויזיה מסחרית, טובה ככל שתהיה, נוצרת הסכנה לקיומו של "עוד מאותו הדבר". מה שהיה בתחילה ניסיון ראשוני כמעט בניו-ג'ורנליזם טלוויזיוני - הפך לסימן ההיכר של הערוץ במידה כזאת, שכמעט כל מה שתראו שם בתחום הדוקומנטרי חייב לעבור דרך פילטרים אישיים ואישיותיים של היוצרים. אם זה "שלטון החוק" המעולה של רענן אלכסנדרוביץ' או כמה דברים פחות מעולים (ויומולדת איננו הזמן לביקורת נשכנית) שהופכים להתעסקות ב"אני והפופיק שלי" במקום "העולם ואני".

     

    "החומר שממנו עשויה האהבה". החומר שממנו נוצר "ואלס עם באשיר" (צילום: ערוץ 8) (צילום: ערוץ 8)
    "החומר שממנו עשויה האהבה". החומר שממנו נוצר "ואלס עם באשיר"

     

    שמונה איפשר שימור ותיעוד של תהליכים תרבותיים בישראל באופן מעורר הערכה בכל הקשור למוזיקה. פחות מזה בתחומי אמנות אחרים, אבל גם כאן עוד יש למה לקוות. תיעוד היסטורי מעניין נוצר בסדרות של מודי בראון וענת זלצר, כמו גם במיני מיזמים של "ואלה תולדות", החל בסרטי הבורקס בעיניו של רון כחלילי וכלה בפרסומות, שגם הן זכו לסדרה משלהן ב"אנשי המכירות".

     

    צרות של אחרים

    נכון, אמירה חברתית תמיד היתה שם ("בולדוג"), אבל שמונה מעולם לא הרים כפפות כבדות מתחומי השסעים העמוקים באמת בחברה הישראלית, ומעולם לא יצר זירת התגוששות טלוויזיונית לבעיות העדכניות של המדינה בה הוא פועל. את הבעיות, עם הפתרונות הטלוויזיונייים, העדיף לייבא. "בריק סיטי" או מסעותיו של לואי ת'רו היו בבחינת הצצות וטעימות מצרות של אחרים, וסוג של גלולת הרדמה עבור הצופה המקומי. בהעדר תיעוד של צרות משלנו, אפשר היה להתנחם בכאבם של אחרים ולהאמין שכאן טוב יותר.

     

    "בולדוג" אחד לא מספיק (צילום: ערוץ 8) (צילום: ערוץ 8)
    "בולדוג" אחד לא מספיק(צילום: ערוץ 8)

     

    התובנה המרכזית של הערוץ לגבי צופיו היא חוט השני של לוח השידורים: אנחנו (אני לא באמת מסוגלת להיות אגומניאקית ליותר מחמש דקות) מתעניינים בעיקר בבני אדם, וסיפורים אישיים-נוגעים-כואבים-מזעזעים עושים לנו את זה. דרך הסיפורים האלה נלמד משהו על העולם, ולא להיפך. אנחנו בעצם דומים מאד לילדים שצריך להנכיח להם את תרבותם דרך גיבורים שהם יכולים להזדהות איתם.

     

    זוהי הסיבה שבגללה "למה מה" לא התחבבה על צופי הערוץ כמו "זעזוע מוח" הקנויה, וזוהי הסיבה שבגללה נישאר צמודים למסך כל עוד ישעשעו אותנו עד מאד. על הדרך יעסקו קצת בנושאים חשובים. אין סוף לסקרנות, גם אחרי עשרים שנה, ובלבד שקודם יעניינו אותנו ורק אחר כך יחכימו אותנו, כי ככה אנחנו אוהבים. והאוהבים, כך נדמה בלי נתוני רייטינג, הולכים ומתרבים.

     

    "סקס ישראלי" של אורנה בן דור. אלטרנטיבה אמיתית (צילום: ערוץ 8) (צילום: ערוץ 8)
    "סקס ישראלי" של אורנה בן דור. אלטרנטיבה אמיתית

     

    לא רק איכויותיו של שמונה כי אם גם ובעיקר - המיאוס המצטבר מערוץ 2 וערוץ 10 והייאוש המוחלט מהנעשה בממלכתית הם שמובילים צופים אל נווה המדבר הזה. עצם קיומו הוא סוג של הצלחה, והרלוונטיות ההולכת ומתגברת שלו בבאזז הציבורי מעידה על ההצלחה הגדולה באמת - פיצוח הגנום של הצופה. בעשרים השנים הבאות, הייתי מאחלת ליוצרים שבגרו ולאלה שרק עכשיו מגישים טריטמנט ראשון בלב הולם, שיפסיקו לפחד משאלות גדולות ושיהיו טיפטיפה פחות מאוהבים בעצמם. ויחד עם קהל צופים נאמן, ימשיכו לעשות ולצרוך טלוויזיה משובחת.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים