שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "כמעט נורמלי": הטירוף נעשה יותר נוח
    עם ליהוק אמיץ, עיצוב במה מחושב ועיסוק בנושא הטעון של מחלות נפש והשפעתן על הסביבה - העיבוד של תיאטרון הבימה למחזמר "כמעט נורמלי" מצליח לרגש

    אם את השתקפות החיים אנחנו מחפשים שוב ושוב בתיאטרון, הם שם חשופים, טעונים וחודרים בכל עצמתם בתוך הדרמה המוזיקלית "כמעט נורמלי", שמציגה בימים אלה בתיאטרון הבימה. ההצגה, שיצרו במשותף המחזאי והפזמונאי בריאן יורקי והמוזיקאי תום קית, עושה שימוש מבריק בחולשתו המרכזית של ז'אנר מחזות הזמר - הרי אנשים לא עוצרים מחשבה או זרם דיבור על מנת לפצוח בשיר - והופכת אותה לחלק אורגני ובלתי נפרד מהסיפור שהם מבקשים לספר.

     

     

    צריך הרבה אומץ כדי להשתמש דווקא בסוגת מחזות הזמר כדי להניח במרכז הבמה נושא טעון, חבוי ומושתק כמו מחלות נפש והשפעתן על תפקוד החולה וסביבתו הקרובה. בהצגה הזו, שחושפת את הקרביים, הכאבים, הלבטים ודרכי ההתמודדות של כל אחת מהדמויות, שמנסות לשמור על שפיות בתוך הכאוס, המוזיקה והשירה מסתנכרנות בפוליפוניה עם הטירוף - זה שבראש וזה שמאיים לטרוף את שברי המשפחה.

     

    צפו: קטע מתוך המחזמר "כמעט נורמלי"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    ההפקה הישראלית, בבימויו של חנן שניר, היא מעשה מחשבת בכל מובן שהוא. הליהוק לא רק מדויק, אלא גם אמיץ. בהתחשב ברוח התקופה, שבה מלוהקים לתפקידים ראשיים בהפקות בעלות פרופיל גבוה שמות שיכולים לעזור במכירת כרטיסים, שניר בחר בפינצטה שחקנים אנונימיים יחסית (לצד יותר מוכרים, כמו תומר שרון והראל סקעת), שעד כה לוהקו בעיקר בתפקידי משנה והם נושאים את ההפקה המורכבת הזו על כתפיהם.

     

    "כמעט נורמלי" דורש לא רק כישרון משחק אלא גם יכולות ווקאליות מיטביות. המסע האמוציונלי המטלטל שעוברים השחקנים, ואיתם הקהל, הופך את משימת השירה למורכבת פי כמה. הודות להדרכתה הקולית של דוקי עצמון, שליוותה את השחקנים מתחילת ההפקה, המשימה צלחה בהצלחה מרובה. כל אחת מחמש הדמויות הכרחית בתוך המבנה הארכיטקטוני המושלם של המחזה. לכל אחד מהשחקנים, הוא מאפשר חשיפה אולטימטיבית של מכלול כישוריו ובזה טמונה הצלחתה הגדולה של ההצגה. כל אחת מהדמויות נוגעת ללב. כל אחד מהשחקנים, ללא יוצא מן הכלל, מביא לבמה את כל כולו.

     

    "כמעט נורמלי". המוזיקה מסתנכרנת עם הטירוף (צילומים: ז'רר אלון) (צילום: ז'רר אלון) (צילום: ז'רר אלון)
    "כמעט נורמלי". המוזיקה מסתנכרנת עם הטירוף (צילומים: ז'רר אלון)
     

    איילת רובינסון בתפקיד האם נעה ונדה כמו מטוטלת בין מצבי הרוח שטורפים את דעתה, בין מציאות לדמיון, בין תובנות. היא מתרסקת ואוספת את עצמה שוב ושוב על הבמה והמאבק שלה לשרוד את התפקיד הבלתי אפשרי הזה, מחדד את מאבקה של הדמות על שפיותה. רונה פרומצ'נקו בתפקיד בתהּ, נערה מתבגרת, שקופה כמעט, שנולדה כדי לפצות על בור פעור בחייהם של

    הוריה ונדחקת בלי משים לשוליים, היא תגלית. הדמות שפרומצ'נקו מגלמת, מצויה גם היא בקרב הישרדות, בתוך משפחה לא מתפקדת. גם היא נעה בין הצורך להיאבק על חייה לבין הקלות המפתה שבכניעה לרחמים עצמיים וניתוק מהמצב בו היא כלואה.

     

    דורון אורן, זמר ושחקן שנמצא בשטח שנים ארוכות אך עד כה לא קיבל ביטוי ראוי, מגלם באופן שובר לב את דמות הבעל, זה שבוחר להעלים עין אבל רואה הכל, מתעקש על נורמליות כשהכל מתפרק, חונק בדאגה, לא מבין אבל מחויב. השחקן כמו הדמות הוא רשת ביטחון. וישנו הראל סקעת בתפקיד הבן המת, זיכרון נוכח, תעתוע של דמיון. דמותו במחזה היא הסיבה והמסובב להתפרצות המחלה, וכציר מרכזי בעלילה מדובר בליהוק מחייב.

     

    מתוך ההצגה. ליהוק אמיץ ומפתיע (צילום: ז'רר אלון) (צילום: ז'רר אלון)
    מתוך ההצגה. ליהוק אמיץ ומפתיע

     

    סקעת, בניגוד לדימוי של זמר כוכב שהופיע בעבר בהפקות מוזיקליות אך בעיקר על תקן של שובר קופות, מקבל בהפקה לראשונה מקום לביטוי אמיתי. גם גלעד שמואלי, שמוכר בעיקר מהפקות מוזיקליות בבית צבי, זוכה לחשיפה ראויה לכישרונותיו. שמואלי, בתפקיד בן זוגה של הבת, הוא לא רק זמר מצוין אלא גם שחקן עם נוכחות בימתית לא מבוטלת.

     

    תומר שרון מופיע בתפקיד סימבולי, שמייצג תפיסות שונות של טיפול: פסיכואנליזה, טיפול תרופתי, טיפול בחשמל, אשפוז בכפייה. שרון, בתפקיד כפול של שני פסיכיאטרים, כל אחד מהם מוטרף בדרכו, מבטא בבהירות את ההתייחסות הביקורתית של המחזה כלפי רפואת הנפש. "לא ממש מדע מדויק", כפי שמגדירה אותו האם. השאלה המרכזית שמרחפת סביב הביקורת תוהה האם עדיף בשם האיזון המקובל להפוך את החולה לחי-מת מהלך.

     

    "כמעט נורמלי". החיים לא מושלמים, אבל מרתקים (צילום: ז'רר אלון) (צילום: ז'רר אלון)
    "כמעט נורמלי". החיים לא מושלמים, אבל מרתקים

     

    גם עיצוב הבמה שהעמיד בהפקה הישראלית ערן עצמון, משקף את המבנה העדין של הנפש המפורקת והמשפחה המתפרקת: בית על פיגומים, חשוף כמו הנפש. שני מפלסים שהם שני קטבים רגשיים, ממש כמו המחלה - קצוות מנוגדים של טוב ורע, זיכרון ושכחה, נורמלי וכמעט נורמלי. הבמה סובבת על צירה כמו סוס פוני בתיבת נגינה ישנה שמרעידה זיכרון, כמו בית שנכנס לסחרור. הצורה היא התוכן, המדיום משקף מסר.

     

    למוזיקה, שנעה בין רוק לבלדות שיוצאות משליטה, יש תפקיד מרכזי בהצגה ומקומם של המוזיקאים בצדי הבמה ועל מבנה הפיגומים מבטא את זה היטב.

    המנהל המוזיקלי יוסי בן נון וחמשת הנגנים שלצדו, עושים עבודה פנומנלית בדיאלוג המתוזמר היטב שבין המוזיקה לבין השחקנים שעל הבמה.

     

    בטרגדיה המשפחתית הזו יכול כל אחד לזהות את עצמו. בדידות במערכות יחסים, קצרים בתקשורת, פצעים מודחקים ומושתקים, מאבק על תשומת לב, הרגל שמקבע התנהגויות, עליות ומורדות וגם גבולות של שפיות וחצייתם הם חלק בלתי נפרד מזוגיות וחיי משפחה. בתוך המרחב הזה יש גם לא מעט הומור, שמסייע לקבלה עצמית וקבלת הסביבה, מפנה מקום לסלחנות ומאפשר לאהוב על אף ולמרות הכל. "כמעט נורמלי" היא הצגה על חיים, והם לא תמיד מושלמים - אבל גם בזה יש חן.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ז'רר אלון
    "כמעט נורמלי". מעשה מחשבת
    צילום: ז'רר אלון
    לאתר ההטבות
    מומלצים